ראיון פרישה עם השופט יורם דנציגר ⏲️ שוברים אמברגו

שוברים אמברגו. 📸 Nick Wheeler (cc-by-nc-sa)

רוצים לקרוא את המיטב מראיון הפרישה של השופט יורם דנציגר לכתב העת “עורך הדין”? הקומוניקט נשלח באמברגו לפרסום מחר ב-6:00, אבל אני לא הסכמתי לשום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

אמברגו למחר – חמישי 26.7.18 בשש בבוקר!

שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ’ יורם דנציגר, בריאיון פרישה לגיליון החדש של כתב העת “עורך הדין”:

מצדד בסניוריטי, תוקף את הפוליטיקאים, מנמק את החלטתו לא להשאיר גופות מחבלים כתנאי למיקוח, מחמיא לנשיאה על החלטתה להיעזר ביחצ”ן, מעריך שתיק זדורוב יגיע למשפט חוזר ומקווה שהוועדה לבחינת הרשעות שווא שהוקמה לאחרונה לא תהיה ועדת שווא….

הכותרות: (לפי סדר הופעתן בריאיון ולאוו דווקא בסדר חשיבותן).

על שיטת הסניוריטי:

“אני סבור ששיטת הסניוריטי היא העדיפה. אוסיף רק שאלו המתנגדים לשיטת הסניוריטי נזכרים להציף את התנגדותם אך ורק בסמוך למינויו של נשיא חדש, שאז הארץ כולה סוערת. אם רוצים לשנות את השיטה, זה הזמן לקיים דיון ציבורי רציני ומעמיק, כאשר יש לנו עוד חמש שנים וחצי לכהונת הנשיאה אסתר חיות. אם אתם שואלים את דעתי, יתרונות השיטה עולים על חסרונותיה”.

על תיק זדורוב:

האם אדוני סבור שרומן זדורוב זכאי למשפט חוזר?

“אני לא יכול להתבטא בעניין הזה”.

אבל מה שעורר סערה עדיין מעורר סערה.

“כן, זה אחד מהתיקים האלה שמעוררים עניין וסקרנות יותר מאחרים. אחת לעשור לערך יש תיק שמעורר סערה ציבורית, לאו דווקא ברמה של זדורוב. כך, למשל, פרשת אל-עביד, הרצח של חנית קיסוס ז”ל, פרשת רצח דני כץ ז”ל, שעד היום אלה שהורשעו ברצח טוענים שהם לא ביצעו את העבירה. כך גם פרשת עמוס ברנס. פרשת זדורוב, אולי גם בגלל הנסיבות האיומות שבהן בוצע הרצח – רצח של ילדה קטנה, באמת ‘פרח’, במקום שאמור להיות הכי מוגן, בבית הספר, זה משהו שהוא מטלטל. אי אפשר להתעלם גם מכל התיאוריות שנזרקו לחלל האוויר ומכל החשדות באשר לזהות הרוצח, לרבות של בני המשפחה שנחלקו ביניהם לגבי האחריות של זדורוב. אימה של תאיר ראדה ז”ל סבורה עד היום שזדורוב לא ביצע את הרצח. אביה ז”ל חשב שכן. זוהי אכן פרשה יוצאת דופן מבחינת היקף ההתעסקות התקשורתית והציבורית, אבל אנחנו לא יכולים לעסוק בה לעומק שכן זו אחת מאותן פרשות שתגענה אולי למשפט חוזר, ואני לא חושב שזה נכון שמי שצריך לקבל החלטה אם להורות על משפט חוזר בבוא היום יושפע באיזושהי דרך מדעתו של שופט שישב בהרכב”.

על הוועדה לבחינת הרשעות שווא בראשותו:

האם אדוני סבור כי חפים מפשע יושבים בבית האסורים?

“אם בארצות הברית ובאנגליה נמצא שאנשים שלא ביצעו עבירה יושבים בכלא, אני לא יכול לשלול את האפשרות הזו לגבי ישראל. קח למשל, את פרויקט החפות האמריקאי שהחל לפני כשלושים שנים. כתוצאה מפרויקט חשוב זה נמצא שכ-1,500 אנשים הורשעו בביצוע עבירות שהם לא עברו. אציין כי על חלקם נגזר עונש מאסר עולם ועל חלקם עונש מוות. באנגליה נמצאו בשני העשורים האחרונים כ-350 מקרים דומים שבהם בוטלו הרשעות לאחר תום המשפט. אם זה המצב בארצות הברית ובאנגליה, האם אפשר לשלול את קיומן של הרשעות שווא בישראל?”

