יוונים נקבצו עלי, אזי בימי השמנים #טסלכרתיםלהתיווןבבקשה

היש דבר סמלי יותר מלטוס לטיול עבודה ביוון סמוך לחנוכה? סמלי, שכן כישראלי אני מחוייב למצוא סמליות בכל אינטראקציה עם בני עמים זרים (גרמנים – שואה; מצרים – מעבדות לחירות; רוסים – צסק”א; וכן הלאה), ולכן טוב שהטיסה הזדמנה באופן מקרי לחלוטין לפני חנוכה – התאריך, חמישה ימים בסוף נובמבר, נקבע על ידי מארגני “טיול האגרו-בלוגינג” שבו השתתפתי, שאמנם הסתיים שבוע וחצי לפני חנוכה, אבל היה מספיק קרוב בשביל לקשרו באופן מלאכותי לחג שמציין את מרד החשמונאים, שניצחו את היוונים והמתיוונים ושחררו את ירושלים ובית המקדש כדי שיהיה לנו על מה לריב, ועל שלט ההכוונה ליציאה מהמטוס של אג’יאן איירליינז היה כתוב ביוונית “אקסודוס”, שזה השם היווני של ספר שמות וגם שמה של אוניית מעפילים וספר וסרט סופר-ציוני שנעשו על סיפורה של האוניה, אז בכלל.

די משוכנע שאתם מכירים את הבדיחה היהודית העבשה שאפשר לתמצת את כל חגי ישראל לנראטיב השואה-תקומה-על-האש “ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל” (על כך שנה רבנו חנן גרשוני כי רוב החגים לא תואמים לנראטיב הזה, וניתוח עומק מעלה כי רק פורים עומד בו בלי כל ספק; על חנוכה אומר ר’ גרשוני: “בחנוכה ניסו להרוג אותנו, אבל המטרה המקורית היתה בכלל ‘להעבירם מחוקי רצונך'”). בטיול האגרו-בלוגרי ליוון, שהורכב מנציגים אירופאים במובן האירוויזיוני של המילה, כלומר מדינות אירופאיות וישראל, הנראטיב היה שונה מעט, לא אנטישמי והרבה יותר ידידותי: “ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל, לא הצליחו, בואו נאכל”.

רק שאני מקדים את המאוחר. אל שדה התעופה LOD, שכדי להטעות את הגויים מסומן באותיות TLV, נסעתי בלי המזוודה. למרבה המזל זו היתה רק החזרה הגנרלית, ובנסיעה האמיתית, מיד אחרי שחזרתי הביתה לקחת את המזוודה, לקחתי את המזוודה, שתחזור לסבך אותי בהמשך. באוטובוס מהטרמינל למטוס, המקומיים מדברים על יאיר לפיד ונובל אנרג’י. אני נכנס לנוהל oh what an exotic country you have, sure did enjoy my vacation here. כשאני עולה על המטוס, לראשונה בחיי אני מעביר את הטלפון למצב טיסה ולשעון אתונה בו זמנית ולא מרגיש שאני מבלף.

בואו ניקח רגע של סיינפלדיזמים על טיסות: טייסים, אין צורך להגיד לנו באיזה גובה נטוס (ואם יש, אל תדברו איתנו ב-30 אלף רגל; אצלנו על כדור הארץ מודדים גבהים בקילומטרים), באיזו מהירות (אנחנו מניחים שמדובר במהירות המירבית האפשרית תוך התחשבות בבטיחות וביעילות ניצולת דלק), מה הוראות הבטיחות (החגורות מיועדות למנוע מאיתנו להסתובב ולהפריע לדיילים למכור בשמים ושוקולד; מצנחים אין כי זה יקר מדי) ומה מזג האוויר ביעד (הו לא, חורף שם? מזל שאמרת, מיד ארכוש בגדי חורף במחלקת בגדי החורף שבירכתי המטוס; אה, אין לכם מחלקת בגדי חורף? אז מזל שלפני שיצאתי מהבית בדקתי באינטרנט מה יהיה מזג האוויר). אגב, שמעתם בחדשות את הסיפור המחריד על הג’מבו שהתרסק על בניין מגורים כי מישהו לא כיבה את הסלולרי בהמראה ולא הרים את הצלון של החלון, והניצולים היחידים היו הנוסעים שהיו חגורים והרימו את המגשית? בדיוק.

