פה גדול, הנה מגיע אווירון השוקולד!

דורית וידאל היא דיילת שעברה את גיל 50. היא מאמינה שנסיונה כאמא לילדים בוגרים סייע לה להתמודד עם נוסעי “טיסת השוקולד”

בת כמה את?
“אני עוד חודש בת 51”.

ולמה זה משמעותי בהקשר של המקצוע שלך?
“התעסקתי באדמיניסטרציה קרוב ל-25 שנים ולפני שנתיים בערך עזבתי את עולם ההייטק והבנתי שאני רוצה לעלות כיתה ולעבור למקום אחר. המקצוע של הדיילות תפס אותי במקרה. חברים שמכירים אותי אמרו שזה הדבר שהכי מתאים לי, כי זה עבודה עם אנשים, זה אינטראקציה כל פעם עם מישהו אחר. הגשתי את הקורות חיים שלי. דורית וידאל. צילום באדיבותה”>מנכ”ל ישראייר אורי סירקיס אמר שהוא פותח את החברה ואת הקורס הזה לטובת אנשים מבוגרים, בוא נקרא לזה, בחתך הגילאים שלנו, כי הוא הגיע למסקנה שאנשים בגיל שלנו הם הרבה יותר שירותיים, הרבה יותר מנוסים, עם אורך רוח, סבלנות, פחות אגו, באים ממקום אחר לגמרי. נכנסתי לקורס הזה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בכל תנאי הקורס, זה לא קורס פשוט, וכשכבר הצלחתי בקורס הבנתי שאני מאוד אוהבת את העבודה”.

יש הרבה אנשים בגיל שלך במקצוע הזה בארץ?
“כן. זה תופס תאוצה בשכבות הגיל שלי. התחלנו את הקורס שלי עם 28 אנשים, מתוכם חצי צעירים וחצי בוגרים, ומי שנשאר בסופו של דבר בבתום שנה וקצת זה הבוגרים. גם באל על וגם בארקיע זיהו את הפוטנציאל הזה. אני סבתא, אני לא נראית כמו סבתא, אבל זה לא מה שהיה לפני 30-40 שנה. אנחנו מלאי אנרגיה, עם הרבה נסיון, הרבה תובנות, הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית ואנחנו בשיא הפריחה, וזה נכון שה-50 של היום זה ה-30 של אז”.

מה מהות העבודה הזאת?
“מסתבר שבטיסות אנשים מוציאים החוצה פחדים שלא מופיעים אצלם בחיי היומיום – אם זה פחד מטיסה, ממקומות סגורים, מלנסוע לחו”ל, התרגשות מההמראה, המטוס לא כל כך יציב ומה עושים, כל מיני פחדים יוצאים החוצה ושם אתה מביא את עצמך לידי ביטוי. היום דייל זה כבר לא מישהו שמגיש קפה ותה – היום העולם הולך לכיוונים הרבה יותר של התנהגות לא נאותה במטוס, סיכונים בטחונים כאלה ואחרים, וההתמודדות היא שונה לגמרי. תראה מה שקרה בטיסת השוקולד, שהייתי עליה, זה דרש התמודדות מסוג אחר – אתה במטוס, אתה באוויר, אתה לא יכול לעצור בצד הדרך ולהגיד לאנשים האלה ‘תרדו, אני מזמין משטרה’ או ‘אני לא ממשיך לנסוע איתכם’, אתה צריך למצוא פתרון יצירתי תוך כדי שיוט בגובה 50 אלף רגל”.

אנחנו נחשפנו לדבר הזה כי הוא צולם. זה משהו שקורה הרבה?
“כן. אני יכולה להגיד לך שהייתי בכמה וכמה טיסות ש… אין ספק שהדבר הזה היה חריג, זה סוג של עליית מדרגה בהתנהגות במטוס. אני לא רוצה להשתמש במילה אלימות כי הם לא היו אלימים. היתה שם אלימות מילולית אבל לא אלימות פיזית. בניגוד לבתי חולים וחדרי מיון, מרפאות, חברות סלולר, ששם לפעמים זה מגיע לידי אלימות פיזית. בכל מקום שיש בו נותני שירות ומקבלי שירות יש את נקודת ההתנגשות הזאת, שמקבל השירות חושב שמגיע לו הכל, נותן השירות מנסה באמת להביא את השירות הכי טוב שהוא יכול לתת, ויש תחושה שלא מקבלים מספיק. במקרה של טיסת השוקולד זה לא היה המקרה, ובכל זאת הקפדנו מאוד, כל הצוות לא להיכנס למקומות של אגו. היא קראה לי זבל כמה וכמה פעמים. אני השארתי את זה רגע בצד, הבנתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה, והמטרה היתה באמת להרגיע ולהוריד. זה משהו למשל שהדור הצעיר לא היה עומד בו. תבוא לילד בן 26-27 ותקרא לו ככה, הוא ישר מרגיש שהוא צריך להיכנס למגננה, שמביאה דברים לא טובים. זה דברים שאופיינים מאוד לגיל הבוגר. הנסיון שלי כאמא, שמתמודדת עם גיל ההתבגרות והנישואים של הילדים ופרידות וכל מיני דברים בדרך שהילדים עוברים, זה משהו שנכנס לארגז הכלים שלי ואני מביאה אותו למקום העבודה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מביאה את היכולות שלי כאמא לילדים בוגרים כדי להיעזר בסיטואציות מסויימות מהסוג הזה. זה עניין של נסיון, של לבוא ממקום שלו יותר, של פחות אגו, לדבר בצורה רגוע, וזה ישר מביא את הצד השני לענות לך באותה טונציה”.

את אומרת שדברים כאלה קורים הרבה.
“80% מהאנשים מתנהגים יפה בטיסה, זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה מצריך אותך להתנהל בצורה מסויימת. זה קורה יותר משנים קודמות”.

למה זה קורה יותר?
“זאת נקודה טובה למחשבה. אני לא יודעת לומר לך. אולי מהתחושה ש’שילמתי – מגיע לי’. אני לא באמת יודעת לנתח את זה”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.3.2015

20 במרץ, 2015 | בנושאים סמול טוק