יד שניה, כחדשה
לפעמים כלי תקשורת אחד מפרסם ידיעה אותה הוא מציג כבלעדית, למרות שהיא מתפרסמת במקביל בכלי תקשורת אחר, כשכלי התקשורת טועה לחשוב שיש לו בלעדיות (כמו הראיון שאסף גלעד ואני עשינו עם טפו פאבולה ופורסם ב”כלכליסט” עם הכיתוב “בלעדי”, אשר פורסם באותו יום גם בדה מרקר), או כשכלי תקשורת אחד מגלה שיש לאחר בלעדי וממהר להשיג את הסיפור (כמו הסרטון בו אהוד אולמרט מברך את משה טלנסקי במסיבת יום הולדתו, שפורסם היום כידיעה בלעדית בידיעות אחרונות, אך עלה גם במעריב).
לפעמים כלי תקשורת אחד מפרסם ידיעה פעמיים, בגלל חפיפה של תחומי סיקור וחוסר תשומת לב של עורכים.
ולפעמים, אותו כלי תקשורת מפרסם את אותה הידיעה פעמיים, פעם אחת כבלעדית ופעם אחרת כידיעה רגילה. למשל, כשדה מרקר פרסם ב-22/7 שתי ידיעות על כך שאתר הלוח המקוון יד2 משיק מחירון מכוניות שיתחרה במחירון של יצחק לוי, פעם אחת כידיעה בלעדית (“כך נודע ל-TheMarker”) של מעיין כהן (עמ’ 20), ופעם נוספת כידיעה מן המניין של דניאל שמיל (עמ’ 27).
(הלשין ונתן את הכותרת: עידו רוזנטל)
ולפעמים, חמור קופץ בראש מגלה את אמריקה עם סקופ משומש שכבר פורסם אצל ולווט לפני כמה ימים, ומגלה איזה עיתונאי חוקר הוא.
בדר”כ כל עניין ה”פרסום ראשון” הזה הוא כמו הנקודות ב”של מי השורה הזאת”. פשוט חסר משמעות לחלוטין. זה דבר אחד לפרסם ידיעה בלעדית שאין למתחרים, ודבר אחר לעשות תחרות מי לוחץ יותר מהר על האנטר בדרך לפרסום ידיעה, שתופיע בוודאות גם אצל המתחרים. בדרך כלל מדובר במקרה השני. כשאנשים רואים את אותו הטקסט יותר מדי פעמים (“בבקשה לשטוף את הכלים!” מעל הכיור במטבחון) הם מתעלמים ממנו. כתוצאה מזה, המקרה השני הופך את הכותרת ההיא לחסרת משמעות גם במקרה הראשון.