מהנעשה באיראן: דיווח מהפגנות אתמול
פוסט של תמר עילם גינדין
אתמול (א’), 1 באספנד 1389, 20 בפברואר 2011, שוב יצאו ההמונים לרחובות – והפעם עם טקטיקה חדשה.
תרגמתי לכם דיווח ישירות מתוך פייסבוק, מרשימה של עמוד בשם “אם בטהראן ואם בקהיר, דיקטטורים חייבים ללכת” (בפרסית זה נשמע יותר טוב, כמו הסלוגנים האחרים שאני מצטטת פה). זהו תרגום חפוז ועמכם הסליחה, אבל עדיין אפשר ללמוד ממנו הרבה על האווירה. הסגנון הוא מאוד קצר ולעניין, מאוד לא אופייני לפרסית רגילה:
ההפגנות ברחובות המרכזיים של טהראן נמשכות, והאנשים נמצאים ברחובות ובכיכרות בצורה מפוזרת.
ביום ראשון 1 באספנד (20.2) בסביבות השעה 20:00, עם רדת החשיכה, הייתה נוכחות של אנשים וצעירים בנקודות מרכזיות שונות. האנשים מתכנסים בגושים רבים, ומתחילים לשיר ולצעוק סיסמאות. השירים הם בעיקר נגד ח’אמנהאי. כשמשגרים את כוחות הדיכוי לאותה נקודה, הם מתפזרים. באותו זמן, גוש אחר של צעירים מתחיל להפגין בנקודה אחרת וגם מתחיל לשיר ולצעוק סיסמאות.
שיטה זו של הפגנות ממשיכה עם רדת החשיכה בנקודות שונות. בין הנקודות שמפגינים בהן כך – ציר אנקלאב (המהפכה) עד צומת ולי-עצר וכיכר ולי-עצר, כיכר אנקלאב ליד אזאדי, כיכר הפת-תיר והרחובות הסמוכים לה, כיכר ונכ ומקומות אחרים בטהראן.
הדפוס החדש של ההפגנות גורם לבלבול ולהסתבכות כוחות הדיכוי, ולהתפרקות הארגון שלהם. כוחות הדיכוי אינם מצליחים להגיב למפגינים, לדכא ולעצור אותם.
עם רדת החשיכה, נוכחות נרחבת אבל לא מרוכזת של אנשים בכל הנקודות בטהראן, גורמת לבלבול כוחות הצבא, הביטחון והמשטרה.
המפגינים צועקים סיסמאות קשות נגד ח’אמנהאי. נשמעות סיסמאות כמו “לא הקרבנו הרוגים כדי שנסכים להלל את המנהיג הרוצח”, ו”סיד עלי (ח’אמנהאי, תע”ג), מות וראה את בן עלי”.
נצפים רוכבי אופנועים בודדים שיורים ברחוב וליעצר, בין צומת אנקלאב וכיכר וליעצר. משעה 3 אחה”צ, גושים של 20-30 רוכבי אופנועים, חלקם מרכיבים 3 אנשים, עברו ברחוב וליעצר, בין צומת אנקלאב וכיכר וליעצר. ראיתי לפחות שלושה אנשים שהרכיבו אותם נושאים נשק ליריות בודדות. בסביבות השעה 5 אחה”צ, כמה מאותם רוכבי אופנוע התחילו לזוז, כדי לגרש את המון האדם שהיה שם. היו באותו שטח הרבה אנשים שבאו והלכו.
מצב העיר אצפהאן היום היה “דומה למשטר צבאי” ובנוסף לעצירת קליטת גלי הלוויין, היו הפרעות קשות גם בגישה לאינטרנט ובאפשרות יצירת קשר טלפוני באמצעות הסלולרי.
עדי ראייה מטהראן מדווחים שראו “כלי רכב נושאי אנשים”, שקודם לא נראו בשטח העיר.
________________________
ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית, מעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, "מגילת אסתר - היה או לא היה" ועוד במסגרת "מר צים וחבורתו"
אתר גלובס: 2005 מול 2010
מצאתי בארכיוני צילומסכים של אתר גלובס מ-2005. הנה הם מול צילומסך מהיום. זה בטח יהיה שימושי למישהו מתישהו.
