לא תאמין מה סבתא שלך מספרת // סמול טוק

נתאי פרץ מתעד סיפורים של אנשי דור השואה והקמת המדינה, וגם שם אין מספיק נשים

איך הגעת לעסוק בתיעוד סיפורים אישיים של ישראלים?
“של דור המדינה, נקרא לזה. אני תסריטאי ודוקומנטריסט בהכשרה שלי. יש לי משיכה להיסטוריה ולסיפורים. עבדתי כמה שנים בפרויקט של המכון למורשת בן גוריון שנקרא ‘והגדת לבנך’, תיעוד ראשוני וחלוצי הנגב. אם אין לך תקציב לאלף פרשים אוסטרלים שרוכבים לשקיעה או צבא ההצלה של קאוקג’י עולה על ההר, זו מגבלה אמנותית מאוד חמורה, שהפכנו אותה איכשהו ליתרון. מה שאתה עושה זה לא בדיוק סרט. הפרדוקס הוא שאם הייתי מגיש את הסרטים שאני עושה עכשיו בבית הספר לקולנוע שבו למדתי, היו מגלגלים אותי מכל המדרגות. כי זה לא נחשב קולנוע, זה נחשב משהו מאוד נחות בתעשיה, ראשים מדברים, למרות שיש במאים שעושים כאלו, כמו ארול מוריס, שהוא לא בדיוק במיינסטרים”.

מה הגישה שלך?
“מה שאני עושה זה להתרכז בסיפור של האדם מנקודת מבטו, מהנרטיב שלו, כיצד הוא מספר אותו. אני פחות במאי ויותר שליח של האדם לדורות הבאים. אני רואה את עצמי ככלי שבאמצעותו האדם מספר את סיפורו כפי שהוא היה רוצה לספר אותו לדורות הבאים. זה משהו שמאוד משחרר מבחינתי ומאוד מקל על העשיה. סרטים דוקומנטריים בדרך כלל נופלים או בהגדרה של המקום של הבמאי או באיך שהוא מספר את הסיפור. אני משתדל לא להימצא אלא לתת לאדם להיות הבמאי, והתפקיד שלי הוא לעזור לו שהסיפור יהיה קוהרנטי. אני משוחרר מלהמציא נרטיב, אני עומד ליד”.

אתה מתעד הרבה סיפורי שואה וגבורה, נקרא לזה.
“כן. כילד, כתוצר של מערכת החינוך, לא כל כך התחברתי לנושא השואה. כשאומרים לך שבאושוויץ נהרגו כל יום 40 אלף איש, כילד, וגם כמבוגר, לא בטוח שיש לך מה לעשות עם המידע הזה. אבל דווקא מהסיפורים האישיים של אנשים, אפילו אלה שהסיפורים שלהם לא סיפורי שואה הארדקור, אתה פתאום כן מתחיל להתחבר לנושא הזה. יותר קל להבין את השואה מסיפור של אדם אחד, שגם לא היה ממש בשואה אלא רק היה פליט, מאשר מלראות הר אפר במיידאנק, לפחות לי אישית. מה שכן, בזמן האחרון אני מעדיף לעשות על מזרחיים, כי היה סרט אחד על זוג באושוויץ שפשוט הכניס אותי לדכאון שהיה מאוד קשה לצאת ממנו – חומרים קשים מנשוא”.

נתאי פרץ. צילום עצמי

כמספר שעומד מהצד, יש לך אידיאולוגיה?
“קראתי לעסק ‘סיפורי סבתא‘ כי אני יותר אוהב לתעד סיפורים של נשים מבוגרות, כי הן חסרות בהיסטוריה. כשאתה בא לנשים, הן בדרך כלל באיזושהי מבוכה מעצם הבקשה, בדרך כלל של הילדים שלהן, שיספרו – ‘אני? מה כבר עשיתי?’ – אפילו אישה ששרדה את השואה או פליטוּת אחרת והגיעה למשפחה משגשגת. זה משפט שאני שומע הרבה. חשוב לי להנכיח סיפורים נשיים. זה לא שאני לא מקבל לקוחות גברים, אבל אני באמת רואה בזה משימה מיוחדת”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.1.2015


תגובות

פרסום תגובה