נחתתי עם כמה שעות לבזבז עד טיסת ההמשך לכרתים, השארתי את המזוודה באחסון ותפסתי רכבת לאתונה, לפגוש את חברי אכילס פקלאריס. פקלאריס הוא עיתונאי ואקטיביסט יווני, שתפס קצת עברית בשתי תקופות התנדבות בקיבוץ יטבתה, ומתגורר כיום בשכונת האנרכיסטים אקסרכיה (Εξάρχεια). המשטרה משתדלת לא להיכנס אליה, ובנקים לא טורחים לפתוח סניפים כי ישברו אותם, אבל חוץ משני סמלי הקפיטליזם הללו אפשר למצוא שם בתי קפה וחנויות ספרים לא מרושתים, סוחרי סמים ונרקומנים שמזריקים ברחוב, בניינים פלושים שהוסבו למרכזים קהילתיים שונים ובהם מרכז קליטה לפליטים, מגרש חנייה שנפלש והפך לגינה ציבורית, המון גרפיטי, חנויות מחשבים, איש ישן בישיבה על עץ זית עם בובת בד ענקית (מצב שהוא עדיין שם) ושורות של מכוניות חונות ליד המדרכה, שתיים מהן שרופות – “זה מההפגנה בשבוע שעבר לציון יום השנה להתקוממות של הסטודנטים של הפוליטכניק”, הסביר לי פקלאריס. האקטיביסטים הצעירים נלהבים להשחית רכוש, ואפילו ניסו להצית את המכונית שלו ושל שותפיו, והסבירו שרצו לדרדר אותה במורד הרחוב לעבר הכיכר, שם עמדו שוטרים. “היינו צריכים להסביר להם שזה לא עובד כמו בסרטים. מישהו יצטרך לשבת באוטו הבוער ולנווט אותו לתוך הכיכר”, הוא צוחק. איך לומר זאת בלי להעליב, לא נראה שהדור הבא של האנרכיסטים הגיע מספסלי הפוליטכניק. מזג האוויר אביבי עד חם, חם מדי בשביל נובמבר, אבל פקלריס אומר שהתאריך היום הוא בכלל ה-120 באוגוסט.

