שחקי שחקי: נשים נגד הטרדות ואיומים בגיימינג

פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון

העלבות והקנטות, הטרדות מיניות ואיומים לא וירטואליים – זה מה שנאלצות לספוג גיימריות במשחקי וידאו מגברים שרק רוצים לראות ציצי ותחת ומאוימים מאישה שמנצחת. שאנון סאן-היגינסון, במאית הסרט התיעודי “GTFO”, שיוקרן החודש בארץ, רוצה לשים למשחק המיזוגני הזה סוף

אריס: “מה התמה של המשחק מחר? קרבות בוץ? ואז אני מקבל את המנצח/ת? […] נשחק על חולצות. המפסיד/ה מוריד/ה חולצה”.
מירנדה: “לעזאזל, לא! […] אני מנסה לשחק, אריס. אתה משגע אותי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים קוראים לך קריאות ביניים!”
מירנדה: “זה בסדר, אבל כאילו… זה פשוט קריפי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים מטרידים אותך!”
מירנדה: “תודה על זה, אריס”.
אריס: “תורידי ת’חולצה”.

השיחה הזאת, שמתקיימת במהלך משחק וידאו מרובה משתתפים, פותחת את הסרט התיעודי “GTFO: Get The F&#% Out” של הבמאית התיעודית הניו יורקרית שאנון סאן-היגינסון, שלפי אתרו הרשמי “פותח את עולם משחקי הווידאו כדי לחקור תעשיה של 20 מיליארד דולר שנגועה באפליה ומיזוגיניה”. הסרט מומן במימון-קהל בקיקסטארטר, הוצג בבכורה בחודש מרץ בפסטיבל SXSW, זמין לצפייה בתשלום בשלל פלטפורמות ויוקרן ב-27.8 בסינמטק חולון.

הסצינה התרחשה בפברואר 2012 ב-Cross Assault, תוכנית רשת בשידורשת-חי שתיעדה תחרות בין שחקני משחקי המכות טקן וסטריט פייטר. הגיימר אריס “Aris” בכטניאנס, ראש קבוצת טקן, תועד שם מטריד מינית את חברתו לקבוצה מירנדה “Super_Yan” פקוזדי במהלך התחרות, בהערות מיניות (“אני אכין לך חולצה ממפיות”, “בפעם הבאה שתעשי טעות כזאת אני אריח אותך. ממש מקרוב. אעשה זאת בשביל החבר שלך”, “מירנדה, אני רוצה לדעת את מידת החזיה שלך. […] אני אנחש אותה. […] היא בטח 32-34D”, “יש לנו מצלמות גם שם [בשירותים], נכון?”, ועוד ועוד), בהתמקדות בחזה ובישבן שלה במצלמת הרשת שתיעדה את קבוצתו ובהרחתה לבקשת משתתפים בצ’ט החי שליווה את המשחק (הריח שלה סבבה, דיווח בכטניאס למצ’וטט).

עוד בנושא: הטרדה כל 4 שניות // הגיימרית עדי שיפר מספרת מה זה אומר להיות גיימרית

“החלטתי ליצור את GTFO אחרי שצפיתי בסרטון הידוע לשמצה של קרוס אסולט במרץ 2012”, אומרת סאן-היגינסון בראיון טלפוני לטיים אאוט תל אביב. “התחלתי לצלם את הסרט התיעודי באותו סופשבוע, בלי לדעת מה היעד הסופי שלי. ידעתי רק שאני רוצה לספר את הסיפור של מה שקורה לנשים במשחקים. בתחילה התמקדתי בהטרדות, אבל במהרה הבנתי שיש טווח כל כך רחב של חוויות, אז הרחבתי את הנושא כך שיכלול את כל ההשפעות הנהדרות, החיוביות והיצירתיות שיש לנשים על עולם משחקי הווידאו”.

גברים, המשחקים לא שייכים לכם

כמו משחק-וידאו פלטפורמה קלאסי, GTFO מחולק לשלבים, שבכל אחד מהם מתמודדת הגיבורה מול מי ומה שמקשה על השתלבותן של נשים משני צדיו של עולם המשחקים, כשחקניות וכיוצרות, ובהם: חברות משחקים שמשווקות בעיקר או רק לגברים; יוצרי משחקים שכל הדמויות הנשיות שלהם מאופיינות ברזון עם שדיים גדולים בקנה מידה פורנוגרפי עד בדיוני ובביגוד מינימלי, חושפני ובלתי פונקציונלי; מאבק עיקש של גיימרים שמרנים נגד הרחבת האופק התמטי של משחקי הווידאו; והטרדות ואיומים נגד נשים בגיימינג.

