תוחזר עטרה ליושנה לאלתר!

פוסט של מיכאל זילברמן

אם הייתם תל אביבים בשנות השמונים, לא יכולתם להתחמק מכתובות הגרפיטי המתוחכמות שצצו אז בכל פינה. הפורמט היה תמיד זהה: “יבוצע משהו למישהו <אופציה לתוספת מתחכמת>“, והמהדרין היו מסיימים עם “לאלתר!”

הכתובת שהכי זכורה לי מאותה תקופה הייתה “תימכר סי היימן לעדת נוודים שיכורים אך מצויידים היטב (עדיף כושים)”, שרוססה באזור הסינמטק.

לימים, גיל קופטש סיפר שהוא היה היוזם והמבצע של הכתובות הללו.

בשבועות האחרונים התחלתי לשים לב לתחיה מחודשת של הפורמט הותיק והאהוב:

מגמת הרטרו לכתובות הותיקות מאד משמחת אותי, וכולי תקווה שהיא תתפשט ותתרחב, והעיר כולה תוצף בטוקבקים גרפיים מתחכמים ומתלוננים על כל הקירות הפנויים. ואם במקרה ראיתם/ריססתם כתובת כזו, אתם מוזמנים לשלוח לי אותה ואפרסם אותה בבלוג הגרפיטי שלי, GraffiTLV.com

________________________
מיכאל זילברמן הוא המייסד והעורך הראשון של אתר GraffiTLV, המתעד כתובות גרפיטי בתל אביב, וכותב גם את בלוג ההיסטוריה טופס 630

20 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | 10 תגובות

וידויו של פרפר

פוסט של יעל קלבה רגב

אני לא שמנה. אני שמנה מאוד, מאוד, מאוד.

אני אפילו לא מידה 48.

שיקרתי.

אני הרבה יותר מזה.

אלוהים איזה דבה. עוד בטטה, אם תרצו.

זכותו של אדם לאכול, לשתות, לחשוב ששמן זה יפה, שרזה זה יפה…

מותר הכל.

אבל אני חושבת שאני כבר לא שמנה – אלא גרוטסקית.

אבל,כפי שציינתי- זה עניין של טעם – ומה אכפת לכם מה אני חושבת.

אבל הבריאות, הבריאות…

לא טוב.

אני בטוחה שממש לא בא לכם על מדור של שמנה לא אסתטית במימדים באמת מוגזמים-אפילו בעיני שמנות, שמסבירה היכן ניתן למצוא בגדים למידה 54 ואיך להתמיד ולתפוח ולהרוס הן את המראה והן את הבריאות.

בתמונה, כמו שאתם רואים, אני נראית כאילו התלבשתי לאיזשהו קרנבל-קרקס הזוי…

אופס, בעצם לא התלבשתי.

תסתכלו על התמונה ותפנימו – שמנה יפה= שמנה עד גבול מסויים.

מעבר לזה איך לאמר זאת בעדינות?

טוב, אי אפשר לאמר זאת בעדינות.

שומן זו מחלה מסוכנת.

השמנת-יתר מהווה גורם סיכון למספר מחלות, במיוחד למחלות לב וסוכרת וכן לתופעות הנחשבות כמזיקות מבחינה בריאותית כמו יתר לחץ דם. השמנת יתר גורמת להכבדה על פעילות הלב, סתימת עורקים וורידים והקשחתם בשקיעת חומרים שומניים בדפנותיהם. מחקרים הוכיחו כי השמנה מהווה גורם סיכון לסרטן השד.אתם מעודדים מחלה מסוכנת שחלק גם מתים ממנה .מגפת השומן בישראל היא מקום 3 . זו אחת ממחלות של העולם.

אני אישית לא רק שמנה, אני גם מעשנת.

ברור שאתם מפרגנים לי וחולים על התחת שלי..

כי אני שמנה.

אם הייתי בחורה רזה הרבה הייתם משמיצים אותי. אתם יודעים לפרגן רק לשמנות אבל לרזות כמעט שלא ובדרכ תמיד תגובות רעות . אגב, מותר לאחרים לחשוב אחרת בלי שיתקיפו אותם זו מדינה חופשית זה נקרקא דמוקרטיה ולא סתימת פיות כמו שאתם עושים הלוואי שתהיה לכם סבלנות לדעות שונות .בגלל אנשים כמוכם המדינה נראית ככה הכי חשוב להיות סבלן גם לביקורת.

