למה ירושלמים מתלוננים על חניה של הרכבת הקלה ב-100 שקל ליום שעולה רק 5.90 שקלים ליום?
עיריית ירושלים מפעילה חניוני חנה-וסע בחינם, עבור אנשים שמשאירים את הרכב בחניון וממשיכים אל תוך העיר ברכבת הקלה. עד כה החניונים היו פתוחים בחינם לכל התושבים, ובאחרונה הודיעה העירייה שתחל לגבות תשלום מלא וגבוה על חנייה יומית מנהגים שלא נוסעים ברכבת אך מנצלים את החניון להחנות את רכביהם. אל חשש, ירושלמים, עד סוף הכתבה תדעו איך לחנות שם בזול.
הרכבת הקלה מופעלת על ידי חברת סיטיפס. תעריף הנסיעה הגבוה ביותר בה הוא 5.90 שקלים לנסיעה בודדת, והוא יורד עד 4.72 שקלים לנסיעה בודדת בכרטיסיה של 20 נסיעות במחיר רגיל, בלי ההנחות לזכאים השונים. העירייה מפעילה שלושה חניוני חנה-וסע בסמוך לתחנות הרכבת הקלה בהר הרצל, גבעת התחמושת ופסגת זאב. לפי דיווח של אורלי נמט במקומון “כל העיר”, באחרונה החלה העירייה להדפיס על על כרטיסי החניה בחניונים אזהרה: “מי שאינו נוסע ברכבת הקלה יחויב בסך 100 שקל”.
תושבת העיר רותם בן עמי מספרת בידיעה: “מתחילת ינואר התחילו לבדוק האם נסעתי ברכבת והשתמשתי בחניון כחניון חנה וסע, או שהשארתי בו את הרכב בלי שהשתמשתי ברכבת”. התושבת ואלרי יוקלוק מספרת שנסעה ברכבת הקלה, אך לא הצליחה לפתוח את מחסום היציאה: “ניגשה אלי עובדת של המקום שאמרה לי שאני צריכה להעביר את הרב קו. הסברתי לה שהשתמשתי בכרטיס בודד [מנייר; ע”ק] ואחרי ויכוחים רבים, נתנו לי לצאת באופן חד פעמי מבלי לשלם ואמרו שהפעם הבאה תהיה בתשלום”.
מדוברות העירייה נמסר כי “העירייה מבצעת בדיקה והרצה למערכות אלקטרוניות הקוראות את כרטיסי הרב קו וכרטיסי הנייר במטרה לוודא כי אכן בוצעה נסיעה בתחבורה הציבורית ולאפשר חניה חינם. בעתיד תושבים שיחנו בחניונים ולא ייסעו בתחבורה הציבורית יאלצו לשלם עבור שעות החניה”.
מי שכבר הבינו למה חניה יומית בחניון חנה-וסע למי שלא משתמש ברכבת לא באמת עולה 100 שקלים מתבקשים לא לקלקל לאחרים. נעבור לסיפור אחר על חניון ירושלמי שגובה 100 שקלים, ואז נפתור את התעלומה:
חבר ביקר לפני מספר חודשים בירושלים ביום שישי בצהריים, והחנה את מכוניתו בחניון. כשחזר בערב גילה אמת ירושלמית מצערת: החניון הושפע ממאבקי השבת העירוניים, חזר בתשובה, החל לשמור מצוות ואינו פתוח בשבת. החבר הרים כמה טלפונים עד שהגיע להנהלת החניון, שהסכימה לשלוח מישהו לפתוח לו את השער אבל דרשה דמי חילוץ של 100 שקלים.
במילים אחרות, החניון לא סגור בשבת, אלא שהוא גובה 100 שקל על חניה בשבת, ופחות מכך אם מספר בעלי רכב מתאמים ביניהם את שעת היציאה, מזמינים את המחלץ כשכולם מוכנים לצאת ומתחלקים בדמי החילוץ. באותה מידה, חניה אסורה באדום-לבן, בכחול-לבן בלי כרטיס וכו’, כשהעונש לא כולל גרירה/חסימה, היא לא באמת חניה אסורה, אלא חניה מותרת עם הימור מותח על גובה התעריף, שיעמוד על בין 0 לכמה מאות שקלים.
