לעזוב את מאה שערים, לנחות מהמאדים

שמונה יוצאים בשאלה מספרים על חוויית ההגירה מהדת לחילוניות בהצגה הדוקומנטרית “Out of Mea Shearim”

השחקנים והבמאים בחזרות להצגה Out of Mea Shearim. צילום: עידו קינן, חדר 404

הבמה בהצגה “Out of Mea Shearim” שחורה כולה, וחשוכה חלק גדול מהזמן. השחקנים מדליקים ומכבים פנסים מאירים זה על זה ועל עצמם. בגדיהם צבעוניים וחשופים. המטאפורות והסמלים מנגידים בין העולם שעזבו – מאה שערים כסמל לקיצוניות דתית, חושך ומדים של שחור ולבן, טוב מוחלט ורע מוחלט – לעולם שאליו עברו, החילוניות המגוונת, הפלורליסטית, המוארת והצבעונית. השחקנים, יוצאים בשאלה, מגלמים את עצמם. סיפוריהם מעידים על כך שהם לא רואים את העולמות הללו בצורה דיכוטומית, ושהחיים לא תמיד קלים להם גם בצד החופשי-לכאורה.

“לא יודעת אם להגדיר את זה חופש, אבל אלו החיים שלי”, אומרת על הבמה שרה רוזנוייר, בת 24, אחת השחקניות. בחזרות להצגה, שעלתה בבכורה בז’ראר בכר בירושלים בתחילת אפריל ואחר כך הוצגה בהמבורג, היא מספרת: “ביקשו מאיתנו לכתוב על החיים החדשים, על החופש, מצפים ממך שכאילו יצאת מחור חשוך וגדול לחיים של אור. אז אני אמרתי, לא, אצלי זה לא ככה, אצלי להיפך, כל הזמן היו התמודדויות, ואפילו היה שלב שכאילו כבר היה לי קשה, היה לי מלא מלא דברים שהיו עלי, ואז זה קרה. אבל זה דווקא חישל אותי, האירוע הזה”.

על הבמה, תוך פריטה בזעם-מתוכנן על מיתריו של פסנתר הכנף שעל הבמה, רוזנוייר מספרת במונוטוניות על “האירוע הזה” – איך המעבר לירושלים, הקשיים בחיפוש דירה ועבודה וסיפור אהבה קצר ונכזב הובילו אותה לנסיון התאבדות בבליעת כל הכדורים שמצאה במגירת התרופות בדירה של אחותה (שאמרה לה, לדבריה, “בסדר, אבל למה את הכדור לנרתיק שלי?”). “ובלעתי גם חומר ניקוי”, היא מוסיפה. בראיון היא אומרת לי: “אם היו פה שחקנים מקצועיים זה היה להם יותר קשה. כל הזמן אומרים לנו לא להיכנס למקום הזה של לשחק ולהיות יותר מדי דרמטי”.

שרה רוזנוייר בחזרות להצגה Out of Mea Shearim. צילום: עידו קינן, חדר 404

רוזנוייר היא חרדית חב”דניקית לשעבר, בת לאב חוזר בתשובה ואם גיורת, שעליה היא מספרת בהצגה: “אמא שלי אמרה לי פעם שהסיבה היחידה לזה שהיא הביאה אותי לעולם זה מצוות פרו ורבו”. רוזנוייר עזבה את הדת בתהליך שהיא מתארכת מסיום התיכון בגיל 18 ועד גיל 22. “כשהייתי קטנה היה לי ברור שאני אמשיך להיות דתיה כל החיים, ואז התחלתי לשאול שאלות, התחלתי לפקפק, ולא היה מי שיענה לי על השאלות”. הוריה גרושים, והקשר עם המשפחה חלקי: “אמא שלי – אני לא בקשר איתה ואבא, אז הוא לא יודע. הוא כאילו לא יודע. כשאני באה אליו אני מכבדת, אני באה עם חצאית והכל. אבל אף פעם לא דיברנו על זה, ואני מאמינה שהוא יודע שאני לא, אבל לא מדברים על זה”.

סיפורם של מהגרים

הרעיון להצגה עלה במוחה של הצלמת יוליה מסטצ’קין כשעבדה על תערוכת צילומים שחשפה אותה לעולם הדתי-אורתודוקסי. ביחד עם אחיה, במאי התאטרון הדוקומנטרי יבגני מסטצ’קין, היא החליטה לביים את ההצגה על חייהם של היוצאים בשאלה. האחים מסטצ’קין עזבו את רוסיה מולדתם לפני 20 שנה, ורואים ביציאה בשאלה חוייה של הגירה – עזיבת הבית, המשפחה, המסורת, התרבות והשפה הייחודית לטובת עולם חדש.