אם אתה גבר ואתה קורא את זה, אני בטוח לא עושה לך שום חשק להתקרב אליי.

אני ממש לא עושה חשק להיות איתי בזוגיות.

אני לא יפה ולא סקסית.

ואני אנטי-זוגיות.

* * *

(הקטע הנ”ל מורכב מטוקבקים שקיבל הטור הראשון שלי ב-ynet אופנה, העוסק באופנה למידות גדולות, שהוסבו מגוף שני ושלישי לגוף ראשון).

יעל קלבה רגב היא עיתונאית, מעצבת אופנה ובלוגרית

19 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | 20 תגובות

חסר מנוח: סיפורו העצוב של דוד קינדון ומאבקו בגורמים הפוגעים במסורת ישראל

פוסט של סמי קונדקטור

[עדכון 20.1.10: סמי קונדקטור, הלא הוא גילעד נס, משיב בתגובות לטענות נגד הפוסט הזה]

באמצע דצמבר נפלה על דוד קינדון המכה. בתחילה החלו השמועות, ההודעות ההיסטריות בפורומי האינטרנט, אך רק כשהביט בידיעה המודפסת שחור על גבי עיתון הבין שהסיפור נגמר: “זקנים עצלנים” תרד מהמרקע.

“זקנים”, כפי שקינדון וחבריו נהגו לקרוא לה בחיבה, היתה הסדרה הוותיקה ביותר בערוצי הכבלים. בברית המועצות לשעבר, המדינה שבה הוקרנה לראשונה, היא מככבת על גבי מסך הכסף כבר יותר מ-30 שנה, ועלילותיה המפותלות, העוסקות בשילוש הקדוש של תככים, אהבה וגולאש הונגרי, יצרו דורות של מעריצים מכל הגילאים.

כשהחלה “זקנים” להיות משודרת בישראל בערוץ 3 של חברת הכבלים מת”ב, היה קינדון רק בן 3, אולם כבר אז נשבה בקסמם של “האנשים שזזו על המסך”. היום, עשרים שנה לאחר מכן, הבשורה על ירידתה של הסדרה מסדר יומו הטלוויזיוני הקבוע פשוט שוברת אותו.

“אומרים שמדובר בפעולה כמעט חד צדדית של הרוסים, בעלי זכויות השידור, שפשוט דרשו מחיר מטורף על מנת שהכבלים ימשיכו לשדר את הסדרה”, הוא מתייפח. “אז מה? כמה הנאות כבר יש לאדם בחיים? אז מוסיפים קצת כסף לרוסים – בשביל זה שוברים מסורת של 20 שנה?”.

קשה לעמוד בפני יבבותיו של קינדון. גם כשאני מנסה לטעון בפניו שתשלום מוגזם על הסדרה היה עלול לגרום להתייקרות התשלום הקבוע לחברת הכבלים, הוא נזעק. “יש גבול לכמות הסבל שאזרח במדינה יכול לעמוד בו! קודם מורידים את ערוץ המוזיאונים הצרפתי, אחר כך את אחד משלושת הערוצים הגרמנים שאני נשבע לך ששמעתי שיש אנשים ברחוב ימית בחיפה שהיו צופים בו מדי יום שלישי, וממש לאחרונה התחילו ליפול המכות הגדולות באמת – ערוץ קראמלוה, ששידר את מיטב הסרטים שהקולנוע לא היה מסוגל להכיל והערוצים הגדולים בארצות הברית לא היו מוכנים לשדר – ירד מהמסך. יפה תמצא היום ערוץ כמו קראמלוה, שמתוך דאגה לסדר יומם העמוס של רוב הצופים החליט לשדר את הסרטים שלו שלוש פעמים ביום, ולחזור עליהם פעם בחודשיים? איפה?”.

קינדון מאמין שהפעם, עם הורדת “זקנים עצלנים”, נחצה הקו האדום. “יש בישראל עוד עשרות אנשים שחיים עדיין בטראומה שנגרמה להם ביום שנודע שטלעד לא ישדרו את העונה השישית של באפי, ואני אפילו לא מדבר על העובדה שאפילו העונה האחרונה של פרייזר לא הגיעה לאף ערוץ. איך מנהלים מדינה מתוקנת, כשכל אחד שיש לו חברת כבלים או לווין פשוט מקבל החלטות כאלה ולא חושב על ההשלכות שלהן?”.

