אחוות החיות: עלייתו, נפילתו וזומביותו של הנשיונל למפון
אם תוקעים עפרון לא מחודד בבית החרושת להומור נשיונל למפון ומותחים אחורה בזמן קו גס – וקווים גסים הם סימן ההיכר של הנשיונל למפוניות – מגיעים להרווארד למפון, מגזין הומוריסטי שנוסד ב-1876 על ידי שבעה סטודנטים לתואר ראשון בהרווארד, וממשיך לצאת עד היום חמש פעמים בשנה ולהחזיק בתואר מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק באמריקה והשני הוותיק בעולם.
הקו הגס ממשיך משם אל מקור ההשראה של הנשיונל למפון, מגזין ההומור והסאטירה הבריטי פאנץ’, שנוסד ב-1841, נתן במה למאיירים ולסופרים חשובים, טבע את המונח “cartoon” לאיור קומי, נסגר, נפתח שוב אחרי ארבע שנים והיה מגזין ההומור המתפרסם בקביעות הוותיק בעולם עד לסגירתו ב-2002.
תת-הכותרת של שמו של פאנץ’ היתה The London Charivari, מחווה למגזין שבהשראתו נפתח, לה שריוורי, מגזין צרפתי סאטירי מאוייר שהוקם ב-1832 על ידי שארל פיליפון, שהוציא ב-1830 גם את לה-קריקצ’ור, שהפך מהר מאוד ללוחמני נגד שלטון המלך לואי פיליפ, הביא את פיליפון לעמוד לדין שש עשרה פעמים בשנים 1831-1832 ולהידון לחצי שנת מאסר. כדי להתגונן מול האישום שהעליב את דמותו של המלך באמצעות דמות מאויירת שמזכירה אותו, פיליפון ביקש להוכיח שכל דבר יכול להיראות כמו כל דבר אחר, צייר במהלך המשפט את ראשו של המלך בצורת אגס ותהה אם כל הירקנים אשמים בהסתה; האיור הופיע אחר כך כקריקטורה בלה קריקצ’ור והפך לסמל למלך פיליפ ולמשטרו. לה קריקצ’ור נסגר ב-1835 עם החזרת הצנזורה.
אם חוזרים לנשיונל למפון ומותחים את הקו הגס קדימה בזמן, עוברים דרך ההופעות הבימתיות של חברי הנשיונל למפון, התקליטים, תוכניות הרדיו, ההופעות הבימתיות, הספרים, סרט הבכורה השערורייתי והמצליח “בית החיות”, ואז החוצה אל סאטרדיי נייט לייב, ספיינל טאפ, משפחת סימפסון, ג’אד אפטאו, The Onion ועוד המון נקודות במיינסטרים ובאוף-מיינסטרים של ההומור האמריקאי הפופולרי מאז שנות השישים המאוחרות, ומהן בקווים גסים להומור המערבי הגלובלי המושפע ממנו עד היום.
הנשיונל למפון נולד בזכות שר הטבעות. ב-1969 הוציאו כותבי ההרווארד למפון דאג קני והנרי בירד פארודיה באורך ספר, Bored of the Rings, בברכתו של המחבר טולקין. ההצלחה שלו הביאה אותם לחבור לרוברט הופמן, עורך בהרווארד למפון, לרכוש זכיון מהמגזין ולהקים מגזין בשם נשיונל למפון. הם הבינו שגם מחוץ לאוניברסיטה היוקרתית יש מקום להומור הלמפוני מלא-הסתירות – הומור אנטי-ממסדי מבית היוצר של הגברים הלבנים, המשכילים, המצליחים והעשירים שהם הם הממסד, הומור גבוה מצח ובו זמנית מטומטם לגמרי, אינטלקטואליות ורוחב אופקים ופיפי וקקי וסקס וזין וציצים, סאטירה מקאברית נוקבת על מלחמת וייטנאם בצורת ספר לתיעוד שנותיו הראשונות של תינוק וייטנאמי עם מקום לתיעוד הרסיס הראשון שלו, הפציעה הראשונה שלו וכדומה, אל מול בדיחה שחורה, סרת טעם וחסרת ערך מוסף נראה לעין בצורת שער המגזין שעליו תינוק שעומד להיטחן בבלנדר בידי יד שטנית.