אתר גלובס, 2005:
אתר גלובס, 2010:
עזרו לאתר בלוגרים שקיבלו תעודת עיתונאי
לשכת העיתונות הממשלתית הנפיקה תעודות עיתונאי לבלוגרים, “לא אחד, אלא יותר, כמה וכמה אנשים. […] יותר ישראלים מאשר זרים”, לדברי ראש לע”מ, דני סימן, בראיון שנתן לי ב”העין השביעית”. כשביקשתי את שמות הבלוגרים הוא סירב בנימוק של “צנעת הפרט” (פחחח), וכשהגשנו בקשת חופש המידע, קיבלנו אחרי כמעט ארבעה חודשים רשימה שמית של 5472 בעלי תעודות עיתונאי ישראלים בלי שיוך מערכתי (כלי התקשורת שהם עובדים בו). אנחנו ממשיכים לפעול מולם במסגרת חוק חופש המידע, בסיוע התנועה לחופש המידע, אבל בינתיים נשמח לסיוע: הסתכלו ברשימה, המצורפת לידיעה ב”העין השביעית”, ואם אתם מזהים שם שמות של בלוגרים, ספרו לי באימייל the7i@kenans.net.
יוטיוב והמשט: גוגל חוסמת גישה מישראל לסרטון נגד ההסברה הישראלית
סרטון היוטיוב Internet killed Israeli PR, שנוצר על ידי קבוצה בשם MDT (Minor Demographic Threat), חסום לצפייה בישראל, מדווחים רחביה ברמן ו-Ali Abunimah. הגולשים לסרטון מקבלים הודעה לפיה “This video is not available in your country due to terms of use violation” (“סרטון זה אינו זמין במדינתך עקב הפרת תנאי השימוש”).
מבדיקה בסיוע גולשים מחו”ל עולה שהסרטון חסום גם בצרפת ובגרמניה. ייתכן שהדבר קשור להצגת תמונתו של אדולף היטלר לכמה שניות בסרטון, בניגוד לחוקים מקומיים המטילים הגבלות על שיח העוסק בנאציזם. עם זאת, לא ברור אילו תנאי שימוש של יוטיוב הופרו, ובפרט בישראל. שלחתי לדוברות גוגל בקשת תגובה, ומנסיוני זו תגיע בעוד שבועיים ולא תענה על אף שאלה ששאלתי.
הסרטון זמין לצפייה בישראל בדיילימושן (אתר צרפתי, במיטב האירוניה) ובווימאו.
[עדכון 17.8.2010] הסרטון חזר להיות זמין בישראל.
מגזין “אחר” של מיברג מוריד את הקצב
אימייל שנשלח למנויי מגזין “אחר”:
מנויי “אחר” יקרים,
מספר סיבות נקשרו שבעטיין החלטנו להוריד מעט קצב בימים אלה.
אני מאמין שלא נעלם מידיעתכם שנקלעתי למצוקה כלכלית לאחרונה. התחייבתי לשלם שכר סופרים הוגן וממשי לכתבי “אחר”. העובדה שאני מתעקש להעלות חמש כתבות חדשות ביום, שישה ימים בשבוע, דופקת מונה כבד ביותר. ההגדרה הראשונית – מגזין – היתה אמורה לווסת קצב העלאת חומרים מתון יותר, אבל נהנינו מהיכולת לחדש ולהוסיף מדי יום וממגוון הדעות והכותבים, ולא השגחנו שהעלינו את הרף מעבר למקום וליכולת.
בשילוב הקטלני מבחינת יכולת הקיבולת של קוראים בימים אלה – מונדיאל, חום הקיץ, עונת טיולי חו”ל ומלפפונים אחרים – החלטנו שהימים מצריכים מתכונת קיץ מתונה יותר, וכך פעלנו. טרם החלטנו על הקצב הנכון, אבל אחת הקובלנות הבולטות עד היום היתה, שכתבות חדשות רבות מדי עולות ויורדות כל יום, ואינן מאפשרות קריאה נינוחה. אין זה מקרה כלל, שהכתבות הראשונות כרונולוגית באתר מדי יום, זוכות למירב ההתייחסות, שעה שהנמוכות יותר, נותרות יתומות. ולא חלילה, בגלל שהן נחותות.
אלה פני הדברים לאשורם.
אשמח אם תכתבו לנו – האם אתם שותפים לתחושתנו, האם לאו. האם יש לכם רעיון המתייחס נקודתית לאתר וכן הלאה. מה שברור, השבוע יהיה הכי פחות דינמי מאז הוקם האתר לפני חצי שנה. אבל אנחנו נקרא את התגובות וההערות ונמצא דרך הולמת להתייחס אליהן.