(יש מי שמגדר הימורים כאלו. בצרפת ובשוודיה יש גופים שמוכרים מעין ביטוח לנוסעים שמתפלחים לרכבת. הפרמיה נמוכה מעלות הנסיעה, וכמות הנוסעים הנתפסים על ידי פקחים נמוכה מספיק כדי לא לרושש את קופות המבטחים. ביטוחים דומים עשויים לצמוח בישראל עבור אמצעי תחבורה ציבורית שבהם יש תיקוף עצמי, כמו ברכבת הקלה ובקווי דן שמאפשרים כניסה מהדלתות האחוריות, שמפוקח רק בדיעבד ורק אם פקח עולה על הנסיעה הספציפית).
כמו הדוח על החניה באדום לבן ודמי החילוץ מהחניון הסגור בשבת, גם את התשלום היומי לחניוני החנה-וסע אפשר לראות או כקנס על שימוש אסור או כתעריף גבוה על שימוש חריג.
ואפשר פשוט לחנות בחניון החנה-וסע, לקנות כרטיס רכבת ב-5.90, לתקף אותו ברכבת (אם זה בכלל נדרש טכנית) ולהעביר אותו במכונה ביציאה מהחניון. מקווה שעזרתי, ירושלמים.
למה עברת מברלין לתל אביב? “אלכוהול”
“בארבע השנים שלי כאן, נדיר שפגשתי ישראלי בן גילי שלא היה מבולבל מההחלטה שלי לעבור לכאן והכריז שאני לא שפויה”, מספרת אנה ראו, בת 30, ברלינאית שעברה לחיות באזור בן-גוריון-בן יהודה בתל אביב, במאמר שכתבה ל-I24 News. בין מתנגדי מחאת המילקי יש כאלו שלא מבינים איך ישראלי מסוגל לעזוב את ישראל, אבל לא פחות מעניין לדעת שיש כל כך הרבה ישראלים שלא מבינים איך גרמני מסוגל לבחור בישראל.
“זה מקום נפלא לפסק זמן מתי שאתה צריך פסק זמן בחיים”, אומרת דנה ארפ, בת 35, ברלינאית לשעבר שהתאהבה בישראל כשהגיעה לחופשה כאן לפני כארבע שנים, ומתגוררת היום עם שותפה ישראלית בין פרישמן לגורדון. “חזרתי לגרמניה וחשבתי, ‘למה לך לחכות עד שתצטרכי פסק זמן, עשי את זה עכשיו’. חשבתי איך אני יכול להעביר את החיים שיש לי בגרמניה לכאן. ארגנתי הכל, שאלתי את הבוס ‘היי, אני יכולה לעשות את העבודה שלי משם?’, כי אני עובדת בחברת אינטרנט ובישראל יש חיבור אינטרנט, לא תהיה בעיה, והוא הסכים”.
יוקר המחיה לא פסח עליה: “תל אביב סופר יקרה, וידעתי את זה מראש, כמובן. הייתי צריכה לחסוך כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי את זה, וזה משוגע”. מי שכן הופתעה מהמחירים היא ליביה היינס (“כמו הקטשופ אבל עם הסמ”ך העגולה, משהו כזה, העגולה, זו שנראית כמו O, ה”א יו”ד יו”ד נו”ן ואז העגולה”, היא מכניסה אותיות בעברית לשיחתנו באנגלית), אקס ברלינאית בת 22, שהתאהבה במקום בגיל 16, בטיול עם אביה לירושלים. כשחיפשה דירה, היא מספרת, “ראיתי שבע דירות ביום, ונדהמתי מהמחירים ומהסטנדרטים שאנשים חיים בהם. אבל הדירה שמצאתי מאוד נחמדה, ואפילו די זולה, אני משלמת פחות מ-2000 שקל לחודש”. היא גרה עם שלושה שותפים ברחוב גאולה, “וזה האזור שבו אני מסתובבת, הברקספט, ההר סיני, הפסז'”.