יואו, כבר מאוחר. בחזרה בשדה התעופה אני מקבל ורטיגו סנטר, בדומה לזה שמקבלים בדיזנגוף סנטר או בתחנה המרכזית החדשה, ונאבק למצוא את דלפק שירות אחסון המזוודות. עם המזוודה אני מחפש את השער שממנו אני אמור להמריא. אני מתכוונן על שעת הטיסה, אבל מסתבר שצריך להגיע אליה 40 דקות לפני שהיא יוצאת, למרות שהטיסה כולה אורכת 50 דקות, ושמו אותה בקצה השני של שדה התעופה, ומיכלית של מטומטמים נשפכה ליד האבטחה ומעכבת את הבדיקות, ולהחליף לכרטיס לטיסה הבאה עולה 116€ ואני לא מצליח לדסקס אופציות עם קיריאקוס ליאוליוס, נציג חברת יחסי הציבור הבריטית של מחוז כרתים שמתלווה לטיול, כי הוא באוויר והטלפון שלו כבוי. בחושיי המעורפלים מנסיעות וטיסות הבנתי שאני הולך לבלות את החודשים הקרובים בטרמינל, וחשבתי מה היה עושה מהראן כארימי נאסרי, הפליט האיראני שהתגורר 18 שנה בטרמינל 1 של שדה”ת שארל דה גול, ושעל האוטוביוגרפיה שלו התבסס הסרט “טרמינל” עם טום הנקס. מיהרתי להסתתר בפינה נסתרת ליד עגלות המזוודות של אולימפיק איירליינז, שנבחרה בזכות קרבתה לדוכן אג’יאן איירליינז, הימצאותם של כסאות לא-הכי-נוחים-אבל-בכל-זאת-כסאות והקומודטי הנחשק, המ”ם השישי של ז’בוטינסקי – מקום להטעין בו את הסלולרי. עד שליאוליוס נוחת, מתחבר לוואטסאפ ומשחק איתי שוטר-טוב-שוטר-רע על מי אשם (אני) ומי ישלם על הפאשלה (הוא יברר; לא חזר אלי עם זה עד היום), נגמרים המקומות בטיסה הבאה ואני עולה על זו שאחריה ומשם על מונית לנסיעה לא ארוכה ברחובות החשוכים של עיירה מנומנמת ששמה הוא משהו ביוונית שמשמעותו עיירה מנומנמת שגורמים למתת להיראות כמו מטרופולין סוער, ונחיתה בווילות הנופש בארכאנס. שם ממתין לי ליאוליוס במבט של כל מורה שאי פעם היה לי, המבט הזה של “אתה הולך להיות הטראבלמייקר של הכיתה, קינן, אני כבר רואה”, וצלחת עם בשר וקציצות פראסה ועלי גפן ממולאים ופכסימאד’י (פכסמים) וצ’יפס, שגם כמה שעות אחרי שהוגשו לבלוגרים שלא פספסו את הטיסה במסעדת “אי אגורה” של ניקוס ומריה היו טעימים להפליא, ואני די בטוח בביקורת המסעדות שלי למרות שהגעתי הרבה יותר מדי רעב מאחר שבשעות שקדמו לארוחה הזאת ניזונתי רק מחטיף אנרגיה, דיאט קולה ורחמים עצמיים.

היום ראשון בכרתים הוקדש לזיתים. שיטת המסיק המסורתית היא הפלת הפרי על ידי הכאת ענפי הזית במקל. לפני מספר שנים ראיתי בתערוכה “קריאטידה” של סיגלית לנדאו במוזיאון הנגב לאמנות סרטון של מכונה מנערת באגרסיביות עץ זית כדי להוריד ממנו את פירותיו. ברכבת משדה התעופה לאתונה ראיתי יווני משלב חדש עם ישן, כשהוא עומד על כף של טרקטור כדי להגיע לענפים הגבוהים של עץ. במטע הזיתים קיבלנו אליורוודיסטיקו – מכשיר קיטוף מופעל על דלק, מקל בצורת T שבקצות ראשו קרניים מסתובבות. עם המקל הזה מסרקים את העצים, והזיתים ניתקים מהעץ אל יריעות הבד שמתוחות על האדמה. אחר כך ממיינים את התוצרת לשקים – זיתים פנימה, עלים, ענפים ושבלולים החוצה – ושולחים אותם אל בתי הבד. בנו של בעל המטע ואנשי צוותו ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת צהריים עמוסת גבינה, נקניק, לחם, ירקות ויין. הם לא הצליחו. משם המשכנו במסלול של הזיתים לשני בתי בד שונים מאוד זה מזה. בראשון העובדים היו ברובם גברים גברתנים, כרסתנים ומזוקנים – מיד הרגשתי בבית – שנראו כמו זאק גליפיאנקיס (שהורי אביו היגרו לארה”ב מכרתים), ולא אתפלא לגלות שהוא אכן היה אחד מהם וצילם שם איזו סדרת רשת. הם טיפלו במכשירים המסיביים באדישות יוונית סטריאוטיפית, חלקם עם סיגריה בפה. המקום היה מבולגן, רצפות הבטון היו שמנוניות, מיכלי השמן מולאו באמצעות פיית תדלוק זהה לזו שמשמשת בתחנות דלק והתחושה הכללית היתה של סיטקום יווני עגום שמתרחש במוסך. משם נסענו לקורונקס, בית בד בוטיקי משפחתי באזור הכפר ספיליה, שמייצר שמן זית איכותי בכבישה קרה ראשונה ומוצרים נלווים, חלקם למסעדות גורמה. בעת ביקורנו עבדו שם על שמן זית בטעמי הדרים, שיוצר על ידי הוספת קליפות הדרים, המכילות שמנים אתריים, לעיסת הזיתים לפני תהליך הפקת השמן. טעמנו שם שמן זית, כשבעלה של הבעלים מסביר לנו איך – לכסות את הכוסית עם היד, לערבב ולחמם, להריח, לשים את השמן על הלשון, לגרגר, לשאוף אוויר פנימה ואז לבלוע. מסתבר ששמני הזית שאכלתי עד היום היו גירסה מרוסנת של הדבר האמיתי, שהוא מריר על הלשון וחריף עד כדי שיעול בגרון. אפרופו שיעול, בערב, בבית הקפה הקואופרטיבי פלומי, למדנו איך להכין סוכריות נגד שיעול מחומרים טבעיים, ואז ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת ערב עמוסת גבינות, בשרים, סלטים ושבלולים. לא הצליחו.