שני הנושאים האחרונים עלו לתודעה הציבורית בצורה אלימה בפרשת גיימרגייט. זו התחילה עם המשחק Depression Quest של המפתחת זואי קווין, שלא עוסק בקרבות יריות ומכות אלא בהתמודדות עם דכאון. המשחק זכה לביקורות משבחות, אבל משך גם מטרידים שאמללו את חייה של קווין חודשים ארוכים. אקס שלה פרסם פוסט ארוך שבו טען שהתייחסה אליו באופן בעייתי, ובין השאר טען שבגדה בו עם כתב גיימינג, שכתב על המשחק שלה ביקורת חיובית. הטענה הופרכה ימים ספורים אחרי פרסומה, אבל הולידה תנועה, גיימרגייט, שהציגה את עצמה ככזו שנלחמת למען אתיקה בעיתונות משחקי הווידאו, אך שימשה תירוץ למאבק של גיימרים שמרנים נגד הפיכת התחביב שלהם למדיום תרבותי, שיש בו, ויש עליו, ביקורת תרבותית וחברתית, ושכבר אינו אקסקלוסיבי לגברים צעירים ולבנים.

הגיימרים הזועמים הכריזו מלחמה על דמויות כמו מפתחות המשחקים קווין ובריאנה וו ומבקרת תרבות הגיימינג אניטה סרקיזיאן, והאכילו אותן בהטרדות מיניות מילוליות, דוקסינג (חשיפת פרטים אישיים כמו טלפון ומקום מגורים) ואיומים באונס וברצח. אלו שגרמו להן להימנעות מהשתתפות בכנסים, למעברי דירה ולחיים בחשש מתמיד ממטורללים שלא מבחינים בין אלימות גיימרית לבין המציאות.

שאנון סאן-היגינסון, במאית הסרט GTFO על נשים בעולם הגיימינג. צילום: קים סאן

שאנון סאן-היגינסון. צילום: קים סאן

שמו של הסרט הוא חלק מקריאה מיזוגינית שמופנית כלפי נשים בפורומים מקוונים, ובין השאר בעולם הגיימינג – Tits or GTFO, ובעברית “ציצים או זדייני מפה”. המסר: את אישה, את לא יותר מקישוט מיני, וממש לא מעניין אותנו לשמוע מה יש לך לומר. “אני לא גיימרית ולא מעורבת בתעשיית הגיימינג, אז כל ההערות השליליות שקיבלתי היו תוצאה של יצירת הסרט”, אומרת סאן-היגינסון. “בתחילה, כשהרצתי את הקיקסטארטר, קיבלתי הרבה תגובות על כמה אנשים שונאים את הסרט, אבל הוא לא היה קיים עדיין אז לא יכולתי לקחת אותן ברצינות. עד כה קיבלתי תגובות שליליות ספורות, רובן טוענות ש-GTFO הוא איזשהו סוג של סרט תעמולה. זה נושא רגיש, אז בהחלט ציפיתי לרמה מסויימת של תגובת נגד, אבל מאחר שאני לא גיימרית ומאחר שהסרט עוסק באיך מתעללים בנשים, זה לא נכון אסטרטגית להתקיף אותי אישית. רוב המתקפות היו כלפי תוכן הסרט”.

למה לדעתך גברים מטרידים נשים במשחקים? ברור שהטרדה כמו טראש טוקינג כלפי היריב וכו’ היא חלק מהמשחק, אבל מעבר לזה – האם הגבריות שלהם מאויימת מיריבה נשית ראויה? הם מאמינים שיצליחו להבריח את הנשים? שישיגו ככה זיון? האם הם מתייחסים לנשים אמיתיות באותה דרך שבה המשחקים עצמם מתייחסים לדמויות נשיות, שמשמשות כקישוטים מיניים?
“אני מאמינה שיש קו ברור שמפריד בין טראש טוק מזדמן כלפי החברים שלך לבין התמקדות ספציפית במישהם בגלל המגדר שלהם. המתקפות נגד נשים הן כמעט תמיד מיניות, ועוסקות בכך שהנשים מכוערות או שמנות מדי לעשות איתן סקס, ו/או באיום באלימות מינית כלפיהן. אני לא חושבת שיש סיבה אחת לאדם להטריד אדם אחר, אבל GTFO בוחן את מגוון הסיבות התרבותיות מאחורי ההתקפות הללו. גברים ונערים לומדים מגיל צעיר להאמין שהמשחקים שייכים להם, מהמיקוד של השיווק ועד למשחקים עצמם. משחקים יוצרים פעמים רבות אווירה תחרותית, וכשגברים ונשים משחקים יחד בתנאים שווים, זה יכול לגרום לגברים אי נוחות. המשיכה היותר ויותר המיינסטרימית של משחקים עשויה להדאיג את אלו שתמיד היו חלק מתרבות ‘חנונית’ ורוצים לשמור את עולם המשחקים, הפנטזיה וכו’ לעצמם. ורבים ממעשי ההטרדה הללו מתבצעים באנונימיות, היכן שאנשים חשים שהם יכולים להסתתר מאחורי מסך המחשב ולשלוח איזו ביקורת ארסית שגורמת להם להרגיש טוב ונותנת להם איזשהו סוג של קתרזיס”.

