תוגת המונדיאל: גבר הולך לאיבוד

פוסט של גבריאל גרמייז

פעם בארבע שנים גבר נזכר שהוא גבר ושהוא אוהב כדורגל. אז הוא הולך לחנות ובוחר את הטלוויזיה הכי פאקינג גדולה שהוא יכול למצוא והולך ומשתין עליה, כי לקנות אותה הוא לא יכול גם בתשלומי אד אינפיניטום. ואז הוא חוזר הביתה ותולש את הטלוויזיה מאותגרת האינצ’ים מהסלון ומסתגר איתה בחדר השינה ומתפטר ושם את הילדים על רטט ומפצח פיסטוק חלבי בשביל היוקרה ומקלל את השופט עם שריקת הפתיחה, ליתר ביטחון ולמפרע.

מכיוון שהוא גבר רק פעם בארבע שנים הוא צריך לרענן את זכרונו בחוקי המשחק ובשביל זה יש לו חבר טלפוני בשם גוגל, אבל גוגל לא אומר לו את מי הוא אמור לעודד, אז הוא בוחר לפי הדאו ג’ונס של האנטישמיות ולפי האינטואיציה הנשית של אשתו, שהסתגרה איתו בחדר, אישה מבינה ומקבלת שהיא, ומספקת פרשנויות מאלפות: תראה איזה יופי איך בלילה יש לכל שחקן ארבעה צללים, הם נראים כמו שפריריות. אבל מה זה נבדל לכל הרוחות? וגבר מסדר את הכריות על המיטה ומדגים לאשתו איך צריך להעביר פיסטוק חלבי בהתאם לחוקים שקבע גוגל באמצע המאה ה-19 ומרגיש כמו לורד בריטי שמביא את הבשורה לילידים. ורק דבר אחד לא מסתדר, שרצים הלוך ושוב ושוב ושוב ואפס אפס אפס אפס. התוצאות נראות כל הזמן כמו קוד בינארי שגוי. גבר מתרגז וזורק חפצים על המסך, בעיקר פריטי לבוש כדי לא להזיק למזבח, אבל בסופו של דבר גבר לא מחזיק מעמד בשיממון ההולנדי ונרדם וחולם: פלה ומראדונה ופלאטיני וואן באסטן וראובן עטר, שאלוהים יודע איך הסתנן לשם, כולם עומדים בתחנת ביקורת גבולות וממלאים טפסים. והפקיד עובר אחד אחד ומתקן את הסימונים ונוזף במראדונה שהעתיק מראובן עטר את שם האב ומכריח אותו להתחיל טופס חדש וזה נמשך ונמשך, אלוהים, וגבר מתעורר ורואה שעדיין אפס אפס ויוצא החוצה.

בחוץ חם, כמה חם, ושומם, כמו איזה סרט פוסט-אפוקליפטי, הכביסה התלויה הפכה צהבהבה וגם הכלב נתלה שם מהזנב מתוך פיזור הדעת של ארגנטינה-קמרון, והילדים מונחים על הרצפה עם הלשון בחוץ, ואיזה זיכרון חושי של לחות מניע אותם לאט לאט אל המקרר, שיש בו אבטיח, וגבר מוכן לחלוק אותו בנדיבות עם צאצאיו אבל קודם כל – כדור זה כדור. והוא מניח את האבטיח על הדלפק ומנסה לפצח אותו עם הראש ואומר לילדים: תראו, זידאן. אבל הרפרנס ההיסטורי לא מוציא מהם יותר מחרחור והוא נאלץ לחתוך על פי המסורת ולחלק כמו כרטיסים אדומים גדולים וחגיגיים, ואז חזרה למזגן ולאשתו שבוכה בתסכול ומנסה לדווח שהצפון קוריאנים הקטנים והחמודים הפסידו, אבל כישורי השפה שלה נמסו ונותרה ממנה איזו שלולית קטנה ופרימורדיאלית של יצרים, מה שאומר שהתובנות שלה לגבי המשחק הפכו דומות להפליא לאלו של שלמה שרף. וגבר מתחיל להרגיש איזה ריק פנימי נוראי, איזו תחושת דחיפות, שיש משהו חוץ מכל זה, חוץ מגול ואופסייד וכרטיסים צבעוניים, והוא מחייג למקום עבודתו, ועונה לו קול מבוהל של אישה, שמדווחת שהמקום נטוש ושהיא לא יודעת למי היא מגישה דוחות רבעוניים עכשיו. והוא מנסה להרגיע אותה בקול אבהי אבל אחרי דקה הוא שם לב שהוא פשוט מתאר לה מה מתרחש על המסך ושהיא ניתקה והוא נותר עם השלולית של אשתו מול המזבח והוא נאבק, אלוהים עדו שהוא נאבק, הוא בועט ומנפנף בזרועות כדי להשתחרר מאדי הטסטוסטרון ולחלץ משהו מהקליפה של השכל, המשט, המשט, את זוכרת שהיה דבר כזה? ותורכיה, ופוליטיקה, והיה משהו עם הכלכלה גם, אבל מה, מה, מה? והשיר הקצבי של המונדיאל משתלט לו על המחשבות, והוא נכנע ונרדם, כמו שהתעורר, מול בוני גינצבורג, וחוזר לחלומות בירוקרטיים, ובמעבר הגבול הוא דואג לסמן את מועד השיבה לארץ: 12 ביולי. ב-12 ביולי הוא יחזור ויתנער וכל שערות החזה ינשרו מרצונן החופשי והוא יחזור להיות נאור ופרודוקטיבי. בינתיים נא להשאיר פיצוחים ליד הדלת ולרוקן את בקבוק השתן, בברכת היידה מסי, תודה.

גבריאל גרמייז הוא תסריטאי בארון ואב גאה לשלל בלוגים מתים, כמו זה

23 ביוני, 2010 | בנושאים: 404 | 9 תגובות