וטוב שכך, משום שהיום השני הוקדש למזונות הנפלאים גבינות, תפוזים וראקי. בכפר קראנה שעל הר אידה (פסילוריטיס) שוכן “מחסה הרועים“, החווה החקלאית של פאפא אנדראס, שבמרכזה מבנה אבן כיפתי גדול ומרשים שנבנה מאבנים בלבד, ללא חומרי מליטה שמדביקים אותן. חלבנו את הצאן, למדנו להכין גבינות, אכלנו מהן עד שאיימנו להתפקע כמו דובי צעצוע שמולאו בגבינה במקום בספוג, אספנו ביצים מתרנגולות החווה, מילאנו בורות באדמה לשתילת עצי פרי, רעינו צאן, האכלנו אותו, השקינו אותו במי גשם מהבאר והלכנו לטייל ביער הסמוך כדי לאסוף בלוטים למאכל חזירי החווה. לימדתי את חבריי לטיול ואת הבת של פאפא אנדראס איך לשרוק באמצעות בסיס של בלוט; מסתבר שהיא לא ידעה לשרוק לפני כן, התלהבה מאוד מהיכולת החדשה ולא הפסיקה להדגים אותה לאביה. כנקמה, פאפא אנדראס ניסה אך לא הצליח להרוג אותנו באמצעות ארוחה, שהוגשה על שולחן אבן לצד כסאות אבנים באוויר הפתוח של ההר, שכללה דולמדקיה (עלי גפן ממולאים באורז), גבינות חווה, לחם, צ’יפס (גילוי מחריד: בצפון אנגליה אוכלים “צ’יפ באטי” – כריך צ’יפס עם חמאה או רוטב אחר; שני האנגלים בחבורה, גרי ומת’יו, הדגימו בשמחה לזוועת שאר הסועדים, ומדובר, להזכירכם, בסועדים שהתמודדו יום לפני כן עם מנת שבלולים), אורז, אנטיקריסטו (נשמע שטני אבל זה בסך הכל בשר כבש שמשופד במאונך ונצלה על האש, ואחרי שטועמים את זה מגלים שזה באמת שטני) ובטח היו עוד דברים אבל ההכרה כבר התערפלה בשלב הזה בגלל כמות האוכל, העייפות הנעימה מהעבודה הפיזית והאלכוהול (יין, ראקי ומי יודע מה עוד) שליווה את הארוחה. בהמשך הלכנו לפרדס של החקלאית אפטיכיה מרת’יאנקי לקטוף תפוזים, ואחר כך למסעדה לטעום ממתקים שעשויים מתפוזים – גליקוֹ טוּ קוּטליוּ (γλυκό του κουταλιού, “ממתקים של כפית” בעברית), שימורי פירות מתוקים שמוגשים באופן מסורתי על גבי כפית. כדי לוודא הריגה, לפני הממתקים הגישו לנו שם ארוחת מתאבנים קלה של גבינות, ירקות, דאקוס (פכסימאד’י ועליו עגבניות מרוסקות, גבינה, זיתים ושמן זית), צ’יפס, נקניקיות סוסג’ וקציצות בשר. לא הצליחו. היום הסתיים במזקקת ראקי, שאליה מגיעים מקומיים לזקק את הראקי שלהם, ובזמן ההמתנה אוכלים את הבשר שהביאו איתם ושנצלה על הגריל שבמקום. אנחנו, חברי הקבוצה ששרדו את מתקפות האוכל המרובות של אותו היום ולא פרשנו לווילות, בילינו את אותו הלילה בהכנת ארוחת ערב (סלטים, ירקות צלויים ובשר, כי למה שלא ננסה להרוג את עצמנו וניתן ליוונים כמה שעות מנוחה לשם שינוי), אכילה, ריקודים עם הלקוחות המקומיים במזקקה (לא האמנתי על עצמי אבל יש תמונות ו-וידאו) ושתיית ראקי סחוטרי בכמות שמספיקה לשמר את גופתו של אדם בוגר עד שזו תגיע למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שם תתברר סיבת המוות: אוכל.