פנינו ליו”ר מועצת הכבלים והלווין, באד גרייס, ומצאנו אוזן קשבת לתלונותיו של קינדון. “דוד קינדון ורבים אחרים ממשפחת קינדון המורחבת צודקים – הורדת “זקנים עצלנים” עומדת בניגוד גמור להסכם הבלתי רשמי בין חברות הכבלים והלווין, שלפיו האחרונות מחוייבות לספק באופן מתמשך תוכן בידורי טלוויזיוני, ללא קשר לעלותו”, אומר גרייס. “לא יתכן שהתירוץ של אותן חברות ימשיך להיות כזה המטיל את האשמה על הגורם המוכר להם את התוכנית. אנחנו נדרוש מברית המועצות להמשיך ולמכור את הסדרה למדינת ישראל, ולצורך כך אני קורא לצרכנים הישראלים לפצוח במרד צרכנים שמטרתו העליונה היא לגרום להסבת הגלגל לאחור, הפיכת המדינות הנפרדות שהתפרקו מברית המועצות בחזרה למדינה אחת, ודרישה מאותה מדינה לעמוד בהסכם שלא חתמה איתנו, ולהמשיך לספק לנו את הסדרה הזו, שמבחינתי צריכה להיות מוגדרת כנכס לאומי. באם הדבר לא יבוצע מיידית, אאפשר לכל אזרחי ישראל להתנתק מהכבלים והלווין באופן מיידי, ולשמור לעצמם את הזכות לתבוע את החברות על עוגמת נפש.

סמי קונדקטור הוא מוליך למחצה

19 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | 27 תגובות

הצגה לתקשורת

מנכ”ל הקאמרי מתלונן על סיקור הפריצה לאתרו, אבל שוכח לספר שהוא שלח את הקומוניקט. ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>

כאן אפשר להגיב על הידיעה.

18 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

קונאן אובראיין מגיב על הדחתו

(הצילומסך מכאן)

18 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

אייטם לכל מגגל

עידו קינן

תכירו את דימנד מדיה. בתפקיד העורך: אלגוריתם. בתפקיד הכתבים: פרילנסרים ב-15 דולר לאייטם. בתפקיד המרחב העסקי: האינטרנט. וגם: צרכנים מגלים את פחד החברות מהמדיה החברתית; ודובר צה”ל מתוודע ליתרונות ולחסרונות של גוגל

נאה דורש, נאה מחפש

כשאמריקני קונה מכונית חדשה (וגם במיתון קנו בארה”ב כ-10 מיליון מכוניות חדשות בשנה), הוא עשוי לוותר על מכירה יד שנייה ולתרום את המכונית הישנה לצדקה, כדי ליהנות מהטבת מס הכרוכה בכך. כך, השאלה הספציפית “איפה אפשר לתרום מכונית?” שווה הרבה מאוד כסף – לפחות במאגר של חברת דימנד מדיה (Demand Media). בראיון לגיליון אוקטובר של מגזין הטכנולוגיה “Wired”, הסביר סמנכ”ל החדשנות שלה ביירון ריס, שהשאלה שווה הרבה כי רבים מחפשים אותה במנועי חיפוש, מפרסמים מוכנים לשלם סכום דו-ספרתי בדולרים עבור כל הקלקה על מונח החיפוש “donate a car”, ולגולשים יש נטייה מדודה של 17% להקליק על מודעות שהמילה “car” מופיעה בהן.

דימנד מדיה, מקדונלדס של תוכן אינטרנטי, משפריצה לרשת 4,000 כתבות טקסט ווידיאו בכל יום. לשם השוואה, “הניו יורק טיימס” מייצר כ-5,000 כתבות בחודש. את תפקיד “העורך הראשי” של דימנד ממלא אלגוריתם, שמשקלל חיפושים פופולריים במנועי חיפוש, דירוג גוגל של תכנים קיימים לחיפושים הללו וסכומים שמפרסמים מוכנים לשלם כדי לפרסם לצד החיפושים הללו – ובוחר את אלו שיכניסו הכי הרבה כסף לאורך הכי הרבה זמן.

