אומת הרשת חולקת סיפורי שואה

יום השואה מחייב אותנו לחשוב על השואה, או, לכל הפחות, להחליט אם לחשוב עליה. הרשתות החברתיות מספקות לנו מקום לשתף את המחשבות הללו, שפעם אפשר היה לחלוק רק במעגל המשפחתי/חברי הקרוב. לצד ההתמרמרות על העיסוק באירוע, הביקורת על השימוש הפוליטי בו, ההומור השחור וההתעלמות אפשר למצוא ברשת גם סיפורי שואה אישיים של דור ראשון, שני ושלישי. הנה כמה מהם.

עידן ניידץ’: “בכל שנה אני מעלה לרשת קטע מיומן אותו כתבה סבתי ז”ל בפתקאות שהחביאה בשיערה. היום מעלה קטע מהפרק הראשון, בו נפרדה מאביה”.

שהרה בלאו: “משפחתנו קטנה עד לגיחוך. מעולם לא היו לי בני דודים, ולא את כל הסבים שלי זכיתי להכיר. […] סבי וסבתי מצד אמי מביטים אלי מתוך אלבום התמונות הכרוך, סבי מישיר אלי את מבטו. למרות שהתמונה נטולת צבעים – עיניו זוהרות בכחול היפהפה הזה שלהן. “יפה כמו פול ניומן”, נהגה סבתי לומר בגאווה. מה חבל שאיש מאיתנו לא ירש את הכחול שבעיניו. אבל את חטמה היפה של סבתי ירשה אחותי הצעירה. […] סבי וסבתי מצד אבי, מביטים אלי מתוך תמונה ישנה, אלבום – אין. פניה של סבתי זהות לפני, “אשה יפה” אומרים עליה, אני אמנם דומה לה אך איני יפה כמותה, כנראה שלא די בתווי הפנים”.

יבגני זרובינסקי: “בין משתתפי משלחת תלמידים מקרית אתא לפולין, נמנה גם ברקן מרוז, המתנדב באופן קבוע בבית אבות בעיר. במסגרת התנדבותו יצר קשר עם מטופלת, ניצולת שואה, בשם חנה בסן המתגוררת במקום. לקראת נסיעתו עם משלחת הישיבה לפולין, ביקשה ממנו חנה להניח על מסילת הרכבת בפולין את מכתבה. במכתבה כתבה ‘אני חנה בסן- ניצחתי’ והסבירה כי עבורה זוהי סגירת מעגל אחרונה. ברקן צילם את מכתבה על מסילת הרכבת שעליה עשו את דרכם האחרונה מאות אלפי יהודים ועם חזרתו העניק לחנה את הצילום. ברקן: ‘התמונה מספרת את כל סיפורו של המסע לפולין, ובמידה רבה את הסיפור של כולנו'”.

יחיאל רדוצקי: “כשסבא שלום שלי הבין שהולכת להיות קטסטרופה הוא החליט לברוח. סבא התגורר ועבד בעיר מינסק שברוסיה הלבנה. לאיפה כבר יכול יהודי בעת שכזו לברוח? סבא לקח את צרור כספו, רכש מארז סוכר, מארז שהיה שווה הון בעירם של הוריו, אותו שלח לאמו בצרוף פתק ‘אמא, זו החבילה האחרונה, אני נוסע לסיביר’, בכותבו את המילים ידע כי הוא גורם צער עצום להוריו, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא חש שהוא מציל את חייו. סבא ברח”.

הללי ז’בוטינסקי: “ביום השואה הקודם הגעתי למשרד שלי במונטריאול עצובה. שאלו אותי למה אני מדוכדכת והסברתי שבישראל מציינים היום את יום הזכרון לשואה ולגבורה. הייתי בטוחה שדווקא יום הזכרון הזה – ציון שואת העם היהודי – יעורר הזדהות, הבנה, אצל הקולגות שלי. כמה התאכזבתי כשהיום המשיך כרגיל ואחת מהן עוד ניגנה פלייליסטים עליזים במחשב (בקנדה מציינים את יום השואה העולמי). מבחינתי זו היתה אחת מנקודות השבר העמוקות ביותר, שגרמו לי להבין שאני לא רוצה להמשיך לשנת שליחות שנייה, שאני רוצה לחזור לכאן ולא לחיות את החיים במקום שבו הרחובות ממשיכים כרגיל בחגי ומועדי ישראל”.

נועה ארגוב: “‘לפני המלחמה הייתי ילדה פחדנית. פחדתי להיות לבד בחדר. הייתי מתאמנת בפסנתר ותמיד פותחת את הדלת אחרי דקה, כי פחדתי שלא יהיה לי לאן לברוח. לברוח ממה? לא יודעת. זה היה פחד חולני. ואז באה המלחמה. המלחמה הצילה אותי’. סבתא ניושה, בת 91, עם הילדים, הנכדים ונציגים מהמשפחה המורחבת”

אמיר וייטמן: “סבתא שלי, היום בת 92 וחולת אלצהיימר, היא ניצולת שואה שהיתה גרה בצרפת במהלך מלחמת עולם השנייה. היא תמיד סיפרה לי על כך שבאותה תקופה היא ושאר היהודים הסתכלו על הכלבים ועל החתולים ברחובות בקנאה וחשבו ש’לפחות הם חופשיים ואף אחד לא רוצה להרוג אותם'”.

אמנון גרוף:
“לפני ארבע שנים
מצאתי, בשוק של כיכר דיזנגוף,
ספר מדבר הונגרית, עם צילומים,
על קהילת Tiszafured בהונגריה.
אנקה ומרגיט רובינשטיין
הן שתי דודות
של סבתא שלי.
גם הן לא חזרו”

נעה מגר: “אני לא צריכה את יום השואה בשביל לזכור אותך. אני כן צריכה אותו כדי שיזכיר לי שהיה לך אומץ בלתי נתפס, שהצלחת לעמוד מול חיילים שטופי מוח שכיוונו לך רובים לראש ולדפוק להם אצבע משולשת. […] אז אני לא צריכה תזכורת לשואה כדי לזכור אותך. אני צריכה תזכורת לעצמי. יש לי את האף שלך שיזכיר לי, את האטטיוד, העיניים הכחולות והרעב התמידי להגשמה. להצלחה. לתיעוד. את כתבת ספר על החיים שלך ואני מצלמת אותם. זה הכל בשבילך. ובזכותך. ואת זה אני לעולם לא אשכח”.

אנונימית: “בצפירה הקרובה אני הולכת לעמוד גם לזכר השואה שלנו. השואה של ילדי הגזזת, חטופי תימן וכל החרא שאף אחד לא זוכר. שאף אחד לא לומד. שרק אנחנו נשארנו לכאוב”.

דן קופר: “לזכר סבי ז”ל ששרד את השואה אך לא מצא מי שירצה לשמוע עליה בימי חייו”.

התפרסם באתר מוטק’ה, 16.4.2015

19 באפריל, 2015 | בנושאים חיי רשת ותרבות דיגיטלית