ליביה היינס, דנה ארפ ואנה ראו. צילומים עצמיים
שטחה העירוני של ברלין הוא כ-892 קמ”ר, לעומת 52 קמ”ר בלבד של העיר תל אביב יפו. ההפרש הזה הוא יתרון, קובעת היינס. “בברלין, רוב הזמן לוקח חצי שעה לנסוע לאנשהו, אז אתה חושב יותר על לאן אתה הולך. בתל אביב אפשר ללכת לכמה מקומות באותו ערב, כי הם כל כך קרובים זה לזה. קניתי אופניים אז אני יכולה להגיע לכל מקום בעשר דקות, שזה מאוד שונה בשבילי. בברלין אתה צריך לתכנן את הדרכים והזמן, כי זה תמיד יותר מאשר פה. אנשים פה אומרים שאת גרה רחוק מהם, וזה כולה 20 דקות. בברלין, אם אתה חי 20 דקות ממישהו זה כמעט כמו להיות שכנים”.
“זה פאקינג משוגע”, אומרת היינס, שלדבריה “אין לי אף דת”, על מצב הדת-מדינה אצלנו. “כמובן שבגרמניה יש חופשות כמו כריסמס וכו’, ואנשים חוגגים את זה, אבל זה לא כזה אינטנסיבי. פה זה ממש אינטנסיבי, יש כל כך הרבה חגים, וכל המדינה עובדת עם החגים. לדוגמה: למרות שאני לא יהודיה, אסור לי לקנות לחם בפסח. זה סופר-מוזר לי כי בברלין דבר כזה לא היה יכול להיות אפשרי בשום אופן”. גם המרואיינות האחרות לא יהודיות, מה שמקשה עליהן להתאזרח כאן. “אם אתה לא יהודי, זה משוגע להגיע לפה”, אומרת ארפ. “הממשלה מקשה להגיע לפה, להשיג עבודה. אני לא מבינה את זה. אני מבינה את נקודת המבט שהם חושדים ורוצים לשלוט במי נכנס למדינה, אבל אני גם חושבת שישראל מחמיצה הרבה הזדמנויות טובות”.
לראו (“בחברת החשמל חושבים שקוראים לי ‘רועי'”) יש קשר מיוחד לישראל – אביה הוא יוהאנס ראו, נשיא גרמניה ב-1999-2004 שנחשב ידיד ישראל, ובשנת 2000 היה לנשיא הגרמני הראשון שנאם בפני הכנסת – בגרמנית, למחאת חלק מהח”כים (הנאום בפדף). היא עצמה דוברת עברית כמעט שוטפת, שאותה למדה באולפן באוניברסיטה ומחברים. “אני מבקש מחילה על מה שעשו הגרמנים בשמי ובשם בני דורי, וזאת למען ילדינו ונכדינו, שאותם הייתי רוצה לראות בעתיד קשורים עם עתיד ילדי ישראל”, אמר הנשיא ראו בנאומו, שאנה לא יכלה להשתתף בו כי היתה אז בבית ספר. ביקורה הראשון בישראל היה באזכרה שנערכה לו בירושלים, “וזה גם קצת ללכת ב-footsteps שלו”, היא נדרשת באופן נדיר לאנגלית. בהמשך עברה לכאן לעשות מאסטר בהיסטוריה של המזרח התיכון והחליטה להישאר. למה? תשובה לא צפויה ממישהי שעזבה את גרמניה, מולדת האוקטוברפסט: “אלכוהול”, היא צוחקת. “לא יודעת, כתבתי את התזה, זה לקח לי זמן בגלל האלכוהול, זה קצת בצחוק אבל גם קצת נכון. יש לי פה הרבה יותר חברים, יותר כיף, יש ים”.
מה אומרים הברלינרים על חברתם שעברה לישראל? הם לא ממש מדברים על זה. “הם שמחים שיש להם מיטה פה”, היא צוחקת. “יש לי רק חבר אחד שממש רוצה לבוא לגור פה. חוץ מזה הם בסדר לבוא פעם בשנה ולהשתכר”.
