מה זה יעזור שהמשטרה תחקור גולשים על סטטוסי פייסבוק?
נאור נרקיס נשמע כמו פסבדונים סאטירי לדמות של ישראלי שיוזם הגירה המונית של ישראלים לברלין במחאה על מחיר המילקי, כמו הפסבדונים בונה עדר לעיתונאי והפובליציסט השמאלני מהסרטונים של “לאטמה”. אולם נרקיס הוא אדם אמיתי, שהקים באנונימיות את דף הפייסבוק “עולים לברלין”, ומרגע שנחשף הפך לנושא הדיון על יוקר המחיה. האינטרנט שאיפשרה לו לפרסם קבלה מסופרמרקט ברלינאי ולהצית את המחאה שהשתלטה על סדר היום היא אותה אינטרנט שסייעה באחצון זהותו המוסתרת. אותה הרשת שהיתה במה לדיון במחאת המילקי היא גם הרשת שמהווה במה לדיון בפוליטיקה ובאינטרסים של נרקיס.
היתרון ברשת הוא שהיא נותנת לציבור רחב אפשרות להתבטא בחופשיות בפני קהל רחב, כזו שלא היתה לו בכלי תקשורת מוקדמים יותר. החסרון: אותו דבר. קריאה בתגובות לסטטוסים של פוליטיקאים מדגימה זאת היטב: האפשרות לקיים שיחה פתוחה ורב-צדדית עם נבחרי הציבור משמש הן לדיונים מועילים ועימות הפוליטיקאים עם טעויות ושקרים בדבריהם, והן לקללות, איומים וספאם.
השאלה החשובה, שחשיבותה עולה עם הגידול בכוחן של הרשתות החברתיות כפלטפורמה שעל גביה מתנהל הדיון הציבורי בנושאים שעל סדר היום, היא האם היתרון גובר על החסרון. האם חופש ביטוי ופתיחת שוק הדעות לרעיונות חדשים שווים את ההסתה, השנאה והאלימות שפורחים שם? האם החלק הרע הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של החלק הטוב? האם הגנה על קיומו של השיח הבעייתי והתמודדות עם מסריו עדיפה על נסיון להעלים אותו? והאם זה בכלל אפשרי?
הפרקטיקה מנצחת את האידיאולוגיה. אי אפשר לסתום את הפה ברשת. ולא שהמדינה לא מנסה. בין הנעצרים והנחקרים על תכנים שהעלו לרשת: גילי גולן שקרא לח”כ מירי רגב “זונה עלובה”, דגן ואלד שכתב לח”כ איילת שקד “מאחל לך שתתעוררי בים של דם”, עו”ד ברק כהן שהעלה ליוטיוב שיר על השוטר אלון חמדני, “חמדני שוטר זוטר”, אמיר עבד-רבו שכינה את ניר ברקת “ראש עיריית הכיבוש”, חייל שהשווה בין עובדיה יוסף לבין אדולף היטלר, ג’סאן מונייר שביקר את האב גבריאל נדאף על פעילותו לגיוס ערבים נוצרים לצה”ל, אלירז פיין שהביעה תמיכה בזריקת אבנים על חיילים, עידן צדוק שהתלונן על הארנונה הגבוהה בקרית ביאליק במילים “גנבים סופם לתליה!”, תושב אילת שקילל שוטרים בפייסבוק במילים “[שם השוטר ותפקידו] הבן שרמוטה שאלוהים אתן לך סרטן בגוף, יא הומו. וגם [שם שוטר נוסף] הורסים שמחות… הקדוש ברוך הוא בזכותך שלא יהיה להם ברכה לשרמוטות האלה”, ועידו קוז’יקרו שכתב בפסח “אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים”.
ספק אם הפרסומים לעיל מהווים איומים או הסתה ברמה פלילית, והעלבת עובד ציבור היא חוק אנטי-דמוקרטי שצריך לעוף מספק החוקים. אבל גם חקירות, מעצרים ואפילו קנסות ומאסרים לא יחסלו התבטאויות כאלו. לצד אלו שיירתעו ממעשים דומים, יהיו כאלו שימצאו דרכים לפרסם בלי שהמשטרה תצליח לאתרם ולפעול נגדם. זה לא עולם חדש מופלא: גם בגרפיטי, כרזות, ספרים ועלונים אפשר להשתמש להפצת מסרים חתרניים מתחת לאף של גורמי האכיפה.
עדיף שהמשטרה תקדיש מאמציה הסייבריים למלחמה בפשעים חמורים יותר שמתבצעים באמצעות הרשת, ולהיערכות לפשעים החדשים שיגיעו עם ההתפתחויות הטכנולוגיות. את ההגנה על חופש הביטוי מפני ניצול לרעה אין ברירה אלא להשאיר למוסר, למצפון ולכוחה המבוזר של אומת הרשת לפעול להפוך את האינטרנט למקום טוב יותר. בלי הרצון הטוב הזה ממילא אי אפשר לקיים ציביליזציה.
התפרסם במגזין בית אבי חי, 25.10.2014
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.