רגע לפני שמתים // סמול טוק

ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, יוסי לוי רוצה לערוך לו אירוע פרידה מהחיים

למה צריך לחגוג את מותו הקרב של אדם?
“לא מדובר על חגיגה, אלא על מפגש המאפשר לאדם עצמו וליקיריו להתחיל מהלך חשוב של פרידה. ההתכנסות יחד הופכת את תהליך הפרידה ליותר קל מאשר לבד. זה מאפשר להתמודד עם זה באופן יותר נכון ונותן המון עוצמה של שבט, ולכן השם ‘שירת השבט‘. לא סתם בלוויה ובשבעה מתכנסים כולם ביחד, זה בגדר צורך אנושי”.

איך הגעת לעיסוק הייחודי הזה?יוסי לוי, שירת השבט. צילום: גיל טופז
“הגעתי לזה אחרי שליוויתי אנשים בסטטוס שנקרא מלווה רוחני לקראת המוות. זה התחיל במקרה והתגלגל מפה לאוזן. אני במקצועי מטפל ברפואה סינית, בבעיות נפשיות בעיקר. לפני כשמונה שנים צילצל אלי מטופל שביקש שאבוא לפגוש את אביו שנמצא בשלב האחרון של חייו. פגשתי אותו מספר פעמים ודיברנו על הפחד, על הבדידות, ועל ההתכוננות לקראת המוות. הוא ביקש ממני לגשר בינו לבין אנשים שהתרחקו במהלך חייו מכל מיני סיבות. פגשתי הרבה פעמים אותו, את משפחתו ואת קרוביו, ונוצר תהליך שמידת השפעתו היתה עצומה. ומשם זה המשיך. זה מצא אותי, אני לא מצאתי את זה”.

על מה אנשים שעומדים למות מדברים איתך?
“הם מדברים על מה שמפחיד, על העבר, על דברים שהם מצטערים לגביהם, על הכאבים, על זה שהם יודעים שהם הולכים להתמודד עם המוות לבד. לעיתים יותר נוח לדבר על זה עם אדם זר מאשר עם קרובי משפחה שמעורבים רגשית”.

מה צריכים אנשים שיקירם עומד למות?
“בדרך כלל, בשלב הזה של החיים, אתה כל הזמן עסוק – מג’גל בין רופאים למשככי כאבים, לתרופות, להקאות, לטיפולים. זו תקופה מאוד קשה, שאתה לא עוצר בה לרגע. קיום מפגש פרידה מאפשר פתאום קרן אור אחרת. פתאום מדברים על את מי נזמין לאירוע, מה אנחנו רוצים שיהיה בתוכן, אנשים שהיו פעם חברים וכבר 20 שנה לא בקשר וכיוצא בזה. פתאום יש עניין אחר ומתעסקים במשהו אחר מהשוטף, השוחק והמאיים. והעניין האחר הזה מאפשר לא רק הפוגה מהמרוץ הקדחתני, אלא מרחב להיפגש אחד עם השני ולהיפגש עם המצב. רוב האנשים לא עוצרים כדי להכיר ולעבד את מה שקורה, את הפרידה שמתקרבת. בשביל זה בעצם אני שם”.

זה אירוע פסימי או אופטימי?
“זה אירוע מחבק, רגיש, לא פסימי ולא אופטימי. באופן צפוי, 100% מהמוזמנים מגיעים, למרות שזה בהתראה של כמה ימים מראש. לזה כולם מתפנים ובאים, אוספים את עצמם ורוצים להיות חלק מזה. זה באמת אירוע מאוד מחבק ועוטף”.

זה מזכיר את מסיבת הפרידה המפורסמת של דן בן אמוץ?
“דן בן אמוץ הגיע לזה עם הרבה הומור. כן, זה מזכיר, למרות שהוא נפטר הרבה מאוד זמן אחרי, וזה לא ככה בדרך כלל. האירוע הוא סוג של ‘חיים שכאלה’ שמאפשר לאדם להיזכר בהרבה נקודות במסלול חייו ולראות אנשים שהיו באותן נקודות. אם יש מישהו מהמשפחה שמעדיף להנחות את האירוע אני בפירוש מעדיף שהוא יעשה זאת, אני פה לא העניין, אני רק בשביל היוזמה, האיסוף והליווי. אבל אם אין ברירה, אני מנחה”.

Death and the Maiden #2. תמונה: Catarina Carneiro de Sousa (cc-by-nc-sa)

מתעדים את זה?
“חלק מהאנשים רוצים לתעד וחלק ממש לא. יש איזושהי הרגשה מאוד אינטימית במפגש הזה. מה גם שברוב המקרים זה מפגשים עם מעט מאוד אנשים. הצורך לתעד הוא אישי. היה לי לפני כשבועיים מקרה בו הילדים רצו לתעד והאמא, שעמדה לקראת מותה, אמרה שהיא לא רוצה כי היא לא נראית במיטבה ולא ככה היא רוצה שיזכרו אותה”.

להזמין אותך זה סוג של הכרה בכך שהסוף קרוב?
“האירוע לא מתקיים מהיום למחר, אבל מדובר בדרך כלל מהיום לעוד שבוע, שבוע וחצי. אני משתדל לקיים אותו בהקדם האפשרי כי אני רוצה לתפוס את האדם במצב קוגניטיבי תקין. יש אנשים שמתחזקים מהמפגש והוא נותן להם כוח לעוד תקופה, ויש אנשים שנאחזים ומתגייסים לזה, שזו נקודת שיא עבורם, ואחר כך יש התרופפות במצבם. העניין הוא שצריך להכיר במצב, וזה אחד הקשיים הגדולים שאני פוגש. גם כשהרופאים אומרים זאת והאדם יודע ומרגיש וכל הסימנים כבר שם, הוא עדיין אומר ‘לא!’. פנה אלי אדם בן 76 שאמו, בת ה-94, השתחררה מבית החולים במצב סופני. ישבנו ודיברנו על אירוע כזה, ובסוף הפגישה ניסינו לקבוע מועד לאירוע. אמרתי לו שאפשר בשבוע הבא, והוא אמר שהוא רוצה לאפשר לאנשים להתכונן ושזה יהיה בעוד שלושה חודשים. אמרתי לו בשיא העדינות שאני לא יודע באיזה מצב היא תהיה. הוא השיב שהיא עברה הרבה דברים קשים מאוד בחייה וגם את זה היא תעבור. קיבלתי הזמנה לעוד חודש, אבל היא נפטרה אחרי שבועיים”.


התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”


← לדף הקודם