“סגן העורך” הוא אלגוריתם, שלוקח את מחרוזות החיפוש הפופולריות, מחפש מופעים שלהן במחרוזות חיפוש ארוכות יותר ומייצר כותרות של נושאים לסיקור. אחרי ששני עורכים (אנושיים) עוברים על כל כותרת, תמורת 8 סנטים לכותרת לכל עורך, היא מוזנת למאגר שמכיל בכל רגע נתון רבבות נושאי סיקור. כאן נכנסים הכתבים, פרילנסרים שחורשים את המאגר ובוחרים כתבות שהם רוצים לכתוב או לצלם, תמורת 20-15 דולר לכתבה. צוות העריכה, השכתוב וההגהה הוא פרילנסרים שמקבלים 2.5 דולרים לכל אייטם שהם עורכים. בתפקיד העיתון: שורת אתרים ששייכים לחברה, אתרי עיתונים ואתרי וידיאו. בתפקיד הקורא: אנחנו הגולשים.

השילוב בין ניתוח רצונות הגולשים, הכסף שהרצונות הללו שווים והמערכת המשומנת שמתגמלת את מי שעובד הכי מהר ויעיל, ולעזאזל איכות החומר, הוא זיהום לא קטן של האינטרנט, ובמובן מסוים גם איום על העיתונות. כשעורך אתר חדשות רואה שיש לו הרבה כניסות לכתבה על תצוגת האופנה של ויקטוריה’ס סיקרט, הוא יכול לבקש מכתביו לכתוב עוד אייטמים על נושא ההלבשה התחתונה, אבל לא יהפוך את הנושא לתחום הסיקור העיקרי או הבלעדי שלו. בדימנד לא מחכים לגולשים שיגיעו – הם שואפים לדעת מה הגולש רוצה, עוד לפני שהוא עצמו יודע (על סמך מידע מחיפושים של כמות עצומה של גולשים), לייצר את התוכן הזה ולהביא אותו למקומות גבוהים במנועי החיפוש.

ברגע שהגולש יבין שזה מה שהוא רוצה ויחפש את זה בגוגל, הוא יקבל את הכתבה של דימנד מדיה, שמתפרנסת בשתי דרכים: מפרסומות בכתבות הללו, ומגופי תקשורת שרוכשים ממנה כתבות כאלו. רוכשים – ולא שומעים את רעש ניסור הענף שעליו הם יושבים.

מייסד דימנד הוא ריצ’רד רוזנבלט, איש עם עבר במיזמים אינטרנטיים מצליחים וגם כושלים, שניהל בין השאר את חברת האם של myspace, עד למכירתה לרופרט מרדוק. בין שני הקטבים הללו, רוזנבלט – שהופך את העיתונות לסדנת יזע של תוכן מפח; ומרדוק – שרוצה לגבות תשלום מהקוראים ברשת, הלב נמצא עם מרדוק, אבל את הכסף אני שם, בצער, על רוזנבלט.

צייץ לי תלונה

“שיטת ‘ישיר לאומי’ להקטנת האוברדרפט: לא לשלוח כרטיס אשראי חדש, שהיה אמור להגיע כבר לפני שבועיים”, כתבה בעוקצנות משתמשת הטוויטר מיכל יפה. למחרת בבוקר, התחיל לעקוב אחריה חשבון הטוויטר של לאומי, ואחר כך התקשר אליה מנהל “ישיר לאומי” אייל בן חיים, שסיפר לה שהחברה עוקבת אחרי מה שנכתב עליה ברשתות החברתיות. הוא ביקש לסייע לה לפתור את הבעיה ולדבריה אף הציע פיצוי סמלי, אבל ביקש שלא תכתוב עליו בטוויטר, מן הסתם כדי להימנע מהצפה של לקוחות חמדנים.

“הוט, תמותו מוות איטי וכואב”, כתב אלעד א. בטוויטר שלו, אחרי תקלה בת חודשיים באינטרנט, ששורת טכנאים לא פתרה. תוך מספר ימים יצרו איתו קשר מהחברה ושלחו טכנאי בכיר, שפתר את הבעיה. “יפה שהם עוקבים אחרי טוויטים, אבל יעזור יותר אם הם יפתרו בעיות בלי קשר לטוויטר”, כתב אלעד מאוחר יותר בטוויטר, והוא מסביר: “רק כשכתבתי את זה, זה הפחיד אותם. זה לא היה צריך להגיע לשם”.