למה את מתגעגעת בברלין?
“ללחם. אבל כל הגרמנים בטח אומרים את זה. הלחם בגרמניה הכי טוב בעולם, וגרמנים, לא משנה איפה הם, תמיד מתגעגעים ללחם. פה קצת… נֵה, אֵה”.
התפרסם ב”טיים אאוט”, 29.10.2014
אזור פיקניק ליונים
עופר ברנשטיין מספר,
התמונות צולמו ב-2006, באחד מהרחובות הקטנים שיוצאים מכיוון תחנת הרכבת התחתית Elephant & castle לכיוון קמפוס אוניברסיטת South-Bank. בניין אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה נמצא ממש בסמוך, ובהתאמה כל האזור מלא בפאבים, מסעדות זולות ודירות להשכרה מלאות צעירים. מישהו ודאי חשב שזה יהיה משעשע להגדיר את פינת ההאכלה הבלתי רשמית ליונים, שממוקמת ליד מכולת (אם זכרוני אינו מטעני) כפינת הפיקניקים. הדבר אירוני במיוחד משום שבדיוק באותה התקופה החלו בכיכר טראפלגאר לחדש את עמוד נלסון, ובתוך כך שכרו חברה שתבריח את היונים משם.
ווטף: הסרת פטריות באופני-פרפר | תמונה שווה
צילמתי היום ליד דיזנגוף סנטר בתל אביב.
האט, חייזר!
צילום: Tanja Lengnowski.
היה חתול בתמונה הזאת :(
ב-13 ביוני 2008 חלפתי על פני חנות הצילום של פרג’ בדיזנגוף פנת ארלוזורוב. בחלון הראווה מצאתי את מי שלימים התברר כג’ון.
ג’ון הלך לעולמו. פרג’ הקדיש חלון ראווה לזכרו, ומציע פיתוח מוגדל לתמונה של חיית מחמד שצילמתם, בחינם למשך שבוע, לכל הפונה.
____________________________________
תומר ליכטש הוא מתכנת ומשורר. ליכטש פרסם את שירלשה לום בגליון מאי 2011
מה אומר התמרור הזה?
אלוירה גנדלמן צילמה את התמרור, והיא כותבת: “מה שאני רואה בתמרור האמיתי לחלוטין הזה שמצוי במגרש החניה של הבריכה של הטכניון זה ‘זהירות! כאן עוברים חייזרים ודובי קוטב!'”.
ומה אתם רואים בתמרור?
אישור מההורים (תמונה שווה)
צולם ברחוב גאולה בתל אביב. צילום: מאור קשת.
ספינינג בתל אביב: הספין הירוק של העלמת מקומות חניה לתושבים
פוסט של אורי תובל
למה אני מעדיף ללכת ברגל בחום ובלחות, ולא לעלות על האופניים של התל-אופן
(אני מבקש להודות לראש העיר בפועל, עידוק, שהזמין אותי לשאת פה כמה מילים. לא יודע מה עבר לו בראש, אבל לכבוד הוא לי להתארח בבמה השנייה הכי שווה במדינה).
יש באזז מגניב חדש בתל אביב: מורידים מקומות חניה. וודי אלן היה אומר על זה – האוכל גרוע, ועוד נותנים ממנו כל כך מעט. בתרגום לישראלית: גם תוכנית גרועה, וגם לא ממש מתרחשת.
למשל ברחוב בלוך. לפני כמה חודשים בישרה העירייה ש-60 חניות ברחוב יבוטלו לטובת סלילה של שביל אופניים. והיה גם מסר: “סוף ההעדפה למכונית הפרטית“. בבלוך ייסדתי את המדיניות הירוקה החדשה. העירייה נראתה נחושה, פגישות עם התושבים התפוצצו. אבל לפני כחודש נודע לי מגורם מוסמך בעירייה שתהיה היענות חלקית לדרישות: 70 חניות באזור בלוך, שכיום מותר גם למכוניות לא תל-אביביות לחנות בהן אחרי חמש בערב – יוסטו לשימוש בלעדי של התושבים. בנוסף, נולדו 12 מקומות חניה חדשים בכחול-לבן. לא ראיתי מפה, לא יצאתי לשטח, וברור שזה לא ממש מחזיר את החניות שירדו. אבל מה קרה לנחישות? לעקרונות? למדיניות?