אזי יש לברך אפוא את כבוד השרה איילת שקד על הקמת הוועדה בראשותך.

“אני שמח ששרת המשפטים החליטה לעשות מעשה ולהקים את הוועדה הזאת. מה שמדאיג אותי שזאת לא הפעם הראשונה ששרי משפטים מחליטים לעשות שינוי. מתכנסת ועדה לדון בסוגיה חשובה, אך המלצותיה אינן מביאות לשינוי המצב הקיים.

האם מקנן בליבו של אדוני החשש כי בסופו של יום לא ייעשה דבר עם המסקנות של הוועדה?

“מובן שאני מקווה, כמו כל יו”ר ועדה, שההמלצות שלי ושל החברים שלי תתקבלנה. אחרת מה הטעם”.

על קיומן של הרשעות שווא:

במדינה שבה שיעור ההרשעות נושק לכמעט מאה אחוז, והסדרי הטיעון הם בבחינת קודש הקודשים, האם יכול להתעורר ספק בדבר קיומן של הרשעות שווא בישראל?

“זה נכון שמערכת אכיפת החוק בישראל מבצעת מעצרים בכמויות שאולי הן בלתי סבירות, ובפרט בהתחשב בכך שברוב המקרים, למרות שעצרו את האנשים, לא מוגש נגדם כתב אישום. אפשר אולי ללמוד מכך שהמשטרה והפרקליטות מפעילות מערכות של סינון ובדיקה פנימית באופן שבסופו של דבר מוגשים כתבי אישום רק נגד חלק מהאנשים שנעצרו, וזה אומר שהמערכת שלנו בריאה. מצד שני, אפשר לטעון כי אם ברוב המקרים לא מוגשים כתבי אישום נגד מי שנעצרו, הרי זה מעיד שיש מעצרים רבים שהם מיותרים”.

על החלטת הנשיאה חיות להיעזר ביחצ”ן:

נפל דבר בעולם המשפט הישראלי, נשיאת בית המשפט העליון נדרשת לשירותי יח”צ, תדמית ודברוּר אישיים. מה זה אומר עלינו כחברה, ומה זה אומר על בית המשפט העליון?

“אני חושב שזו החלטה נכונה שהייתה צריכה להתקבל לפני שנים, שהרי עולם התקשורת השתנה. היום כל בן אדם יכול להיות איש תקשורת ועיתונאי, כל בן אדם כותב מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, ויש לזה גם במה. נוסף על כך, השתנו כללי המשחק ביחסים בין הפוליטיקאים לבין בית המשפט. פוליטיקאים חדשות לבקרים עושים מה שבעבר לא היה עולה על דעתו של פוליטיקאי לעשות: לרדת לא על פסק דין של בית המשפט העליון, אלא לרדת לגופו של שופט. אמירות מסוג של ‘נותנים רוח גבית לטרור’ או ‘נעלה עם בולדוזרים על בית המשפט העליון’ לא נשמעו בעבר. ביקורת הייתה מאז ומתמיד. חלק מהביקורות לא היו קלות, אבל בשנים האחרונות נחצו הגבולות. הגישה השמרנית אמרה כי שופט מתבטא אך ורק בפסק הדין שלו. לדאבוני, הגישה הזאת כבר עבר זמנה. זה נכון, פסק הדין הוא תוצר סופי של עשייה שיפוטית, אבל כאשר בית המשפט נתקף ללא הרף, ללא כל הצדקה, חשוב שהציבור ידע בדיוק מה עושה בית המשפט העליון ועד כמה חשובה עשייתו לכל אדם.

“לפעמים עלול להתקבל הרושם המאוד מאוד מוטעה שמה ששופטי בית המשפט העליון עושים זה לנגוס בלי הרף בסמכויות הרשויות האחרות, לבטל חוקים של הכנסת חדשות לבקרים ולהצר את צעדיה של הרשות המבצעת. זה בפירוש לא המצב.

“בעולם שבו שולטת תקשורת מודרנית לצד גורמים מלבי אש ומתסיסים אשר חדשות לבקרים חוצים קווים אדומים, אין כבר די בשירותים החשובים של הדוברות ההיסטורית של בית המשפט העליון, אשר עסקה בעדכון העיתונאים על מועד שחרור פסק דין חשוב או סיפקה לעיתונאים ואחרים תמצית של פסק הדין”.