דא עקא שבזכות (ביחרו תשובה אחת):
1) הקב”ה
2) מפלצת הספגטי המעופפת
3) הרפואה המודרנית
4) צירוף מקרים מוחלט
קמתי בבוקר שלמחרת כשנשמה באפי. היוונים המרושעים ראו זאת והמשיכו במאמצי החיסול ביתר שאת. גרי יצא לריצת בוקר ואיבד את דרכו כשהוא נמוך סוללה, כך שמעט הכושר הגופני שתוכנן לנו, סיבוב קטיף צמחי המאכל ועשבי התיבול לבישול ארוחת הצהריים, בוטל, ואחרי ארוחת הבוקר שהתארכה עד לאיתורו נשלחנו ישר למסעדת השף “קריתמון” (בעברית: קריתמון ימי, צמח בעל עלים בשרניים אכילים) של השף דימיטריס מוורקיס. הכנו שם פסטה טרייה, תהליך מורכב שכולל הכנת פסטה טרייה, ובגלל שעשינו בלגן וקמח בכל מקום, מוורקיס ניסה להרוג אותנו באמצעות ארוחה מרובת מנות (כולל, למרבה הציניות, הפסטה שאנחנו הכנו), שהיתה אחת הטעימות בטיול. הוא לא הצליח, אבל מכר לנו גלגלי גבינה מצוינים כדי להמשיך את תהליך ההמתה האיטי והמענג גם אחרי שנחזור לארצות המוצא שלנו. משם המשכנו לכפר אגיוס וסילאיוס, לקואופרטיב של נשים אופות, שם למדנו להכין קריטסיניה – מקלות לחם קשים מצופים סומסום, תהליך מורכב שכולל הכנת מקלות לחם קשים מצופים סומסום, וכפי שהקוראים בעלי האובססיה לתבניות כבר יכולים לנחש, גם שם ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל (ששוב, אנחנו הכנו), דאקוס על פכסימאד’י. את היום, שסיכם את הסיור, סיכמנו בפעילות של כושר וסיבולת, לאוכל כמובן, כשנשלחנו כצאן לטבח שמח שניסה שוב ושוב ושוב ושוב להרוג אותנו באמצעות עוד ועוד ועוד מנות ראשונות, עיקריות, אלכוהול וקינוחים על רקע מוזיקה שגרמה לי להרגיש בבית, כלומר שירים של גליקריה מיוטיוב.