הסרט התיעודי “שיכור מסטול מבריק מת: הסיפור של הנשיונל למפון”, שיצא לפני מספר חודשים, מציג את הלמפון כגוף יצירה שנוצק בצלמו של דאג קני. השחקן והקומיקאי הבריטי טוני הנדרה, מאנשי הלמפון, מספר על פגישתו הראשונה עם קני, שבה נתקל בהדגמה חיה של ההומור הגבוה-נמוך: “הוא דיבר כמו [הסופר והסאטיריקן הבריטי] ויליאם מייקפיס ת’אקרי, הוא אילתר את הפרוזה שלו – וזה היה ת’אקרי, לא דיקנס – וכ-30-45 שניות אחר כך הוא הראה שהוא יכול להכניס את כל האגרוף שלו לתוך פיו”.
מייקל או’דנהיו היה אחד מהכותבים-המייסדים ומעורכיו של הנשיונל למפון. הוא כתב עם הנדרה את תקליט ההומור Radio Dinner של הלמפון, ובעקבות הצלחתו נבחר לביים את תוכנית הרדיו The National Lampoon Radio Hour, שרצה במשך שנה ושודרה בכ-600 תחנות רדיו ברחבי ארה”ב. הוא גם שיחק בה, לצד שחקנים ובהם ג’ון בלושי, צ’בי צ’ייס, ביל מוריי, גילדה רדנר והרולד ריימיס. אחרי 13 פרקים, המו”ל של הלמפון, מאטי סימנז, ביקש מאו’דנהיו לחזור למגזין. השניים רבו שבוע לאחר מכן, כשאו’דנהיו גילה שבת זוגו, אן ביטס, מכותבות המגזין, איבדה את השולחן שלה במשרדי הלמפון לטובת מישהו אחר, ושסימנז אחראי לכך. אוד’נהיו איים להתפטר אם ביטס לא תקבל שולחן משלה, סימנז אמר לו “אז תתפטר”, ואו’דנהיו חם המזג עזב, ואיתו ביטס.
ביטס היתה שותפה ליצירת מודעת פולקסוואגן-קנדי הידועה לשמצה של הלמפון. פולקסווגן התגאתה במודעותיה בכך שהחיפושית שלה דוחה רטיבות. בלמפון פרסמו מודעה מפוברקת של פולקסווגן, שהתגאתה בכך שהמכונית כל כך דוחה רטיבות שהיא צפה במים, וטענה ש”אם טד קנדי היה נוהג בפולקסווגן, הוא כבר היה נשיא”. היה זה רמז גס לפרשת צ’פקווידיק, שבה נהג קנדי לתוך אגם עם נוסעת בשם מרי ג’ו קופצ’ני, שטבעה למוות בעוד הוא מצליח להציל את עצמו, ומדווח על כך למשטרה רק שעות רבות אחרי האירוע, ואחרי שדיבר קודם עם עורך דינו. פולקסווגן, שקיבלה פניות מאנשים שחשבו שהמודעה אמיתית ואמרו שלעולם לא יקנו רכב מהחברה, איימה לתבוע עשרות מיליוני דולרים מהלמפון, שניצל את האירוע לקידום מכירות ודיווח על התביעה בהודעה לעיתונות. במסגרת הסכם פשרה, הלמפון הסכים לאסוף את הגליונות שלא נמכרו, להשמיד את הגלופה של המודעה ולפרסם התנצלות.
1975 מסמנת את תחילת הסוף של הנשיונל למפון כמדורת השבט של ההומור האמריקאי. באותה שנה מכרו קני ושותפיו להקמת הלמפון את המגזין למו”ל שלהם, 21st Century Communications, תמורת 7.5 מיליון דולר, שהתחלקו ביניהם. קני נשאר במגזין עד 1977, אז עזב כדי לכתוב עם ריימיס וכריס מילר את התסריט לסרט הראשון של הלמפון, “בית החיות” (שבו נתן לעצמו תפקיד קטנטן של האח סטורק, ששיאו בהובלת תזמורת המצעדים אל סימטה ללא מוצא). הסרט הופק בתקציב נמוך, היה לקומדיה המצליחה ביותר קופתית לזמנה וזיכה אותם במועמדות לפרס גילדת הכותבים של אמריקה. הוא גם עורר את התאבון של הוליווד, שרצתה חתיכה מזה. באותה שנה חטפה NBC את או’דנהיו ככותב ראשי ושחקן, ואת ביטס ככותבת, לתוכניתה החדשה סאטרדיי נייט לייב, שתשאב עוד רבים מהכותבים, השחקנים, הרעיונות והרוח של הנשיונל למפון, ותהפוך בעצמה לבית חרושת להומור, שיספק כותבים, שחקנים וכיוון לתעשיית הבידור האמריקאית.
