מוות בעריכה
בעז גאון, לשעבר כתב מעריב בארה”ב (איפה הוא, באמת?) ואחד העיתונאים הטובים בישראל (לשעבר?), התלונן במאמר מופתי ב”העין השביעית” על העורכים-משכתבים המבצעים בטקסטים שהוא שולח רצח, וידוא הריגה, מעשה אהבים נקרופילי וניתוח פלסטי שלאחר המוות + קצירת איברים, עד שהוא עצמו לא יכול לזהותם כשהם מוצגים לראווה במוזוליאום של המילים המתות בעמודי החדשות של הצהובונים:
מדוע מתקשרים אלי בשבע בבוקר זמן ניו־יורק כדי לדרוש ממני להשיג משהו שניתן להשיגו בשתיים בצהריים בתל־אביב באמצעות אותו האינטרנט, אם כי מימין לשמאל? זאת אומרת, למה משכתבי הדסק, שגילם הממוצע הוא 13, לא כותבים את הטקסטים מופרכי המציאות בעצמם? ואם התשובה לשאלה הזו היא: “אנחנו רוצים זווית בלעדית שהיא פועל יוצא של מי שאתה, ואיפה שאתה”, מדוע הטקסט ששולח אני – או כל עיתונאי ישראלי אחר, לצורך העניין – נחשב ללא יותר מאשר הצעה מבודחת מלווה בקריצת עין, מעין הלצה מילולית המוגשת בראש חבול ומורכן, כמו המשרת איגור שתום העין של דוקטור פרנקשטיין המגיש לאדונו/עורכו זוג אשכים שנתלשו ממת־טרי, כדי שיחוברו לגווייה המתרקמת והולכת על שולחן העריכה המוטה לאחור, שיחושמל בחצות בדיוק, לזוועת בתולות העיירה?
[…]
כל שנותר לכתבי חדשות ביקורתיים לעשות בינתיים הוא להפעיל את נשק יום הדין. כלומר, לסרב לחתום על ידיעה שלא הם כתבו. רגע לפני שמשכתב הדסק הגאה בעצמו רוב הזמן מתעלף, הציעו לו להיות חתום על הידיעה שכתב. “מה אכפת לך?”, תגידו לו. “הרי אתה כתבת את זה! כל התהילה תהיה שלך!”
העילה לציטוט הארוך הזה – עשו לעצמכם טובה ואל תסתפקו בו – הוא טבח מילולי שקשה להאמין שהתקיים אפילו בבית המטבחיים של עמודי החדשות של הצהובונים.
אבל הוא אכן קרה (ידיעות אחרונות, 3/6/2007). האייטם דווקא מעניין, דיווח של רן עזר מבנגקוק על מסעדה תאילנדית שמגישה לאורחים אקסטרים סושי, מנת דג שחציו מטוגן וחציו חי ומפרפר. אבל הפסקה המסבירה את הקסם של טיגון הדג תוך השארתו בחיים נראית כאילו נערכה על ידי כמה משכתבים שונים, כל אחד מהם פחות יודע קרוא וכתוב מרעהו, וכל אחד מהם כותב מחדש את המשפט שקודמו כתב, אבל משאיר גם את הנוסח הקודם, על כל צרה שלא תבוא.
כך נראה התבשיל המוקדח:
כדי לטגן את הדג בעודו בחיים עוטף השף את ראשו במטלית לחה ואוחז בו בעזרת מלקחיים. בזריזות מסיר השף את קשקשי הדג ומניח את גופו המפרפר בשמן הרותח במחבת. הוא ממשיך לאחוז בראשו ומותיר אותו מחוץ למחבת. בעת שגופו מיטגן במחבת, נשאר הדג הסובל בחיים הודות למטלית הלחה המגינה על ראשו שמחוץ למחבת.
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
למה העריכה הגרועה היא הדבר שפחות מזעזע אותי פה?
דבר אחד לא הבנתי.
למה הטבח צריך לשים לעצמו מגבת לחה על הראש? מה, זה כובע תאילנדי מסורתי?
אכן, אביר.
משאירים את הדג בחיים ומטגנים אותו תוך כדי? הלוואי שהגיהנום קיים.
מצטרף לאביר, זה מה שנקרא – השף מסריח מהראש!
אני רוצה להתחתן עם בעז גאון.
בלעם – צודק לגמרי.
דורה – הייתי מעדיפה להתחתן עם חשבון הבנק של בני גאון.
לכל יפי הנפש ובראשם אביר:
אלא אם כן טעיתי (ואם כן אני מתנצל וראו את המשך התגובה כלא רלוונטי) ואתם צימחונים , אז אתם מדברים שטויות.
כואב לכם שהדג עדיין חצי חי? אז אל תאכלו. אבל תזכרו שכל חיה שאתם אוכלים סבלה קשות במהלך חייה וגם בזמן שחיטתה. אם סבל של בע”ח מונע מכם לאכול אותם , אז אל תאכלו. אבל אל תחשבו שלאכול המבורגר (לדוגמא) זה בסדר כי ערבוב החלקים הטחונים בו מת ואיבד כל צלם (חיה?) אבל דג חצי מטוגן זו בעיה.
רייסט, אל תעצבן אותי שאני לא אטגן אותך.
רייסט, שטויות זה לא. אני, למשל, הייתי נגעלת באותה מידה מתאור שחיטה של תרנגולת — ואין לי שום בעיה לאכול שניצל עוף. ככה זה – אנשים מדחיקים. וזה שצמחונים וטבעונים מתעקשים להיות מופתעים מזה כל פעם זה די מעייף.
האמת? נשמע כמו התבכיינות מרושלת של גאון ותו לא. יש פה פן אירוני כלשהו: לאנשי העין השביעית לא היה נעים לערוך יותר מדי את הטקסט של גאון שיוצא נגד עורכים, והתוצאה היא שנחשפים הניסוחים המרושלים – ובעיקר ה”הערות הסרקסטיות” האינפנטיליות שלו. אם הכיתוב שהוא צירף עבור התמונה של בוש זה מאותה ליגה של “הנשיא בוש(ה)”, אני בהחלט מבין את העורך שהחליף את זה במשהו נורמלי יותר. אני גם תוהה איך הוא היה מקבל את זה אם אחד המשכתבים היה מגיב בטור על ה”גריאטרים” ששולחים לו כתבות ארכניות עם חידודים מפגרים והוא נאלץ בלחץ זמן אדיר להפוך את זה למשהו שהעורך מעליו לא יפטר אותו בגללו, או שעידו קינן לא יעשה ממנו צחוק בבלוג שלו.
בסופו של דבר, עיתון צריך לפחות להראות כאילו הוא כתוב בנימה עניינית. זה לא מוסף סאטירי ולא עמוד הדעות, ואין שום מקום להערות סרקסטיות בעמודי החדשות.
דובי, דפדפת לאחרונה במעריב או ידיעות?
כן, דורה. רוצה להפנות את תשומת ליבי למשהו ספציפי? אני יכול להבטיח לך שטקסט גרוע כמו מה שפורסם בעין השביעית כמעט ולא תמצאי שם. כן, יש שגיאות וטעויות ופאדיחות, אבל עוד לא ראיתי בדיחות מטומטמות כמו “הנשיא בוש(ה)”.
סליחה, עיוות שמות של אנשים תמיד מעלה לי את הפיוזים.
רייסט, אני לא יודע מה איתך, אבל אני אישית אוהב את האוכל שלי מת.