הטיול שלי מומן (למעט הטיסה שפספסתי) על ידי מחוז התיירות הכריתאי ארגון התיירות הלאומי של יוון, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לכללי האתיקה העיתונאית, ועל ידי האיחוד האירופי, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לחוקי “אם תרצו”. השאלה שלא הפסיקה להטריד אותי במהלך הטיול היא מה הם ניסו לקדם באמצעות הבלוגרים, כי הפעילויות שלנו בטיול אינן אופייניות לתיירים שמגיעים לנופש במקום כזה, ורוצים לנוח במלון, לשכב על החוף, לשחות בים, לטייל בכפרים ציוריים ולאכול במסעדות מצויינות (טוב, בקטע של האכילה דווקא מאוד השתדלנו); וכי גירוד קל של פני השטח של סטריאוטיפ “החיים הכפריים הפשוטים והמאושרים” גילה לא מעט עצב על רקע משבר כלכלי וחברתי – קשיי פרנסה, סכסוכים בין חקלאים, נדל”ן מתייקר בעיירות מתרוקנות וכיוצא בזה. קיריאקוס ליאוליוס, המבוגר האחראי שלנו, אמר בפשטות שאם נהנינו שנגיד את זה, ושהמטרה היא לספר לאנשים שיש מה לעשות בכרתים גם מחוץ לעונת התיירות הקיצית. אני לא יודע איך תיירים שמגיעים לשם בחורף אמורים להתארגן על שיעור הכנת סוכריות נגד שיעול, קטיף תפוזים או איסוף עשבי מאכל, אבל אני יכול להמליץ בחום על ויקטוריה טולה טרצ’ק, יוצרת סרטים מקומית שעוסקת גם בהדרכת טיולים, שליוותה אותנו שם, הובילה, הסבירה, תרגמה ותיווכה את המקום בלי לנסות לייפות את המציאות ולהסתיר את הקשיים. מאידך, אם אתם מחפשים חוויה תיירותית נוצצת של מלון-ים-חוף-כפר-מסעדה, עדיף שתבואו בקיץ ולא תשאלו יותר מדי שאלות. כך או כך, המקומיים ינסו להרוג אתכם עם אוכל.

דלעת! אני סינדרל, ואם אני מאחר לטיסה חזרה לארץ המטוס שלי הופך לדלעת. חזרתי לשדה התעופה באתונה, אבל היה לי עוד כמעט יום שלם עד הטיסה, ולא התכוונתי לתת לו להתבזבז בשדה התעופה (כידוע, למעט נמל התעופה של מורמנסק, כל נמל תעופה הוא נמל התעופה המכוער בעולם, כולל נמל התעופה של מורמנסק). אז חזרתי העירה ואכילס לקח אותי לאקרופוליס לראות את הפרתנון, בניין רב-שימושי שניצל מהשמדה מוחלטת על ידי כובשיו בכך שעבר הסבה לצרכיהם הדתיים, ממקדש יווני פגאני לאלה אתנה לכנסייה נוצרית למסגד לאתר תיירות עם מוזיאון וחנות מזכרות; צילם אותי ליד האצטדיון שנבנה עבור האולימפיאדה המודרנית הראשונה; ואז ניסה להרוג אותי באמצעות אוכל במסעדה היוונית “ברבה יאניס” (Μπαρμπα- Γιάννης, “הדוד יאניס” בעברית) לא רחוק מהבית שלו. “המסעדה בת מאה שנה”, הרגיע אותי בזמן שאכלתי מוסקה מצויינת, “אבל האוכל טרי”.

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית? ⭐⭐⭐⭐⭐
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • 📺 זו תרבות ביטול על כלום 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ

•