“מפתחים צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים”

סאן-היגינסון גייסה לסרט 33,700 דולר בקיקסטארטר, 168% מיעד הגיוס המקורי שלה. סכום התרומה הנמוך ביותר האפשרי, 10 דולרים, הביא הן את מספר התורמים הגדול ביותר (938 תורמים) והן את הסכום הגדול ביותר (9380 דולרים). “אני מניחה שרוב האנשים שמימנו את הסרט כבר הכירו את נושא הנשים בגיימינג, ולכן תמכו בו. אני חושבת על GTFO כעל חתיכה קטנה בלבד משיחה גדולה יותר שאנחנו צריכים להתחיל לנהל על גיוון במשחקים, ואולי רבים מתומכי הסרט גם כן חשים כך”.

“מבחינת המקום של מי שמשחקת, אני לא נתקלת בתופעה הזאת, כי אני לא משחקת משחקים מרובי-משתתפים, ואין לי הרבה אינטראקציה עם שחקנים אחרים פר-משחק”, אומרת יעל חקשוריאן, חברת הוועד המנהל של עמותת GameIS ומרצה לפיתוח משחקים, שתשתתף בפאנל שילווה את הקרנת הסרט בחולון לצד ד”ר ורד פנואלי, ראש מסלול מדיה דיגיטלית ומנהלת התכנית לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב בשנק, ושלו מורן, אוצר מסלול המשחקים בפסטיבל פרינט סקרין.

אנשים שהם לא גיימרים, יש להם נקודת מבט סטריאוטיפית עליך כגיימרית אישה?
“לא נראה לי, כי תמיד הייתי במקום הזה של העולם הדיגיטלי, המשחקים. אני אישית לא מרגישה את זה בסביבה הקרובה שלי. אולי אני כבר יותר מדי זמן שם וככה מכירים אותי. אף אחד לא אומר שזה לא נשי או משהו כזה. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאני עוסקת בתחום של חינוך ומחשקים, ועוסקת יותר בקזו’אל גיימז יותר ממשחקים הארדקור, אבל זו רק השערה שלי”.

יעל חקשוריאן. צילום: רעות קרש

יעל חקשוריאן. צילום: רעות קרש

עם זאת, בעולם פיתוח המשחקים, חקשוריאן מוצאת הרבה דעות קדומות נגד בנות מינה: “אני מאוד מאוד חווה ומרגישה שהעולם הזה של פיתוח משחקים הוא מאוד גברי, גם ביחס שלו לנשים, לדמויות של נשים במשחקים, לנשים בתעשיה כמפתחות וגם לנשים שמשחקות. לפחות בארץ. מה זה אומר? לפחות בתעשיית המשחקים, אין הרבה נשים, אפילו לא חצי. ואלו שכן נמצאות לרוב במקום של מעצבות גרפיות ופחות מתכנתות. יצא לי להיתקל בפורומים של מפתחי משחקים בארץ בטענות שנשים לא מתכנתות טוב. אני לא אוהבת להשתתף בדיונים כאלה, כי זה מאוד מרתיח אותי, ואני יודעת שאם אביע את הדעה שלי אני אהיה צפויה להתקפה בנושא. הרבה פעמים אני מרגישה שהדיון לא ענייני אלא נובע ממקום של יחס כלפי המין של מי שמדברים עליו. לא בודקים אם אותו אדם מתכנת לא טוב כי הוא לא מתכנת טוב, אלא אם הוא אישה או גבר”.

זו לא גזירת גורל, אומרת חקשוריאן: “יש תפקידים מאוד בכירים בעולם של נשים בתעשיית המשחקים. היה כנס של מיקרוסופט בארץ, והגיעה לדבר בוני רוס (Bonnie Ross), המכהנת כראש 343 Industries, סטודיו המפתח את סדרת משחקי Halo החדשים. אפשר להיות נשים בתפקידים בכירים ולעשות את זה טוב, למרות שאצלנו בארץ רוב התפקידים בתעשיה לא מאויישים על ידי נשים בכלל, לצערי”.