פי.ג’יי. או’רורק היה העורך הראשי של הלמפון בשנים 1978-1980, “כשהמגזין החל לשקוע”, כפי שסיפר במאמר בהוליווד ריפורטר. “הכשלון נגרם על ידי הצלחה”, הוא כותב, מונה את המסלול המקצועי של כמה מהכוכבים שעזבו את הלמפון, ומוסיף: “אם אתם רואים תבנית, היא נקראת כסף”. כסף יכול היה לדחות את הקץ של הלמפון. “המפיק של סאטרדיי נייט לייב צפה בתוכנית שלנו במשך איזה חודש ואז שכר את האנשים”, אמר סימנז בראיון מצולם, כשהוא שוכח בכוונה את שמו של לורן מייקלז האגדי. “אני לא כועס עליו, מאחר שיש לו את רוב השחקנים שלי ורבים מהכותבים שלי”. ג’אניס הירש, חברת צוות הלמפון, מספרת בסרט שאחד מאנשי המגזין הציע לסימנז לשלם לבלושי, שכוכבו כבר זרח בשמי הלמפון, ריטיינר של 500 דולר בשבוע כדי שלא יברח, וסימנז לא קיבל את ההצעה. בלושי ואו’דנהיו מככבים יחד במערכון הראשון של סנ”ל, כשצ’בי צ’ייס נכנס בסופו ומכריז “לייב מניו יורק, זה סאטרדיי נייט!”.
אבל הלמפון יכול היה להימנע מלהגיע למצב של תחרות מול הכיסים העמוקים של רשת NBC, שיצרה את סנ”ל – הרשת רצתה שהלמפון עצמו יפיק עבורה את התוכנית. “יום אחד קיבלתי טלפון מסגן נשיא NBC”, מספר סימנז בסרט. “הוא אמר, ‘דיברנו על לעשות תוכנית סאטירית בשבת בערב, תהיו מעוניינים?’ היו לנו הרבה דברים – הופעות חיות בדרכים, המגזין, מחלקת ספרים, תוכנית הרדיו הכי גדולה בארץ ב-600 תחנות, היינו ה-אימפריה של ההומור בארה”ב. אמרתי לו, ‘אנחנו באמת מעריכים את זה, אבל זה יותר מדי תובעני'”.
ואולי זה לא קשור לכסף ולא לתזמון ולא לגוף שגדל מעבר ליכולותיו. אולי הלמפון פשוט איבד את המוג’ו שלו. הכותב ג’ון וויידמן סיפר בסרט שצ’בי צ’ייס הגיע יום אחד למשרדי המגזין, צחקק ואמר, “אף אחד כבר לא משיג זיונים מלכתוב לנשיונל למפון”.
ב-1980, שנתיים אחרי יציאת בית החיות, יצא “קאדישאק”, לא רשמית מבית הלמפון אבל ברוחו ועמוס באנשיו, עם דאג קני בתפקיד אחד מכותביו ומפיקו ועם תפקיד אורח כמובן, וזכה לביקורות קטלניות. קני נכנס לדכאון ונהרג חודש לאחר מכן בנפילה מסתורית מצוק, כשהוא בן 30 בלבד. ריימיס, הבמאי והתסריטאי-השותף של קאדישאק, שבראיון ל-GQ ב-2009 אמר על הסרט ש”אני בקושי יכול לצפות בזה”, שיער בציניות שקני “בטח נפל בזמן שחיפש מקום לקפוץ ממנו”. באחד הפתקים שקני השאיר אחריו, על גב של קבלה ממלון, הוא כתב: “הימים האחרונים הם בין השמחים ביותר שהתעלמתי מהם”. בנשיונל למפון הקדישו לו קומיקס שבו נראה צוק ולצדו שלט: “דאג קני החליק כאן”.
הגליון האחרון של הנשיונל למפון, 249 במספר, יצא ב-1998, אך בית החרושת ממשיך לייצר הומור באתר nationallampoon.com, ולא רק שם. כתבה שפורסמה בניו יורק טיימס ב-2005 מספרת איך הלמפון דשדש כלכלית בשנות השמונים, החליף ידיים, מת מבפנים ונותר רק קליפה ריקה של מותג שמוחכר לשידורי סטריפ פוקר וסרטי פסולת גרעינית כמו “ואן וויילדר”. דאג קני בטח מחפש מקום להתהפך בקברו.
התפרסם בגירסה שונה במוסף הארץ
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.