We Are דיבולט

פוסט של דפנה לוי


כמו את כל הידיעות המשונות מהסוג הזה, גם את זו שמעתי רק בחצי אוזן, ברדיו, בשש וחצי בבוקר, תוך כדי נהיגה: באשקלון ישנו רחוב שאיש אינו יודע על שם מי הוא קרוי. לא התושבים, לא זקני העיר, לא אנשי העירייה וגם לא אחד, אלי שבי, ששימש משך שנים רבות יו”ר ועדת השמות, שהיא, כידוע, מעניקה את השמות לרחובות. לרחוב הזה קוראים “דיבולט”, ובין ההסברים הדחוקים שניסו אנשי העירייה לספק לתושביו, שסקרנותם התעוררה יום אחד (מן הסתם בהשפעת החום הכבד, הלחות הבלתי נסבלת ואיומי הקסאמים מעזה) היתה ההשערה כי מדובר באחד ממקימי העיר, ותיקי המקום שזה היה כינויו בקרב החבר’ה, או שמדובר בשבועונו של הרצל Die Welt, משלהי המאה ה-19, שתועתק לעברית בצורה יצירתית מאוד.

למרות שנולדתי וגדלתי באשקלון לא שמעתי מעולם על רחוב דיבולט, ומן הסתם גם לא תהיתי על שם מי נקרא. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שמאז עזבתי את העיר היא הכפילה או שילשה את גודלה, אבל גם כשהייתה עיירת חופים זעירה וידידותית למתגוררת, מעטים בלבד הכירו בה את שמות הרחובות. ידענו שזה גר מאחורי גן מירה, ההיא בקצה של הדשא הגדול, ההם ליד מגרשי הטניס או מול קולנוע רחל או באחת השכונות שכונו על שם הקבלן המבצע (“רסקו”), המשכן (“צבא קבע”) או האווירה הכללית (“חסכון א” ו”חסכון ב”).

האמת היא שזה העניק ניחוח אירופאי לעיר הקטנה ההיא, שהייתה פעם תחומה בין הדיונות לים: גם בלונדון, ברלין, וינה ואדינבורו הרי קוראים לרחובות בשמות פונקציונאליים כמו “הרחוב הראשי” או “רחוב השוק” או “הסמטה הממש קטנה” או “הרחוב שאורכו מייל וחצי”. ולא מפתיע לכן לגלות בגוגל, ש”דיבולט” הוא גם שמה של איזו שושלת סקוטית (ומותר להניח שאיש מבניה מעולם לא שמע על אשקלון).

בעיני מדובר בשם מצוין לרחוב. העמימות הזו מסירה ממנו את המשא האידיאולוגי שיש לרוב שמות הרחובות בארצנו. כל עוד אין לאיש מושג על שם מי או מה ולמה ומתי הוא נקרא כך, הרחוב נשאר נקי מקולוניאליזם תרבותי, וכל מי שעובר בו יכול להמציא לעצמו הסבר משמח משלו. למשל שבשפה נכחדת של שבט עלום “דיבולט” משמעו “הרחוב שהכי נעים לגור בו”, או מה שיותר סביר: “רק עוד 20 שנה למשכנתא, יא מניאק”.

דפנה לוי היא עיתונאית, כותבת על ספרים ואנשים ובעלת הבלוג “המדור לאיבוד קרובים“, שם התפרסם הפוסט במקור

29 ביולי, 2010 | בנושאים: עירוניה | 5 תגובות