בדף הפייסבוק של ההצגה נכתב: “שמונה אנשים עוזבים את ביתם ואת מולדתם לארץ לא נודעת. סיפור הגירה אחד מני רבים. השמינייה באה מ’הארץ המובטחת’, מולדתם היא מאה שערים, ביתם היא היהדות החרדית. הדרך הארוכה לעולם האחר, הזר להם לחלוטין, מובילה אל הצד השני של הרחוב באותה ירושלים, באותה ‘ארץ מובטחת’. הם חוצים את שטח ההפקר בין הפנים והחוץ. ירושלים שלהם אינה מחולקת למזרח ולמערב… אגב כך הם מגלים עולם אחר, חדש לא פחות – הבמה”.

במאי Out of Mea Shearim, יבגני מסטצ'קין ויוליה מסטצ'קין. צילום: עידו קינן, חדר 404

ואכן, נראה שגם ההצגה עצמה היא שלב בתהליך היציאה בשאלה עבור חלק מהשחקנים. מריה אסטרייכר כתבה בפייסבוק: “אני גם מקבלת עלי בהכנעה והתרגשות את זה שעוד פחות משבועיים אעמוד על במה ואכנס תחת עיני ההמון ולא אברח מזה , אתן להם ליסרוק את גופי כמו רנטגן באיכילוב… ובכלל אני מקבלת עלי באהבה את זה שאני בכלל מקבלת. את זה שנהייתי כלי שמכיל ואפילו מצליח לשמר. וכן. אני מתגעגעת לפעמים לאני קצת אחרת, יותר מבולבלת ופחות שקטה, אבל. יודעת שתמיד אוכל לחזור אחורה. הרבה יותר מגניב אותי עכשיו לעוף למעלה. לעוף”.

“טוב, אני ממש מרוגש. מרגיש כמו גורילה כסוף עור שטופח לעצמו על החזה…”, כתב יוסי פיינהנדלר בפייסבוק. “כל מי שמכיר אותי מלפני היציאה בשאלה, מכיר אדם מופנם בצורה קיצונית. הייתי האדם הכי ביישן בסביבה. מגיל ינקות הייתי בודד לגמרי. בתלמוד תורה שלמדתי בה בילדות, הייתי תמיד לבד בגלל צבע עורי השחום מעט והפאות המפוזרות ש’הכתימו’ אותי בכתם של ‘ספרדי’.. אח”כ כילד בן 8-9 כשהתפללתי לבד בשבתות בבית הכנסת של החסידות, כי אבא התפלל עם תלמידיו החוזרים בתשובה ואותי שלחו להסתדר לבד בלעדיו אצל החסידים. והייתי שם לגמרי לבד. וגם כאברך נשוי, משך שנים התפללתי בבית כנסת מסויים מדי יום, אבל לא הצלחתי להכיר אף אחד. היתה לי חרדה חברתית מטורפת. והיום, בגיל 34 אני עומד על בימת תאטרון ומצליח להצחיק ולרגש את הקהל בטבעיות ובביטחון..”

אן ש. סיכמה בפייסבוק את חווית הבמה:

קצת בהלם עצמי
הרבה גאה
רעדו לי הרגליים
ורץ לי בראש
הרבה שקט
הרבה מילים שקטות
הרגשתי אותי
את הורידים
את הדם שזורם בהם
איך הוא רץ ללב
פחדתי
לשתוק
אז פתחתי את הפה
זה קרה אתמול.
אני רק רוצה להודות על היכולת ליצור .להחיות גם תאים מתים.
אוהבת.

נעשה ונשמע כצאן לטבח

“הכי שאפשר, מאה שערים וזה”, אומרת רחלי קרויזר, עוד מעט בת 25, שיצאה בשאלה לפני שנה, על דרגת הדתיות שבה היתה. “זה תהליך ארוך, מחשבתית, אבל מעשית מאוד קצר. זה לעזוב את הדת, לעזוב את הבית, להיות עצמאית, להתנתק מכל מה שידעתי, להתגרש. הייתי נשואה מגיל 17.5. במזל יצאתי בלי ילדים”.

ואת יוצאת לעולם בלי להכיר אותו, בלי לדעת שום דבר?
“בלי לדעת כלום, ועד עכשיו אני לא יודעת יותר מדי. זה לנחות מהמאדים”.

“אני מניחה שיש שם הרבה דברים: עצב, כעס, אשמה, מה לא”, היא מספרת על התחושות כלפיה מצד משפחתה – ההורים ו-12 אחיה ואחיותיה. קרויזר היא הבכורה, היחידה שיצאה עד כה, ולדבריה במשפחה חוששים שיהיו עוד יוצאים אחריה. את הקשר עם המשפחה היום היא מגדירה “רופף”.

“רק דבר אחד ידעתי”, היא אומרת בהצגה, “בדרך החיים הזאת אני לא ממשיכה”.