“ככל שיהיו יותר עוקבים לטוויטר של לאומי דיגיטל, ויותר יכירו ויותר ידעו, אז יהיו יותר פניות ציבור, והם גם יבינו שהטיפול באמצעות הטוויטר הוא הרבה יותר מהיר”, אומר אבירם כהן, דובר בנק לאומי, שחברת “ריפרש” מנהלת את פעילותו ברשתות החברתיות. שגיא חמץ, מנכ”ל בלינק, שמספק לחברות גדולות כלים לניהול שירות לקוחות ברשת, אומר שהטיפול המזורז בטוויטר הוא אנומליה של תקופת ביניים, שבסופה הזירות החברתיות יהפכו לעוד ערוץ שירות לקוחות, כמו הטלפון. חמץ: “אתה יכול לקצר את התור בלהגיע לחברה, ללא ספק, אבל אני לא חושב שהטיפול הוא שונה בצורה מהותית ממה שהוא צריך להיות. זה לא שמדובר פה בפרוטקציות, אנחנו בשלב ביניים. זה עדיין לא מדיום שכל העולם עובד בו. לא נראה לי שאדם ילך לטוויטר, יפתח כרטיס, יתלונן על ספק, יקבל שירות, ייעלם ויחזור”.

אבל אם לקוחות יגלו שתלונות במדיומים החברתיים מטופלות מהר ויעיל יותר מאשר בפנייה לשירות הלקוחות, יותר לקוחות לא מרוצים ילכו ישר לרשת. מסה שעלולה ליצור לחברה תדמית בעייתית ברשת. חמץ לא מסכים איתי: “אנחנו יוצרים נוהל מסודר בכל מקום שאנחנו עובדים בו. אני משתדל גם לא להתכופף לצד השני – היום יש גישה כזאת, ‘וואו, הוא התלונן בטוויטר, בוא נוריד את כל הארגון על ארבע’.

“יש משפט כזה, ששירות צריך לדעת גם לקבל. ישראלים לא יודעים לקבל שירות. פה מתחילה להתפתח מערכת יחסים טובה בין נותני שירות למקבלי שירות. אני חושב שהצרכנים יעשו טעות צרכנית ישראלית יסודית, אם הם ינצלו את המדיום הזה לרעה”.

כשאני שואל את אלעד אם בפעם הבאה ילך ישר לטוויטר, הוא עונה בחיוב: “בגלל שכולם רואים את זה, זה משהו שאפשר לנפנף איתו – ‘אם לא תסדרו לי את הבעיה, כולם יראו כמה אתם גרועים'”.

מוצב יוטיוב

דובר צה”ל פרסם באוקטובר 2008 באתרו הרשמי את “תוכנית דובר צה”ל לעולם ה’ניו-מדיה’: בלוגים, ימי עיון ועדכוני ‘יוטיוב’ שוטפים”. חודשיים לאחר מכן, החלה חיילת בדובר צה”ל, אליסה לנדיס, להעלות ליוטיוב סרטונים של תקיפות צה”ל שהתקשורת הבינלאומית לא רצתה לפרסם. אלה הוסרו מספר שעות מאוחר יותר. “אנחנו עצובים על כך שב-YouTube החליטו להוריד חלק מקטעי הווידיאו הבלעדיים שלנו המראים את הצלחות צה”ל במבצע נגד פעילי חמאס ברצועת עזה”, נכתב אז בערוץ הצה”לי. “בעוד שמדינת ישראל מתמודדת עם אלה שרוצים להשמיד אותה, חשוב שאנו בצה”ל נראה לעולם את חוסר ההומניות המכוונת נגדנו, ואת מאמצנו לעצור זאת”. הסרטונים הוסרו בנוהל רגיל ביוטיוב, אחרי שגולשים דיווחו עליהם כבעייתיים, והוחזרו לאחר הבדיקה, אבל ישראלים רבים מיהרו לאמץ את עמדת “העולם כולו נגדנו”, ובגלי צה”ל אף הופיע דיווח שגוי, לפיו “יוטיוב מתכננת להסיר את סרטוני דובר צה”ל בשל חוסר פופולריות”, והוצג מייל שרשרת ש”קורא לכולם לצפות בסרטונים כמה שיותר ולהבטיח כי מסע ההסברה של ישראל לא יסתיים”.

