לבשל ולאכול עם מהגרים מאפריקה // סמול טוק

יעל רביד מנסה לחבר בין ישראלים למהגרים אפריקאים דרך המטבח

מה זה “שיחות מטבח“?
“פרויקט אמנות השתתפותי שפועל משנת 2013, שבמרכזו מבקשי מקלט מאפריקה, שמלמדים סדנאות בישול מארצות המוצא שלהם וחולקים את המסורות והתרבות הקולינרית שלהם עם הקהל הרחב, על מנת ליצור אינטראקציה ושיתוף תרבויות הדדי. אני אוצרת את הפרויקט, גור זומר מפיק אותו ובין השפים שהשתתפו בו אבטום מאריתריאה, עבדול ז”ל, אדיל וחסן מסודן, טיטי וימאני מאריתריאה, לובלין מניגריה וקלודין מחוף השנהב. יש לנו גם שיתופי פעולה עם מסעדות במסלול גלויות מתכונים – אתה מקבל מפה של נווה שאנן, הולך ממסעדה למסעדה ולומד להכיר את השכונה והאיזור וגם את האוכל דרך המסעדת השונות. בכל מקום יש לך גלויה עם מתכון, ואתה מרכיב ספר מתכונים קטן שלך”.

למה בחרתם לחבר אנשים למהגרים ולמבקשי המקלט דווקא דרך אוכל?
“באופן הכי בסיסי, אוכל זה מה שמקשר בין אנשים, לפני שאנחנו מתייחסים להיבט הפוליטי, או כל מה שמשתמע מלאכול ולבשל ביחד. ברגע שאתה נכנס למטבח, שזה חלל אינטימי, ואתה חותך ירקות יחד, מריח ריחות שאתה לא מכיר, דרך כל החוויה הרב-חושית הזאת אתה לומד משהו חדש, אתה כבר מכיר בנאדם. ברגע שאתה מכניס אנשים למטבח, תצא משם חברות”.

איך הגעת לפרויקט הזה?
“ב-2013 התנדבתי ב’מרק לוינסקי’, והחוויה שלי היתה להכין אוכל בלי באמת לדעת מה זה אומר – להכין אוכל שאני חושבת שהוא סודני או אריתראי, להביא לגינת לוינסקי ולחלק ולא ליצור איזשהו קשר מעבר לזה. באותה תקופה למדתי אוצרות, והתחלתי לחקור את הנושא של אמנות השתתפותית ומעורבות חברתית דרך אוכל. יש כמה פרויקטים כאלה, ובהם Conflict Kitchen, מסעדה בפיטסבורג שמגישה אוכל של מדינות שנמצאות בקונפליקט עם ארה”ב – אוכל אפגני, עיראקי, איראני ועוד. היה לי חשוב להמשיך את המעורבות החברתית, לשבור סטריאוטיפים חברתיים וליצור תקשורת, שזה אתגר שלא תמיד קל, כי זו אכילה משותפת עם אנשים שלרוב לגמרי שקופים או שיש איזשהם סטריאוטיפים שמונעים היכרות איתם. אחד הטבחים הסודנים אמר שעד שהוא הגיע לפרויקט, החוויה שלו בארץ היתה שבכל מקום שהוא הולך אנשים סותמים את האף, ולא כי הוא לא בנאדם הגייני. הוא חווה את זה כמובן כגזענות. שאלתי אותו מתוך סקרנות איזה אוכל הוא אוכל, כי אוכל לפעמים משפיע על ריח הגוף שלנו. אבל האוכל הסודני לא גורם לריח גוף אחר. העניין היה שהוא עולה לאוטובוס ואנשים מבקשים מהנהג להדליק את המזגן, ומבקשים לא לשבת לידו. התנגדות גזענית לעצם הנוכחות שלו”.

אילו עוד אתגרים יש בחיבור הזה?
“עם אוכל יש המון דברים. כשאתה הולך לאכול במקום שאתה לא מכיר אצל בנאדם שאתה לא מכיר, אתה צריך לסמוך עליו שהוא לא ירעיל אותך (אם ניקח את זה לקיצוניות), שלא יהיה לך קלקול קיבה, שיהיה לך טעים, שהאוכל יהיה טרי וכן הלאה, עוד לפני שנכנסים להבדלים של תרבויות. כשאתה מגיע לתרבות שאלה לא מכיר, הרבה דברים לא ברורים לך – לא ברור לך איך אפשר לאוכל אוכל שיש בו המון חריף, איך אפשר להכין מחמצת של כמה ימים ולהשתמש בה וזה בסדר גמור. אנשים פוחדים לאכול בנווה שאנן. יש הפשיטות שחוזרות ונשנות במסעדות, היתה הפשיטה לפני שנתיים ששפכו אקונומיקה במסעדות. מנסיון שלי, אני אוכלת בין 4 ל-5 פעמים בשבוע בנווה שאנן. כל המסעדות שאני אוכלת נקיות, האוכל טרי, חומרי הגלם, הכל מאוד מסודר ונקי, זה לא משהו שצריך לחשוש ממנו בכלל”.

אפשר לבוא לאכול?
“בעקרון כן, אבל מה שקרה עם הפרויקט זה שמאז פתיחת מתקן ‘חולות’ הוא באיזושהי הפסקה ממושכת, כי חלק מהטבחים נשלחו לחולות. עכשיו אנחנו באיזושהי חשיבה של לחדש את הפרויקט. יש כמה כיוונים, אבל בעקרון אנחנו חושבים לפתוח מסעדה, שהטבחים יוכלו גם להפעיל מסעדה וגם לבשל, ויש מחשבה על פתיחת מרכז תרבות קולינרי”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 1.5.2015

11 במאי, 2015 | בנושאים סמול טוק