הקארמה של טיסת השוקולד, עיתונאימקוונימתאגדים והספד לטרי פראצ’ט // רבע לדיגיטל

טרי פראצ’ט: מצחיק. כועס. הומניסט

החודש מת טרי פראצ’ט, מהסופרים המצליחים בעולם. פראצ’ט מכר למעלה מ-85 מיליון ספרים ב-37 שפות. הוא מוכר כמחבר עשרות הספרים בסדרת “עולם הדיסק”, וכתב ספרים רבים נוספים. הוא עסק בעיקר בספרות פנטזיה קומית, והיה ידוע בחוש ההומור המפותח שלו. לצד עיסוקיו אלה, היה גם עיתונאי ואף שימש בעברו כדובר חברת החשמל הבריטית. פראצ’ט סבל מאלצהיימר בשנותיו האחרונות, מחלה שהביאה למותו. הוא שיתף את הציבור בגילוי המחלה, ואף צילם סרט תיעודי, “Terry Pratchett: Choosing To Die”, שעסק בזכות לבחור מתי למות.

Terry Pratchett – Choosing to Die by ghostsea

“טרי פראצ’ט אמנם היה יוצר מצחיק מאוד, אבל כמו מוסר העבודה שלו, גם כוונותיו תמיד היו רציניות, ומותו הוא אובדן גדול לעולם הספרות, התרבות והאנושות ככלל”, כתב עליו העיתונאי והמתרגם דידי חנוך בוויינט (זהירות, אוטופליי). בראיון למפיק “רבע לדיגיטל” איתמר חדד סיפר חנוך על הסופר: “פראצ’ט, שהיה פעיל בעיקר משנות ה-80′ ועד השנה, היה בשנות ה-90′ בסופר הנמכר ביותר בבריטניה, עד שג’יי.קיי. רולינג באה ועקפה אותו. הוא אחד הסופרים המצליחים בעולם. הוא כתב יצירות פנטזיה מאוד מצחיקות מצד אחד, ומאוד הומניסטיות ופרוגרסיביות מצד שני”

פראצ’ט, אומר חנוך, כתב הרבה מאוד פנטזיה ומעט מאוד מדע בדיוני: “הוא ההומוריסט החשוב שבפנטזיה. החשוב ביותר והמצליח ביותר. הוא הפך את ההומור לחלק בסיסי ומובן בפנטזיה, שהיה ז’אנר שסבל לעיתים מרצינות יתר”.

לאיגודי עובדים אין קליק עם עיתונאי הניו מדיה

גילדת העיתונאים האמריקאית, שמונה 34 אלף חברים, שינתה את שמה באחרונה מ-Newspaper Guild ל-NewsGuild, כשהיא נפרדת מהבלעדיות של הנייר. אולם בארה”ב עדיין קשה לאגד עיתונאי ניו מדיה. בין הסיבות לכך, כפי שנמנו בכתבה בוושינגטון פוסט: היצע הכותבים הגדול, ונכונות של כותבים רבים לכתוב בזול מאוד ואף בחינם כדי לקדם את עצמם מקצועית; חוסר ההיכרות של הצעירים עם עולם העבודה המאורגן; רצון של העיתונאים הצעירים לבנות לעצמם מותג עצמאי שקל להעביר מכלי תקשורת לכלי תקשורת; התנהלות דמויית סטארטאפ של כלי תקשורת מקוונים, שמבטלים את ההיררכיה הנראית לעין בין מנהלים ועיתונאים, ולעתים מעניקים לכתבים אופציות, כך שהאינטרסים של הכתבים מתיישרים עם אלו של הבעלים וההנהלה, ולא של עמיתיהם למקצוע.

“אלה דברים שכארגון עיתונאים היינו צריכים להתמודד איתם גם בכלי תקשורת שהם לא ניו מדיה. כבר קרוב ל-30-40 שנה שאין בעיתונות עבודה מאורגנת, חוץ משידור ציבורי”, מסביר העיתונאי יאיר טרצ’יצקי, יו”ר ומייסד-שותף של ארגון העיתונאים. בנוסף, “העיתונאים [בניו מדיה] הרבה יותר צעירים, המערכות יותר צעירות, אין לך מסורת של עבודה מאורגנת. זה יחסית כלי תקשורת חדשים, אין מסורת של ועד, של עבודה מאורגנת. התחלופה מאוד גבוהה, אנשים פחות רוצים להשקיע – זה אופייני לניו מדיה. בשונה מארצות הברית, שהקשיים גורמים לזה שאין כמעט התאגדויות בניו מדיה, בישראל הצלחנו לא רע בכלל. הקמנו ועד בוויינט, באתר ONE, ב’בחדרי חרדים’ ובמספר כלי תקשורת, ובזמנו בנרג”.

תמכור לה זפת!

זוכרים את טיסת השוקולד?

http://www.youtube.com/watch?v=Xj9rFlNtsVs

בסוף פברואר הופץ על ידי גורם לא ידוע סרטון שמתעד מריבה בין נוסעים לבין דייל בטיסת ישראייר. למרות שהרבה אנשים עושים הרבה דברים הרבה יותר גרועים מלצעוק על דייל שימכור להם שוקולד, דווקא האישה שצעקה הפכה לנערת הפוסטר העדכנית של “הישראלי המכוער”, והשיקה גל של כתבות ודיונים בנושא. חברת התיירות הדקה התשעים תפסה טרמפ על המהומה והקימה את קהילת הפייסבוק “נלחמים בישראלי המכוער”, שמוקדשת לתמונות וסרטונים שמתעדים מעשים לא יפים.

תיעוד מתמשך והצמדת תג מחיר להתנהגות הזאת היא גם הרעיון של טל גוטמן, שפרסם על כך פוסט בבלוגו “ממלכת עילם”. גוטמן כתב:

כמו שיש like ו-share, יכול להיות כפתור ״זכור״, או ״קארמה״. כשמישהו יכתוב משהו יוצא דופן ברשת חברתית – טוב או רע, תוכלו לשלוח את הדבר הזה למאגר הקארמה שלו. ושם הוא ישאר, לנצח. אי אפשר יהיה למחוק משם דברים, גם אם האדם מחק את הפוסט המקורי. האתר יהיה מוצפן ומאובטח כך שניתן יהיה להוכיח שהתכנים בו באמת נכתבו על ידי האדם, ולא זויפו אחר כך. והוא יהיה נגיש, נגיש לאללה, למנועי החיפוש. לא יהיה בו שיפוט, צקצוק לשון. רק שיקוף אמיתי של מה האדם אמר.

שיימינג יכול להידבק לתדמית כמו זפת לרגליים בים, אבל אם אין מחיר אמיתי, נוכח ומרתיע להתנהגות כזאת, התיעוד שלה חסר משמעות. ואם יש לה מחיר – הוא צריך להיות פרופורציונלי, ואסור שיישמר לנצח. באירופה נקבע כי גוגל תתן לאנשים את הזכות להישכח על ידי הסרה של לינקים לרשומות משפטיות בעייתיות, ואפילו רישום פלילי נמחק בסופו של דבר.