אגודת העיתונאים בהרפתקאות בדואר החשמלי

באגודת העיתונאים רוצים להצטרף לגל הווב 2.0, ולפי פקס ששלחו הם “בודקים אפשרות להעביר מידע על קיום מסיבות עיתונאים באמצעות דואר אלקטרוני”.

ומה צריך לעשות עיתונאי שרוצה לקבל מהאגודה הודעות באימייל? למלא את שמו ואת כתובת האימייל שלו בטופס – ולשלוח בפקס.

28 בספטמבר, 2006 | בנושאים: 404, אינטרנט, חיים 1.0, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

מוות 2.0

– הוא מת.
– זה רשמי?
– לא, זה בבטא.

6 בינואר, 2006 | בנושאים: 404, אינטרנט, חיים 1.0, חיים 2.0, שומפלביזם | 5 תגובות

קסטות

האתר הזה (ויה חוקנרול) החזיר אותי אחורה, לבית אבאמא, שם שחינו בערימות של קלטות אודיו כשאלה עוד נקראו קסטות.

ערימת התקליטים, בעיקר קלאסיקות סיקסטיז-סבנטיז ונכסי צאן ויניל ישראליים כמו פסטיגלים ו”איך שיר נולד” של גידי גוב והחבר’ה של “הכבש השישה עשר” בתקליט צהוב (!), שקיבלתי אחרי שאספתי תריסר חתימות של קילו תפוזים כל אחת (קנינו רק קילו, אבל האיש של המועצה לשיווק פרי הדר נמס מול עיניי הכחולות והחתים את כל ה-12), עדיין שם. כמעט לכל תקליט עברי שיש בה יש מקבילה בקסטה — הגיבוי של שנות השמונים. אבא שלי היה אחראי הגיבויים, כולל כאלה של תקליטים שלא היו לנו, אבל היו לחברים, עשרים שנה לפני שהפדרציה לתקליטים (תקליטים!) בכלל חלמה לתבוע אנשים שמורידים קבצים של מוזיקה למחשב.

וגם המון הקלטות ביתיות שלנו הילדים מדברים שטויות, מאלתרים תוכניות רדיו (פודקאסטים?) וסתם מקפיאים את הזמן על סרטים מגנטיים חומים. פעם, נדמה לי שעוד בימי החלונות 3.11, רצינו, אחי הבינוני ואני, להמיר אותן לקבצים דיגיטליים. אולי זה עוד יקרה.

והקסטות הריקות מאיפה? גם זה סיפור. הדוד הקרדיולוג מאמריקה היה מקליט על קסטות את רחשי ליבם של מטופליו. צד אחד נשמע כמו הפרשנות הקולית לתרשים הגרפי של פעילות הלב — צפצוף רצוף בשני קולות לסירוגין. הצד השני נשמע כמו נפיחה ארוכה ועקשנית. בגלל חשיבות הדיוק, הקלטות הסופר-איכותיות הללו היו הולכות ישר לפח אחרי שימוש אחד. הדוד היה שולח אותן אלינו עם כל קרוב משפחה שהגיע לבקר מאמריקה, או שחזר משם לישראל. מזוודות תמיד היו מרופדות בקסטות השחורות עם המדבקה בצבע בז’ בצד אחד. היתה גם גירסה עם מדבקות כחולות.

אם הדוד הוא רופא לב, אבא היה, ובצוק העיתים ודאי עדיין, רופא קסטות. כשטייפ דאבל-קאסט דפוק היה מקמט, מותח או קורע את הרצועה החומה, אבא היה מגיע עם מברג זעיר, מספריים וסלוטייפ, פותח וסוגר וגוזר ומדביק ומבריג ואומר: “מוכן. מאתיים פוּנט*”. אחרי הניתוח, הקלטת היתה נצרבת במוחותינו עם קטע חסר שסלוטייפ מחבר לרצף אחד את מה שהיה לפניו ואחריו. שנים אחר כך הוא הציל כך גם קלטות וידאו.

הקלטות שאי אפשר היה להציל היו ממוחזרות כמשחק שנקרא, למיטב זכרוני, “מכונת טוויה”. הסרט היה נמתח בין כסאות, שולחנות, ווים וכל דבר שאפשר למתוח עליו סרט, כשבקצה האחד הקלטת המנוחה ובקצה השני אני חסר המנוחה, מושך ומותח והופך את הסרט לחוט חום דק, אותו הייתי מלפף כמו כדור של חוט צמר, קושר יחד קטעים שנקרעו — בדיעבד, נראה שזה היה מעין חיקוי הרסני יותר ופרודוקטיבי פחות לפעולות התיקון והשחזור של אבא. את פקעות הסליל המגנטי הייתי זורק — לא היה להן כל שימוש.

* סוג של מטבע. נקיבת המחיר נלקחה, כנראה, ממערכון קלאסי כלשהו (גדי יגיל? הגשש?)

24 בדצמבר, 2005 | בנושאים: 404, חיים 1.0 | 7 תגובות

בלימייל

“לא שלחתי אימייל מעולם. יש לי אנטי מטכנולוגיה מתקדמת שלוקחת מאיתנו את הנאות החיים הקטנות” – עודד קטש (עיתון תל אביב)

30 באוקטובר, 2005 | בנושאים: 404, אינטרנט, חיים 1.0, חיים 2.0 | 3 תגובות

שלם, חבר

הזגוגית JaneLame עלתה על זה ש”שלם, חבר” הוא התרגום העברי ל-PayPal.

29 באוקטובר, 2005 | בנושאים: 404, אבשלום קור, חיים 1.0, חיים 2.0, רבין | 2 תגובות

שואה זה תמיד מצחיק

הודעה לעיתונות (11/10/2005):

אגף מערכות המידע והתקשורת של יד ושם זכה אמש בארבעה פרסים בתחרות מצטייני המחשוב של 2005 IT AWARDS‏ .
[…]
בקטגוריית אבטחת מידע זכה: צוות פרוייקט אבטחת המידע למאגר שמות קורבנות השואה.

26 באוקטובר, 2005 | בנושאים: 404, אינטרנט, חיים 1.0, חיים 2.0 | 4 תגובות