הלנצח תאכל ג’אנקט?
כלי התקשורת הישראליים (מלבד הארץ, ונדמה לי שגם רייטינג), משתתפים בשמחה בקומבינת יד-רוחצת-יד ותיקה: חברה מממנת הטסה ואירוח של עיתונאי בחו”ל, בתירוץ כזה או אחר של “ביקור במפעל” או “השתתפות באירוע ההשקה”, והעיתונאי בתמורה מפרסם עליה כתבה, בדרך כלל אוהדת. העיתון מרוויח דרך לצ’פר את הכתב בלי להוציא שקל.
במקרה הטוב, לכתבה יש ערך עיתונאי, כלומר העיתון ממילא רצה לפרסם אותה, והתשלום הוא רק באזכור החברה, שייתכן והיתה מאוזכרת ממילא (למשל, יצרן סלולריים שולח עיתונאי לכנס סלולר בינלאומי); במקרה הפחות טוב, החברה נדחפת לכתבה לא קשורה (למשל, המימון של UMI, יבואנית שברולט, למסעם של יגאל סרנה ואלדד רפאלי מ-7 ימים בארה”ב, שהכניס את השם והתמונה של שברולט ללוגו המדור, ובתוך הכתבה זיכה אותה בהתפייטות על תפקידה של המכונית הקלאסית בהיסטוריה האמריקאית או מה); ובמקרה הרע, מתפרסמת כתבה שאלמלא גירוז העיתונאי כלל לא היתה מתפרסמת (זכורים לרעה במיוחד הג’אנקטים, אותם מפגשים קצרצרים עם כוכבי קולנוע לקידום סרטיהם החדשים, ששודרו בלי שום הצדקה עיתונאית במהדורות החדשות של ערוץ 10)
וואלה ברנז’ה מדווח על מכה דרמטית למנהג הזה. לפי הדיווח, עורך ידיעות אחרונות, שילה דה בר, הורה על ביטול נסיעות העיתונאים על חשבון היחצנים.
היחצנית עטרה ישראלי-עזריה הגיבה לידיעה, בין השאר, במשפט הבא:
אנו נאלץ להשתמש יותר באתרי אינטרנט שממילא תופסים תאוצה עם הזמן.
המשפט הזה של ישראלי-עזריה מכיל איום ודעה: איום על העיתונות המודפסת, שיודעת שהאינטרנט נוגס בנתח השוק שלה, ותפסיד סיפורים ורייטינג אם תמשיך לדבוק בעניינים מיושנים כמו עקרונות ואתיקה עיתונאית; ודעה, לפיה עיתונות האינטרנט היא פח הזבל של התקשורת, ועיתונאי הרשת יסכימו לאכול פסולת שאפילו העיתון הצהוב והגדול במדינה כבר לא מוכן לגעת בה; ולא סתם לאכול אותה – לאכול אותה כשאריות מתקררות של ארוחה שמישהו אחר לא רצה, מידיה של יחצנית שזה מה שהיא חושבת עליהם, על העבודה שלהם ועל העקרונות שלהם.
* גילוי נאות: ב-2004 השתתפתי בכנס של מיקרוסופט ישראל באילת. החברה מימנה את הטיסה לאילת ואת השהות במלון, לצד כמויות בלתי בריאות של אוכל ושתיה. זו הכתבה שהבאתי משם.
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
עוף טופיק: אתמול ראיתי ווינדוס ווינס
wince
אני שמחה לשמוע על צמצומים בכיוון ידיעות במנהג השפל הזה. אחרי הכל, לא כולנו מתמחים בכתיבה שיווקית, ולי לפחות אין כל חשק לחיות ולכתוב תחת חסדיה של חברה מסחרית כלשהי. אני תמיד מתעצבנת שעיתונאי מוזיקה מסוים, לא משנה מאיזה פורטל, טס לחו”ל כאורח של חברת פלוני, ותמיד חוזר עם ביקורות נלהבות.
אני משוכנעת שאם מישהו היה שופך שקלים על הןצאות הטיסה שלי, גם לי לא הייתה ברירה אלא לפרגן לשוגר דאדיז כל פעם.
אההההה – ותבדוק את המייל שלך, פליז.