מתברר שגם חניה היא פונקציה של פוליטיקה – וזה מצוין. זאת דמוקרטיה בפעולה. קצת לחץ מכיוון הבלוכאים, והעירייה קצת הקשיבה להם. אם הבלוכאים לא היו נשארים לבד, היה הרבה לחץ, וגם הרבה הקשבה. אבל נראה שעכשיו קצת מאוחר לבטל את התוכנית הזאת.
אז איך נראית המפה הפוליטית של החניה בתל אביב?
ארבע “מפלגות” משחקות במפה הזאת. הקולנית והפטרונית מכולן היא “ירוק“, שרוצה להפוך את תל אביב לעיר-מדרחוב, שבה הרכב העיקרי הוא אופניים, כמובן לצד תחבורה ציבורית אירופאית. מפלגת “ירוק” מברכת על כל צעד שמריח כאקולוגי, גם אם ברור שאינו תורם בכלום לשיפור ממשי. שבילי אופניים חסרי משמעות? סבבה! הורדת חניות? מעולה. נת”צ לא אפקטיבי באבן-גבירול וקרליבך? משובח.
המפלגה השנייה היא “פיתוח“, שרוצה להפוך את מרכז תל אביב לשכונת יוקרה. מצביעי המפלגה הם דווקא משתמשים כבדים ברכב פרטי, אבל הם נהנים מחניה פרטית – מתחת למגדל שלהם או בחניוני הענק במרכז העיר. “פיתוח” אמורה להיות יריבה של “ירוק”, אבל בעניין הורדת החניה בכחול-לבן, הן ביחד בקואליציה. לאנשים של “פיתוח” לא אכפת אם יש חניה ברחוב – הם פשוט לא משתמשים בה. אז מה אכפת להם לעשות מערוף ל”ירוק”.
יחד עם “ירוק” ו”פיתוח” יושבת בקואליציה מפלגה שלישית, שהיא הגדולה ביותר, אך הסמויה ביותר. זוהי מפלגת “תושבי חוץ” – אנשים שנכנסים עם האוטו לעיר. חצי מיליון כלי רכב נכנסים בכל יום לתל אביב (!), והם האחראים האמיתיים לבעיות התחבורה כאן. מי שמעודד אותם להשתמש בפרייבט זו מדינת ישראל, שסוללת למענם אוטוסטראדות מדהימות ומחלפי ענק ועדיין לא החליטה מה לעשות עם כלי הרכב הארוך הזה (משפחה אחת מהגן של הבת שלי עברה לכרכור. ההורים ממשיכים לעבוד בתל אביב. הם סיפרו שכרכור נהדרת, “הבעיה היחידה זה הרכבת”, אמרו, “כל הדרך בעמידה או על הרצפה, כמו סרדינים”).
לראש העיר תל אביב אין הרבה מה לעשות מול זרם המכוניות הזה. אם הוא היה רוצה לצמצם אותו – לא בטוח שיש לו את הסמכות לכך. ואולי הוא בכלל לא רוצה – זה הזרם שאחראי לשגשוג העיר. עד שלא תהיה פה תחבורה ציבורית לאומית ברמה מערבית, שום ראש עיר לא יעז לפגוע במאזדות-3 שדוהרות לתל אביב, וכנראה בצדק.
מול הקואליציה החזקה הזו, מתייצבת אופוזיציה חבוטה: מפלגת “הרוב הדומם“. חברי המפלגה הם כמה עשרות אלפי תושבי העיר – משפחות, שכירים, קשישים, צעירים – שהתחבורה הציבורית לא משרתת אותם מספיק טוב, ולכן הם תלויים ברכב הפרטי היקר. אני מוכן להתעקש על הקביעה הבאה: תושבי תל אביב שמחזיקים רכב, לא אחראים לבעיות התחבורה בעיר.