יש לך רעיון מה אפשר לעשות בקשר לזה?
“אני חושבת שיש פה מעגל. גם הנשים, גם אנחנו כחברה וגם חברות המשחקים, צריכות לתת סיכוי לנשים. אם חברת משחקים המעסיקה נשים יכולה להתחשב בנשים שהן אמהות, אז היא צריכה לעשות את זה. נשים לא צריכות לפחד לקחת תפקידים כאלו כי הן אמהות, לא להצטמצם לתפקידים שמוגדרים היום כתפקידים לנשים, למשל לקבל תפקידי ניהול ולא רק בתחום הארט. המפתחים של המשחקים עצמם צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים. כשאני משחקת והדמות במשחק כל כך מוקצנת, דמות שמוצגת בצורה סקסיסטית או בצורה שלא קשורה למה שקורה משחק, לא הדמות הנשית הרגילה שאני מכירה מהיומיום, קשה לי להתחבר אליה, ואז אני אנטי המשחק הזה ואני לא אשחק אותו, ולא אתחבר לחברה שמייצרת אותו. נשים לא יתחברו לחברה הזאת גם כשחקניות וגם כמפתחות”.

גיימרית. פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון

בתשובה לאותה שאלה, סאן-היגינסון מפנה לרשימת לינקים לארגונים ואתרים שעוסקים בנושא, ומציעה מפת דרכים: “זו שאלה קשה. מכיוון שיש כל כך הרבה סיבות מאחורי הטרדות במשחקים, אין פתרון קל אחד. לדעתי, הצעד הראשון צריך להיות שאנשים יהיו מודעים לזה, וידברו על זה כשהם רואים את זה קורה. הדרך היחידה לעשות שינוי תרבותי היא שכולם יחליטו באופן מוחלט שזה לא בסדר. משם, יש הרבה צעדים שאנשים בכל אזורי המשחקים יכולים לעשות כדי להפוך אותם ליותר מסבירי פנים: מפתחים יכולים לעשות מאמץ לשכור יותר נשים בחברות שלהם, יוצרים יכולים לכלול יותר דמויות נשיות מגוונות במשחקים שלהן, מודרטורים יכולים לעבוד על רגולציה טובה יותר, גיימרים יכולים להעלות את הנושא בפני חברים ובמפגשים. אנשים יכולים לעשות המון צעדים קטנים בחיי היומיום שלהם כדי לשפר את סביבת הגיימינג עבור נשים, ובעצם עבור כולם באופן כללי”.

כבר לא רק ילדים בני 13

הפיכת סביבת המשחקים למינית ולמטרידה על ידי אריס בכטניאנס לא היתה מזדמנת או מקרית. בשיחה במהלך שידור המשחק שבו הטריד את מירנדה פקוזדי הוא הסביר כי “זו קהילה של, אתה יודע, 15 או 20 שנה, וההטרדה המינית היא חלק מהתרבות, ואם אתה מסיר את זה מקהילת משחקי הלחימה, זו כבר לא קהילת משחקי לחימה – זה [משחק האסטרטגיה] סטארקראפט”. חלק מהצופים הסכימו איתו, ודאי אלו שבחרו באיברי גופה של פקוזדי כשמות המשתמש שלהם בצ’ט החי, כפי שבכטניאנס הקפיד לעדכן את חברתו לקבוצה בשידור. היא כתבה בטוויטר על המיאוס שלה מהיחס שקיבלה, וציינה כי “אני לא עוזבת כי לפי החוזה אני חייבת להישאר כאן עוד יומיים. לו זה היה תלוי בי הייתי עוזבת מזמן”. מאוחר יותר מחקה את כל הציוצים בנושא.

“יש דבר מוזר כזה שקורה”, אומרת בסרט מאדי מאיירז, סגנית עורכת לענייני משחקים ובעלת טור שעוסק בעיקר במשחקים במגזין המקוון פייסט. “זה מנורמל חברתית עבור בחורים חנונים להמשיך ולשחק במשחקי וידאו לנצח, אבל יש נקודת זמן שבה בחורות אמורות לעזוב. בסופו של דבר חשתי שנשארתי הבחורה היחידה. בזמנו חשבתי שזה אומר שאני ממש קולית, והייתי מניאקית בקשר לזה, אבל למעשה אני חושבת שזה אומר שהייתי היחידה שהיתה מוכנה להתמודד עם העובדה שהרבה מהחברים הגברים שלי היו די מניאקים [צוחקת], ומנשים אחרות שדיברתי איתן נראה שכדי להישאר במשחקים צריך או להישאר במעין ואקום, בסגנון ‘לא היה לי מושג שאנשים אחרים מתנהגים ככה’, או פשוט לחטוף חרא לנצח, אני משערת. אני לא יודעת”.

