אחרי מות – אמת אמור // ההספד הכן והמרגש של נכד לסבו

אברהם רינגל (מימין), 1991. צילום באדיבות שי רינגל

כשאברהם רינגל מת בסוף השבוע, נכדו שי החליט לכתוב לו הספד כן, והוכיח שלא חייבים לייפות את המציאות כדי להיפרד לשלום באופן מרגש מבן משפחה שהלך מאיתנו.

צר לי לבשר שסבא שלי, אברהם רינגל, נפטר במהלך הסופ״ש. תיכף אצא ללוויה, שם נציין את גבורתו בזמנים שהאשכנזים כמונו אוהבים להזכיר רבות, אבל אני רוצה לספר עליו כמה דברים אחרים.

סבא שלי גר ועבד ברמלה כל חייו. מה שאמר שאני הכרתי את רמלה כל חיי. במשך שנים התפחדתי לנסוע איתו לקנות דברים, כי סבא שלי היה מתמקח עם המוכר על המחיר של נורה. פעם בשוק רמלה ביקשתי כוס לימונדה והוא ענה – בבית לסבתא יש לימונים.
דברים נוספים שפידחו אותי – כשהוא היה פותח את החגורה במכנסיים כשהוא עוד בדרכו לשירותים, גם במקומות ציבוריים.

פעם כשהגעתי אליו לרמלה שאלתי את סבתא שלי איפה סבא, והיא ענתה ״הוא בשירותים, תיכנס!״. אמרתי לה שאחכה בסלון והיא אמרה ״נו תיכנס כבר! הוא מחכה לך״. כשנכנסתי מצאתי אותו יושב שם כשהאסלה בכלל למטה, והוא עם המכנסיים למעלה, סתם קורא עיתון.

פעם הוא היה נוהג להתקשר אליי שאפתח מהר את הערוץ הרוסי בממיר, כי מקהלת הצבא האדום בדיוק מופיעה. פעם אחרת ניסה להסביר לי שאני חייב להתחיל לראות את הגירסה הרוסית של ״גלגל המזל״, שם מגיעים אנשים מכל רחבי המדינה ומביאים איתם מאכלים שונים. בין זכיה מרגשת במקרר לזכיה אפילו יותר מרגשת במכונת כביסה חדשה, איזה ילד רוסי בלונדיני מהסיוטים שלי בלילה היה מתחיל לשיר וכל הקהל היה מוחה כפיים בקצב. ניסיתי להסביר לו שאני לא מבין אפילו את ההגדרות, והוא היה אומר ״אבל תראה כמה אוכל יש להם שם!״.

סבא שלי כעס על כך שכשהגיע לגיל 89 החלו לעשות לו בעיות עם רישיון הנהיגה שלו. הוא לא הבין מה קרה פתאום שרוצים לקחת לו את הרישיו. אחרי מלחמה עיקשת בשילטונות החוק האכזריים, הוא קיבל אישור מיוחד לנסוע אבל אך ורק בתוך רמלה. תגובתו – ״מה אני צריך יותר מזה״. פעם שאלתי אותו למה סבתא לא יודעת לנהוג והוא ענה ״מה זאת אומרת, היא יודעת לנהוג על חמור!״. על אותה שאלה ענתה סבתא שלי – ״למה אתה אומר שאני לא יודעת לנהוג? אני יודעת טוב מאוד. על חמור״. תמיד – תהיתי למה לעזאזל שיתאמו תשובה כזאת?!

האגדה מספרת שכשנולדתי הוא שאל ״איך לבת שבע יצא ילד כל כך מכוער?״. עם השנים הוא התחיל לקבל את זה שאני כנראה לא הייתי שורד בשואה. הוא היה נהנה להתווכח איתי על פוליטיקה, ותמיד ניצל את העובדה שאני מגיע לשאול אותי את דעתי. מעולם לא שיניתי את דעתו על שום נושא בעולם, ואלוהים יודע שניסיתי.

אני יודע שאני חמדן לבקש עוד זמן עם אדם שחי 92 שנה, אבל כנראה משהו בעקשנות שלו דבק בי.

This post in English

תגובות

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.