“האסימון נפל כשחיללתי שבת פעם ראשונה”, מספר פיינהנדלר, בן 34. “בהר סיני, לפי האגדה, אומרים שהיהודים אמרו, ‘נעשה ונשמע’, גם אצלי זה היה נעשה ונשמע. הקונפליקטים תמיד היו, אבל תמיד עניתי לעצמי את התירוצים. ואז, כשחיללתי שבת בפעם הראשונה, פתאום הבנתי שוואלה, אני לא מאמין. חילול השבת קרה מעצמו, ישבתי ושוחחתי בצ’ט בפייסבוק, והשבת נכנסה ומשהו בתוכי אמר לי, ‘יאללה, בוא, אני עושה את זה, תמשיך’. חמש דקות אחרי שחיללתי שבת השיחה בצ’ט לא עניינה אותי, כלום לא, נכנסתי לאופוריה. הבנתי שוואלה, אני בעצם בנאדם חופשי. נכנסתי לתקופה של אופוריה של איזה חצי שנה, שבמהלכה הכרתי קצת אנשים יוצאים בשאלה ובסופו של דבר עשיתי את הצעד החברתי”.

הוא היה, להגדרתו, “אולטרה אולטרה אורתודוקס. אני מגיע משכונת מאה שערים, בית ישראל, ההורים שלי יש להם מוסדות להחזרה בתשובה. כל סביבת הגידול שלי היתה מקום של חיכוך בין עולמות, כי התארחו אצל ההורים שלי כל שבת המון משפחות מסורתיות, חילוניות, שרצו להתקרב או שרצו לקרב אותם. שם כבר ראיתי, אמנם מכיוון מאוד ספציפי ומובנה, עוד עולמות. אני מאמין שזה עשה משהו, בסופו של דבר”

כשלון גדול מבחינת הוריך.
“מאוד. לדעתי לא. אני תמיד אומר שבזכות אבא שלי יצאתי בשאלה, כי הוא לימד אותי להיות אדם מאוד אמיתי עם עצמו. אז עשיתי את זה. הוא בשוק. לפני שנתיים וחצי הורדתי את הזקן והפאות. חצי שנה קודם לכן בעצם הבנתי שאני לא מאמין. הבנתי שאף פעם לא האמנתי, אבל תמיד תירצתי לעצמי תירוצים”.

איך המשפחה הגיבה?
“אנחנו חמישה, אני הקטן. המשפחה שלי עד עכשיו מאמינה שמתישהו אני אחזור. הרי לא יכול להיות אחרת. זה קשר כזה מוזר, קשר שלפעמים הוא נראה לי טוב והכל, ואז שוב מדברים איתי על לחזור וכאלה. הלכתי פעמיים אחרי שיצאתי לסמינר של ערכים, זו היתה חוויה מעניינת. הם שלחו אותי לשם אז זרמתי, אבל לא אעשה את זה עוד פעם. מיציתי את העניין”.

רחלי קרויזר ויוסי פיינהנדלר בחזרות להצגה Out of Mea Shearim. צילום: עידו קינן, חדר 404

פיינהנדלר מספר על השידוך הראשון שלו: “כשסיימתי את הדייט, כביכול, עם הבחורה שפגשתי והתחתנתי איתה, הבחורה הראשונה שפגשתי בחיי, בעצם, חוץ מקופאית בסופרמרקט, ‘מחשבה אחת היתה לי בראש: כצאן לטבח’. זה משפט ממה שאני אומר שם [בהצגה]. זה מה שהרגשתי אז, בגיל 18.5, כשקמתי מהחדר שבו נפגשתי עם הבחורה ויצאתי החוצה לחדר השני, שם ראיתי שכבר שוברים צלחת, ואני לא מבין מה קורה שם. זה הדהד לי בראש, המילה הזאת. להתחתן זה אומר להתחייב למערכת החרדית עד סוף החיים. לא העליתי בדעתי שאפשר להתגרש. מגיל מאוד קטן היה לי משהו עמום בראש, משהו הרגיש לי שזה לא המקום שלי שם, אבל אף פעם לא חשבתי שבאמת אפשר לצאת. אבל כשהתארסתי זה היה כאילו חותמת כזאת, מאסר עולם. אבל בסוף התגרשתי ויצאתי. האמת שהתגרשתי פעמיים”. הוא יצא משם בלי ילדים.

פיינהנדלר וקרויזר מציגים בהצגה את השידוך של פיינהנדלר – מבטים שכמעט ולא מצטלבים, מבוכה עצומה, התגאות בייחוס, אמו של פיינהנדלר שמפריעה להם כמה פעמים. על גבי הסצינה הזאת יש שכבה נוספת, נסתרת למחצה, שידועה למכרים של השניים: הם זוג בחיים. איפה הכירו? גם כן בפייסבוק. ובלשונה של קרויזר: “צוקרברג”. מעניין אם גם ליהודי הזה מובטח שליש גן עדן.

חלק קטן מהטקסט התפרסם ב-20.4.2015 במגזין “בית אבי חי”

11 ביוני, 2015 | בנושאים 404 

תגובות

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.