(אני מזמין אתכם למשחק שאני משחק עם עצמי. לא, לא זה. משחק אחר: אני עומד ליד נתיבי אבן גבירול או כביש ארלוזורוב, וסופר לכמה מכוניות חולפות יש תווית חניה של מרכז העיר. תמיד יוצא לי 15%, אולי 20% [חוץ מבבוקר ובחמש אחרי צהריים]. רוב הזיהום והפקקים של תל אביב בא ממוניות, אוטובוסים ואורחים).
בקומה ה-12 של עיריית תל אביב יודעים יותר טוב ממני, שבלי פתרון מטרופוליני-לאומי, שום נתיב ייעודי לתחבורה ציבורית באבן גבירול או קרליבך לא יעזור. “בעיות התחבורה במטרופולין שלנו רק הולכות ומחריפות”, כתב רון חולדאי לפני חצי שנה לראשי רשויות באזור. “בהיעדר אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית יעילה, הציבור מעדיף את הרכב הפרטי”. פתרון אסטרטגי עוד אין, חולדאי מנסה להקים רשות תחבורה מטרופולינית, אבל העירייה שלו עומדת תחת לחץ של “ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, והיא צריכה לזרוק להם איזו עצם. “הרוב הדומם” משלם את המחיר על הדמגוגיה הירוקה.
(הערה בסוגריים: בתכל’ס, אני לא בטוח שהעירייה עצובה מדי מכך שמעמד הביניים נפגע. כמו הממשלה, כמו האוצר, כמו המילואים, כמו המצב המדיני, כמו החרדים, כמו כולם, גם העירייה שוחקת אותו ומעמיסה עליו הוצאות: שימור בתים או שיפוץ החזיתות וזה עוד לפני שהזכרנו שמדובר בעיר היקרה ביותר במזרח התיכון וכל מה שקורה עם מחירי הדיור).
אבל תראו איזה קטע: העיר אולי לא קשובה לבעלי המכוניות שגרים בה, אבל נראה שהיא דווקא מאוד אוהבת מכוניות: באבן גבירול יש שישה נתיבים. בארלוזרוב לפחות שלושה ולפעמים שישה. ביהודה הלוי יש שלושה לכיוון אחד. בחניון התרבות החדש יש 1,000 מקומות חניה (אבל אין שם הסדר “קרוב לבית” של חניה בחינם בלילה לתושבי האזור. במקום זה, אפשר לעשות מנוי). בקצה רוטשילד נבנה חניון גדול, וחניוני ענק מתוכננים גם במתחם גבעון ובבוגרשוב (ויש תוכנית גם לאלפי מקומות מתחת כיכר רבין, אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב). כדי להדגיש עד כמה אותם חניונים חיוניים לנו, מסבירים לנו לאחרונה בלי בושה שהחניונים הם מקלטי ענק נגד התקפה כימית נוראית.
אז זה לא שמפסיקים ליצור מקומות חניה בתל אביב. נהפוך הוא, מייצרים כאן המון מקומות חניה, להמון המכוניות שייכנסו לעיר – רק בתשלום. איך קוראים למה שקורה כאן? הפרטה! לוקחים משאב ציבורי בחינם – חניה ברחוב בכחול-לבן – ומעלימים אותו בשם הספין הירוק, לטובת חניונים תת קרקעיים בתשלום – שנבנים בשם הספין הביטחוני. זה ספינינג בתל אביב, ואנחנו עוד חושבים שזה בריא לנו. הירוקים (והאדומים) היו צריכים לעמוד פה על רגליהם האחוריות, אבל בשם הספין הירוק, הם משתפים פעולה עם מכירת התושב הממוצע לאילי החניונים.
התעלפתם? עוד לא? יופי, יש עוד קטע אחד אחרון. על תל-אופן.