אבל הנשים התמידו במשחק, וכיום מהוות 44% מ-155 מיליון הגיימרים האמריקאיים ו-41% מהרוכשות התכופות ביותר שלזמשחקים, לפי נתונים שפרסמה באפריל השנה ESA, התאגדות תוכנות הבידור האמריקאית (פדף). בישראל נשים מהוות 53% מהגיימרים באוכלוסיה היהודית דוברת העברית מעל גיל 18, לפי סקר של עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל GameIS והמכללה למנהל, שנעשה על ידי חברת הגל החדש, לקראת הכנס השנתי של העמותה שיתקיים ב-9.9. נתון מעניין מהסקר האמריקאי, ששובר סטריאוטיפים של גיל ומגדר, קובע ש-33% מהגיימרים בארה”ב הן נשים מעל גיל 18, יותר מפי שניים מגברים עד גיל 18, שמהווים 15% מהגיימרים.

שיעור השחקנים בין גברים לנשים: 53% נשים ו-47% גברים בקרב 501 משיבים בגילאי 18+ באוכלוסיה היהודית דוברת העברית. עיצוב: שירי גייגר עבור עמותת GameIS

הבשורה הטובה היא שהגיימרים הם כבר לא רק ילדים בני 13. הבשורה הרעה היא שגם המטרידים והמאיימים לא. ב-2012 החלה הגיימרית ג’ני הניבר, אחת מכוכבות GTFO, להקליט את ההטרדות והאיומים שהיא מקבלת בשיחות בתוך משחקים, ולפרסמם באתר שהקימה, Not in the Kitchen Anymore (“לא במטבח יותר”). “הרבה אנשים אומרים, ‘או, זה רק קומץ ילדים בני 13′”, אמרה בראיון לניו יורק טיימס, “ההקלטות הקוליות נותנות לך לשמוע שזה לא רק ילדים. אתה יכול להבחין שמדובר בגברים בוגרים”.

“החסרון שלי הוא שאני בת”

בכטניאנס פרסם ברשת התנצלות על דבריו, שבה הסביר: “הייתי מאוד מחומם כי הרגשתי שהתרבות של סצינה שאני חבר בה למעלה מ-15 שנה היתה נתונה תחת איום. למרבה הצער השתמשתי דוגמאות קיצוניות בלהט הרגע ואני מרגיש שההצהרות שלי לא מעבירות את התחשוה שלי. זה דומה למה שאנשים אומרים כשהם נכנסים לוויכוח עם חברה שלהם, והם אומרים דברים שהם מתחרטים עליהם עמוקות”. על ההטרדה של פקודזי, עמיתתו לקבוצה, הוא לא התנצל, לפחות לא בפומבי.

בראיון שמוצג בסרט אומרת פקודזי: “החסרון שלי הוא שאני בת, לא בגלל שבנות אינן טובות אלא כי הן מטרות גדולות לביקורת. כולם שמים לב, כולם שופטים. כששתי בנות מתחרות, כולם רוצים לדעת מי הבת היותר טובה. זה מאוד מלחיץ. זה לא מונע ממני מלהשתפר כשחקנית, אבל אני מחשיבה את זה כחסרון, לפחות, בגלל איך שאנשים אחרים מתייחסים אלי”.

קללות כלפי גיימריות. פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון


הכתבה התפרסמה בגירסה שונה מעט בשבועון “טיים אאוט תל אביב”, 23.8.2015

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

2 תגובות לפוסט “שחקי שחקי: נשים נגד הטרדות ואיומים בגיימינג”

  1. » הטרדה כל ארבע שניות – מה זה אומר להיות גיימרית // עדי שיפר on 26 באוגוסט, 2015 12:37

    […] עוד בנושא: ראיון עם במאית GTFO, סרט תיעודי על הקשיים של נשים בעולם הג… […]

  2. » ️ מתי משרד הספורט יכיר בגיימינג? • מלחמת האזרחים האמריקאית באינטרנט • רבע לדיגיטל בגלצ on 16 באוגוסט, 2017 07:50

    […] שחקי שחקי: נשים נגד הטרדות ואיומים בגיימינג […]

פרסום תגובה