אבל גוגל (בעלת יוטיוב) שמחה שצה”ל משתמש בכלים שלה להסברה שלו ואפילו מעודדת זאת, מסיבות תדמיתיות וכלכליות. לפני כחודשיים ערכו דובר צה”ל והמרכז הבינתחומי כנס סגור בנושא “ניו-מדיה, מיתוג והסברה”, שארבעה מהדוברים בו היו בכירים בגוגל ישראל: המנכ”ל מאיר ברנד; הסמנכ”ל אייל חן, שדיבר על ניצול כלים מקוונים להסברה; ציפי רינגלר, אסטרטגית לקוחות, שהרצתה על שיווק ברשת בדגש על יוטיוב ודיספליי; ואהרון די קסטרו, ראש תחום המגזר הציבורי בחברה, שדיבר על קמפיינים וקידום תכנים בתחום החיפוש.

די קסטרו ביקש להדגים לאנשי דובר צה”ל את בעיית התדמית של ישראל ברשת. הוא נכנס לגוגל וכתב “Israel is”. שירות Google Suggest השלים את החיפוש לחיפושים פופולריים שמתחילים במילים הללו, ובהם “Israel is not a state” ו”Israel is a terrorist state”. ישראל יכולה לנסות להפעיל מומחי קידום אתרים (SEO) כדי לדחוף אתרי הסברה במעלה תוצאות החיפוש הללו; די קסטרו הציע לדובר צה”ל לפרסם לצד החיפושים האנטי-ישראליים/צה”ליים. כך שאם תגגלו מתישהו צירוף כמו “Israeli army kills civilians”, אל תופתעו אם תראו לצד התוצאות לינק ממומן שמפנה לאתר דובר צה”ל, המיועד לקהל היעד המפולח של גולשים, שכנראה שונאים את ישראל.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 1.2010 של מוסף פירמה של גלובס

18 בינואר, 2010 | בנושאים: השרת | להגיב זה מגניב

בעיטת הרשת באשכי השירה (ערב שירה דיגיטלית)

מחר יתקיים ערב שירה דיגיטלית. הנה הפרטים:

בעשור האחרון בעט האינטרנט באשכיה של השירה בעוצמה, והחיל מהפכה שלא ידעה כמותה השירה בעבר. השירה נקלעה לשוטטות בסמטאות צרות בצעדים מאטים וכבים במשך שנים. אך לפתע, כבמערכת יחסים שבין מוחמד והר, נגלתה לפני השירה האוטוסטרדה: אוטוסטרדת המידע.

מעבר לשפע (או להצפה) של שירים ברחבי הרשת בעקבות מהפכת ההפצה, תהליך הקריאה השתנה. אם יש מילה שאינה מובנת בשיר, ניתן לחפש אותה ברשת. תהליך הכתיבה השתנה: אין צורך להמצא פיזית באותו חדר עם העורך לשם פידבק אינטראקטיבי, די בצ’אט. המונחים השתנו: את מושג ה”קאנון” האנכרוניסטי מול השוליים החליפו המיינסטרים והאלטרנטיבה. חשוב מכך, ז’אנרים חדשים הומצאו: שירת רשת, היפר-שירה, שירת תוכנה, שירה אינטראקטיבית, שירת מדיה האקינג, ספוקן וורד, פרפורמנס פואטרי, נטוידאופואטרי, ממשקי שירה לאמנויות אחרות ועוד הרבה. הספרים השתנו עם השקות הקינדל והאייפון.

בערב השירה הדיגיטלית #1 נדבר על הז’אנרים ועל הקונספטים החדשים דלעיל, נסקור את ההמשכיות של הדבר החדש לסנייל-פואטרי, ובעיקר נראה לכם מה נעשה עד היום, ומה התכנונים לעתיד. האם זו שירה או אמנות רשת? הו גיבז א שיט. בחו”ל זה כבר עיקר שיח השירה, ועתה בא גם זמננו.

משתתפים (לפי סדר האלפבית העברי):
דוד אבידן המזויף
זלי גורביץ’
ערן הדס
צאלה כץ
תומר ליכטש
יורם רון

מנחה: מעין שטרנפלד

• האירוע בפייסבוק • הטוויטר של ערב שירה דיגיטלית

18 בינואר, 2010 | בנושאים: 404 | תגובה אחת