על זהות הרכב בית המשפט העליון:

לכאורה יש ממש בדברי נבחרי ציבור שונים, לרבות חלק מחברי הוועדה לבחירת שופטים, הדורשים כי בית המשפט העליון “ישקף” את העם או את “רצון העם”?

“בית המשפט העליון לא אמור ‘לשקף’ את ‘רצון העם’. בית המשפט העליון, כערכאה הבכירה ביותר במערכת המשפט, אמור להיות מורכב מהטובים שבשופטים. עם זאת, יש לברך על כך שהשופטים המצוינים המתמנים לבכירה שבערכאות ‘ישקפו’ את פניה המגוונים של החברה הישראלית”.

על התבטאות פוליטיקאים נגד שופטי העליון:

בניגוד לשנים עברו, פוליטיקאים מרשים לעצמם לדבר לגופו של שופט ולא לגופם של פסקי הדין. כיצד אדוני מסביר תופעה זו? וכיצד על המערכת לנהוג במקרים אלה?

“אכן, המציאות בתחום זה השתנתה. יש פוליטיקאים שמרשים לעצמם לתקוף בצורה בוטה ומכוערת שופטים, שכן אין הם שבעי רצון מהחלטותיהם ומפסקי דינם. כיום הכול מותר, הכול פרוץ. פוליטיקאים אלו, כך נראה לי, אינם מכוונים את דבריהם אל השופטים, אלא הם מדברים אל ציבור המצביעים הפוטנציאלים שלהם”.

על השיקולים הזרים המונעים את הקמת בית משפט לערעורים:

האם אדוני סבור כי יש להקים בית משפט לערעורים? ומדוע הוא לא קם עד היום?

“כן. נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם המליצו על כך. אני סבור כי זה דבר הכרחי בכל מדינה מתוקנת שמתחת לבית המשפט העליון ובין בתי המשפט המחוזיים יש בית משפט לערעורים. למרות שאוכלוסיית ישראל גדלה בצורה משמעותית במהלך שבעים שנות עצמאותנו ולמרות העומס הגדול המוטל על בית המשפט העליון לא השתנה מבנה מערכת בתי המשפט ולא הוקמה ערכאת ערעור על אף נחיצותה. איני יודע מדוע לא מוקם בית משפט לערעורים. השמועה אומרת, ואני אומר זאת בזהירות המתבקשת, כי רוצים שבית המשפט העליון יטבע תחת עומס הטיפול ביותר מ-10,000 תיקים בכל שנה ולא יוכל להתמקד בטיפול בעשרות או אפילו במאות בודדות של תיקים העוסקים בעניינים עקרוניים בעלי חשיבות מרבית. הדבר היה צריך להיעשות כבר מזמן”.

על נימוקי הכרעתו בבג”צ גופות המחבלים:

“וכעת אני מגיע להתייחסות לפרשת גופות המחבלים, כוונתי לפסק הדין בעניין עליאן (בג”ץ 4466/16). באותו עניין עסק פסק הדין בשאלה אחת בלבד: האם מסמיכה תקנה 133 (3) לתקנות ההגנה את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לשם החזקתן לצורכי משא ומתן לשחרור הנעדרים והשבויים שבידי החמאס? מצאתי כי תקנה זו אינה מקור סמכות לפעולת המפקד הצבאי. לשיטתי מסקנה זו התבקשה מכוח עקרון שלטון החוק ועקרון חוקיות המינהל. התקנה שעליה ביקשה המדינה להסתמך לא הייתה לדעתי חקיקה ספציפית ומפורשת המקנה למפקד הצבאי את הסמכות שלה הוא טען. לא המחוקק המנדטורי ולא המחוקק הישראלי נתנו את דעתם לסיטואציה הקשורה להחזקה ארעית של גופות מחבלים לצורכי משא ומתן. השופט ג’ורג’ קרא הצטרף לדעתי, ואילו השופט ניל הנדל סבר, בדעת מיעוט, כי התקנה היא מקור סמכות מספק. דעת הרוב קבעה כי אם המדינה חפצה בכך עליה לגבש הסדר חוקי מלא ושלם, שיוקדש באופן ספציפי לנושא זה שיעמוד בסטנדרטים המשפטיים הקיימים בדיננו”.

על הפגיעה המתמשכת בבית המשפט העליון:

“בשנים האחרונות מתחזקים הקולות הקוראים לצמצם ולהגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון. אין להשלים עם מגמה נפסדת זו ואין לתת לה יד, שכן בית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדם”.

תגובות

פרסום תגובה