התחת של ניקי מינאז’, כיסוי התחת של מאקו

משקפת נייר טואלט. צילום: Vlue / Shutterstock
בואו נדבר רגע על התחת של ניקי מינאז’. מותר עדיין לומר תחת? אה, מותר, אבל אסור להראות. אוקיי. אז מינאז’, שעל-פי וויקיפדיה היא אמנית ראפ מצליחה שנולדה בטרינידד, בת לאב מכור לסמים שניסה לרצוח את אמה, פרצה בשבועות האחרונים לתודעת ההמונים עם ישבנה הבריא כשהקליפ מעורר הצקצוקים שלה “אנקונדה” זכה עד לרגע כתיבת הטקסט הזה ללא פחות מ-118,586,854 צפיות ביוטיוב. מדובר בראפ הלל לישבנים נשיים עסיסיים, מלווה בשלל תקריבים על ענטוזים רוטטים בסגנון טוורקינג. ״שיזדיינו הכלבות הרזות״, מסכמת ניקי את היצירה.
מצד אחד, מופע מיני חושפני, יש שיאמרו בעל מאפיינים פורנוגרפיים, להנאתם של מיליונים. מצד שני, מדובר בשיא הפמיניזם: אשה צעירה, שחורה, ממשפחה מוחלשת, יוצרת מובילה בתחומה ואימפריה כלכלית, מרסקת את מיתוס היופי האחורי הדכאני וחוגגת בביטחון את בעלותה על גופה שלה.
הדיון על הקליפ התערבב השבוע בדיון מעולמות מקבילים. קמפיין שיווקי לחברת קונדומים הציע לגולשים להצטלם בתנוחת הסקס האהובה עליהם – בין היתר עם זוכה בתחרות מלכת היופי. ״ערוץ הגברים״ של אתר ״מאקו״ בחר לפרסם מתוך סדרת התמונות את אלה של הגברים והמלכה, וגרר אף הוא מחאה. הפעם, בעיני, מוצדקת. נכון, גם כאן מדובר בפריימים חושפניים, בתחומי מה שאפשר לכנות בקלות יותר פורנו, אולם ההבדל בין הפרשה ההיא לבין הקליפ של מינאז׳ משמעותי בעיני: מקומה של האשה.
בעוד הראשונה משתמשת בגופה, ובקולה העצמאי, כדי לפנות במסר בעל מאפיינים פמיניסטיים לנשים ולגברים כאחד – הקמפיין הבוטה שתועד ב״מאקו״ השתמש בדוגמנית ככלי חלול, חסר אישיות או מאווים, לסיפוק פנטזיות גבריות בלבד. האייטם אודותיו נכתב על-ידי ״ערוץ הגברים״ עבור, ובכן, גברים כמובן. מדוע, למשל, לא הוצע לגולשים לשחזר את התנוחות האהובות דווקא על הדוגמנית? ומה לגבי התנוחות האהובות על הגולשות?
לא כל ייצוג של גוף נשי ברשת, גם אם בוטה מינית וחושפני מאוד, נגוע בהכרח בשנאת נשים. במקרה של מינאז׳ אפשר לטעון כאמור בדיוק להפך. לתפיסה הזו יש גם שם: ״ליפסטיק פמיניזם״. זרם פמיניסטי ותיק הכולל קבוצות שונות, שהמשותף לכולן אימוץ חלק מהמאפיינים הנשיים המקובלים ואף הדגשתם, במקום הגדרתם כדיכוי, כדרך להעצמה נשית. מיניות נשית מופגנת ותיאוריה פמיניסטית יד ביד, וציפורניהן המטופחות מקושטות לק אדום בוהק.
על-כן, כדי להבחין בין מופעי מיניות מעצימה ברשת לבין מדכאת, אחת השאלות המרכזיות שעל צרכני תוכן נבונים ומודעים לשאול את עצמם כשהם נתקלים בתכנים מיניים כאלה היא ״מה מקומה של האשה עצמה בסיפור הזה״.
בשנות השמונים ייסדה הקריקטוריסטית האמריקאית אליסון בקדל את ״עיקרון בקדל״ לאפליית נשים בקולנוע. כדי לעבור את המבחן, סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים מרכזיים: שיהיו בו לפחות משתי נשים המוזכרות בשמן הפרטי, שהן ישוחחו זו עם זו ושנושא השיחה ביניהן לא יהיה גבר.
רגע לפני שטובחים בעזרת המקלדת בכל פיסת תחת חשוף, אני מציעה לשפוט תכנים מיניים נשיים ברשת באופן דומה: האם לאשה בכתבה או בתמונה הפרובוקטיבית יש קול עצמאי? האם היא מוצגת לגולשים כסובייקט או כאובייקט? על-פי הקריטריון הזה, ההבדל בין הקליפ של מינאז׳ לבין תכני התופעה הגוברת ברשת בשם ״ערוץ הגברים״ ובין המחאות נגדם – מובהק.
נעה לנדאו היא ראש מערכת החדשות של “הארץ”