קסטות

האתר הזה (ויה חוקנרול) החזיר אותי אחורה, לבית אבאמא, שם שחינו בערימות של קלטות אודיו כשאלה עוד נקראו קסטות.

ערימת התקליטים, בעיקר קלאסיקות סיקסטיז-סבנטיז ונכסי צאן ויניל ישראליים כמו פסטיגלים ו”איך שיר נולד” של גידי גוב והחבר’ה של “הכבש השישה עשר” בתקליט צהוב (!), שקיבלתי אחרי שאספתי תריסר חתימות של קילו תפוזים כל אחת (קנינו רק קילו, אבל האיש של המועצה לשיווק פרי הדר נמס מול עיניי הכחולות והחתים את כל ה-12), עדיין שם. כמעט לכל תקליט עברי שיש בה יש מקבילה בקסטה — הגיבוי של שנות השמונים. אבא שלי היה אחראי הגיבויים, כולל כאלה של תקליטים שלא היו לנו, אבל היו לחברים, עשרים שנה לפני שהפדרציה לתקליטים (תקליטים!) בכלל חלמה לתבוע אנשים שמורידים קבצים של מוזיקה למחשב.

וגם המון הקלטות ביתיות שלנו הילדים מדברים שטויות, מאלתרים תוכניות רדיו (פודקאסטים?) וסתם מקפיאים את הזמן על סרטים מגנטיים חומים. פעם, נדמה לי שעוד בימי החלונות 3.11, רצינו, אחי הבינוני ואני, להמיר אותן לקבצים דיגיטליים. אולי זה עוד יקרה.

והקסטות הריקות מאיפה? גם זה סיפור. הדוד הקרדיולוג מאמריקה היה מקליט על קסטות את רחשי ליבם של מטופליו. צד אחד נשמע כמו הפרשנות הקולית לתרשים הגרפי של פעילות הלב — צפצוף רצוף בשני קולות לסירוגין. הצד השני נשמע כמו נפיחה ארוכה ועקשנית. בגלל חשיבות הדיוק, הקלטות הסופר-איכותיות הללו היו הולכות ישר לפח אחרי שימוש אחד. הדוד היה שולח אותן אלינו עם כל קרוב משפחה שהגיע לבקר מאמריקה, או שחזר משם לישראל. מזוודות תמיד היו מרופדות בקסטות השחורות עם המדבקה בצבע בז’ בצד אחד. היתה גם גירסה עם מדבקות כחולות.

אם הדוד הוא רופא לב, אבא היה, ובצוק העיתים ודאי עדיין, רופא קסטות. כשטייפ דאבל-קאסט דפוק היה מקמט, מותח או קורע את הרצועה החומה, אבא היה מגיע עם מברג זעיר, מספריים וסלוטייפ, פותח וסוגר וגוזר ומדביק ומבריג ואומר: “מוכן. מאתיים פוּנט*”. אחרי הניתוח, הקלטת היתה נצרבת במוחותינו עם קטע חסר שסלוטייפ מחבר לרצף אחד את מה שהיה לפניו ואחריו. שנים אחר כך הוא הציל כך גם קלטות וידאו.

הקלטות שאי אפשר היה להציל היו ממוחזרות כמשחק שנקרא, למיטב זכרוני, “מכונת טוויה”. הסרט היה נמתח בין כסאות, שולחנות, ווים וכל דבר שאפשר למתוח עליו סרט, כשבקצה האחד הקלטת המנוחה ובקצה השני אני חסר המנוחה, מושך ומותח והופך את הסרט לחוט חום דק, אותו הייתי מלפף כמו כדור של חוט צמר, קושר יחד קטעים שנקרעו — בדיעבד, נראה שזה היה מעין חיקוי הרסני יותר ופרודוקטיבי פחות לפעולות התיקון והשחזור של אבא. את פקעות הסליל המגנטי הייתי זורק — לא היה להן כל שימוש.

* סוג של מטבע. נקיבת המחיר נלקחה, כנראה, ממערכון קלאסי כלשהו (גדי יגיל? הגשש?)

תגובות

7 תגובות לפוסט “קסטות”

  1. JaneLame on 24 בדצמבר, 2005 16:16

    מרגש.
    לדעתי קסטות יחזרו לאופנה בקרוב. שרתעיוור עושים פרוייקט מיקסטייפס וגם אמיר שור בראיון ל”העיר” השתמש במילה הזו.

  2. יהונתן on 24 בדצמבר, 2005 18:08

    כשהייתי ילד פירקתי שני מכשירי ווקי טוקי וטייפ דאבל קאסט והרכבתי מהם מערכת שידור רדיו פיראטי. אני מניח שהטווח לא היה מעבר לגבולות הרחוב הריבוני שלי, אבל אני לא בטוח שהיו לזה פחות מאזינים מהפודקאסט שלי בימינו. הרגשתי ממש נחמד לשבת עם המכשור הזה. מצד שני, אני בהחלט מניח שהאיכות לא אותו דבר כמו בדיגיטלי

  3. אהוד on 25 בדצמבר, 2005 10:00

    כמו כל דבר שרוצים להפוך לטרנד:
    1. ארגנו לפחות 3 חברים.
    2. קבעו להיפגש מידי יום שבת השני של כל חודש.
    3. הביאו קסטות למפגשים וכן כיבוד קל.
    4. האזינו ביחד.
    5. השלב הכי חשוב – במפגש השני, ספרו לכתב(ת) של גלריה על האירוע.
    6. הפכתם לטרנד.

  4. מ עוז on 25 בדצמבר, 2005 10:41

    כבר אמרה שלי יחימוביץ’: אני חושבת שאנשים נולדים לתוך קסטה, ובדרך כלל גם מתים בה…

  5. עמית on 26 בדצמבר, 2005 21:08

    מה שיצא מהסיפור (הבאמת חביב) הזה זה שאחרי 3 דורות של שושלת פולנית שלמה, סוף סוף הצלחת לזרוק משהו לפח. גם זה הישג.

  6. halemo on 27 בדצמבר, 2005 02:08

    הכבש ה 16?
    היום הילדים קוראים לזה “הכבש ההקסאדצימאלי”…

  7. JaneLame on 27 בדצמבר, 2005 23:58

    עמית, LOL. חזק.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.