סיסמת הקסם שמנחה את העירייה בהתמודדותה הבלתי אפשרית עם הלחצים השונים המופעלים עליה, היא “מציאת איזון בין שימושי הכביש”. אלא שהאיזון הופר בשל פרויקט “תל-אופן”. לאחר חודש, כבר דווחנו שיש לו 2,000 מנויים. כשיגיע, נניח, ל-20,000 מנויים, יטענו שהעומס דורש הורדת חניות לטובת שבילי אופניים. ייקחו רחוב כמו סוקולוב, ויסבירו לנו שהמון אופניים ירקרקים נוסעים לפארק על המדרכה, ויש תאונות בין רוכבים לילדים, ולכן צריך להוריד חניות לכל האורך לטובת שביל אופניים. איזון!
(דרך אגב, שמתם לב שבאופניים הירוקים אי אפשר להסיע ילד מאחור? הסיבה הרשמית היא בטח ביטוחית, אבל שוב – מי לא יכול להשתמש בהם? נכון, בעלי המשפחות, אלה שגם לוקחים מהם את החנייה. נו, נודניקים, שיעברו כבר לפתח תקווה).
בפרויקטים דומים בחו”ל התגלה שרוב שוכרי האופניים הם תושבי חוץ – שמגיעים לעיר ברכבת, או חונים בחניוני חנה-וסע עצומים. שני דברים שאין אצלנו. לכן, אצלנו לא יהיה צמצום במספר המכוניות, אבל תושבי העיר יפסידו חניה בחינם. נכון, בהרבה ערים באירופה מעודדים את התושבים לעזוב את הרכב ולעבור לאופניים, אבל תראו בתמונות, יש שם כלי רכב שאני לא מכיר. זה נראה כמו אוטובוס אבל יוצאים לו חוטים מלמעלה. ומי יודע, אולי יש להם אפילו תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע.
תל-אופן זה פרויקט נחמד, אפילו שמיש ויעיל. בשבוע שעבר נגנבו האופניים שלי, ואולי אעשה מנוי לפרויקט הזה (רגע… האם יכול להיות ש… לא, לא יכול להיות). אבל ברמה העקרונית, הפרויקט הזה הוא דמגוגיה, אבק ירוק בעיניים. זה אקט שיווקי שמטרתו למתג את העיר הזאת כ”ירוקה” בזמן שהיא הכי שחורה. כמו הנת”צים המגוחכים והורדת החניות בבלוך – זה לא חלק מתוכנית אמיתית לשינוי במצב התחבורה, זה רק תהליך שכל מטרתו, להוריד אותי מהרחוב לחניון תת קרקעי בתשלום.
אומרים לנו שכשתהיה פחות חניה בעיר, יהיה יותר טוב. אבל הסדר צריך להיות הפוך: כשיהיה יותר טוב, נוכל לוותר על הרכב ונזדקק לפחות חניה. אבל לפוליטיקה אין סבלנות לשינויים אסטרטגיים, ובשיטת “מצליח” מנסים פעולות כוחניות. הצליח בבלוך? סבבה. בפעם הבאה ניפגש בבן-גוריון. מעמד הביניים התל אביבי ייאלץ לשלם יותר על חניה, או לעזוב את העיר. אישית אני חושב שב”ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, לא יהיו יותר מדי עצובים. אבל יש אפשרות נוספת: ש”הרוב הדומם” ישמיע את קולו. אנחנו אולי פחות מאגניבים, אבל אנחנו לא בנים חורגים בעיר הזאת.
_____________________
אורי תובל הוא סגן עורך "מוסף הארץ"
אסור לעשן בתחנות אוטובוס. לקרוא מותר
דניאל רוזנברג מספר: “בכמה מתחנות האוטובוס בשכונה שלי [בחיפה], לאורך רחוב טרומפלדור, עד תחילת חנקין, התקינו מדפי ספרים. יצא לי כבר למצוא שם כמה דברים שווים, בין השאר ספר על אנגליה תחת בית טיודור ו’האידיאולוגיה הגרמנית’ בצרפתית”.
יודעים מי עומד מאחורי המיזם? ספרו לי.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