תודה שקראתם “אחר”,
רון מיברג
עוד בנושא:
• איתמר שאלתיאל מתלונן: מיברג מעכב תשלומים
• עתידו של “אחר” נראה עגום
• “מותם של העיתונים יבוא יד ביד ובד בבד עם מותו של דור”. ראיון עם מיברג
מותגים שעשו את זה באינטרנט
לקראת גליון מדד המותגים של פירמה, שייצא מתישהו ביולי, הנה הכתבה שלי ממדד המותגים 2009.
מהנשיא המקוון הראשון ועד חברות ביגוד וקפה מושמצות שניצלו את האינטרנט היטב – קבלו את תשעת המותגים שניצלו את הרשת כדי לעשות בית-ספר למתחרים, בחדשנות, במקוריות ובתעוזה
1| ברק אובמה
נשיא ארה”ב הוא מותג רשת מובהק, שמבשר את עידן הפוליטיקאים המקוונים
ביל קלינטון היה הנשיא האמריקאי הראשון שהתמודד עם האינטרנט, כשהעיתונאי העצמאי מאט דראדג’ עקף את התקשורת הממוסדת וחשף את פרשת לווינסקי. סגנו של קלינטון, אל גור, שלו יוחסה האמירה הנלעגת לפיה הוא המציא את האינטרנט, הפסיד הפסד שנוי במחלוקת לג’ורג’ בוש הבן. ב-2004 התמודד הדמוקרט הווארד דין על מועמדות מפלגתו לנשיאות באמצעות פעילות אינטרנטית נחשונית, שכללה עדכון בלוג קמפיין, התארגנות תומכים ברחבי אמריקה באמצעות אתר האירועים והמפגשים MeetUp.com וגיוס סכומים קטנים מהמון תומכים כתחליף לגיוס סכומים גדולים מבעלי הון ספורים.
דין לא זכה להיות המועמד הדמוקרטי מול בוש, שזכה בכהונה שניה, אבל ברק אובמה למד היטב את שיעור המבוא של דין והפך את האינטרנט לזירת פעילות משמעותית בקמפיין שלו מתחילתו, כשהעלה ליוטיוב סרטון בו הכריז על התמודדותו על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לפי בדיקה של אתר viralblog.com, אובמה פעל בלמעלה מ-15 קהילות מקוונות ורשתות חברתיות, גייס 3.2 מיליון תומכים מוצהרים בפייסבוק והקים רשת חברתית משלו, My.BarackObama.com, שאליה נרשמו 2 מיליון אנשים. הוא ניצל את הפלטפורמה החינמית של יוטיוב להעלות תעמולת בחירות, שבטלוויזיה היתה עולה לו עשרות מיליוני דולרים. גם את מרב כספו, הסכום הגבוה ביותר שהושקע במערכת בחירות אי-פעם, הוא גייס באמצעות הרשת.
המדיום האינטרנטי המעצים והחופשי התאים לערכי המותג שלו, תקווה ושינוי. התפיסה הזו ליוותה אותו גם מתחילת כהונתו. הוא הקים אתר לתקופת המעבר, העביר את הנאום השבועי המסורתי ליוטיוב ולאתר הבית הלבן, ואנשיו ממשיכים להפעיל את תומכיו דרך האינטרנט תוך עקיפת התקשורת.
הנשיא ג’ון קנדי, שנעזר בעימות טלוויזיוני כדי לגבור בפער קטן על ריצ’רד ניקסון, נחשב כמבשר עידן הפוליטיקאים הטלוויזיוניים, שהפך לפוליטיקה של “סאונד-בייטס” ואריזה. אובמה הוא מבשרו של עידן הפוליטיקאים המקוונים, שמושלים לא רק על אזרחי המדינה הפיזית אלא גם על נתיני אומת האינטרנט, אלה שלא רק צורכים תקשורת אלא גם יוצרים אותה ומשתתפים בה.
2| ריי-באן
איך מרוויחה חברת משקפי השמש מהפקת סרטונים מושקעים שכלל לא מציגים את שמה?
מותג משקפי השמש הוותיק התהדר לאורך השנים במבחר סלבים שתחזקו את מעמדו כאייקון תרבות לפני הכל: אודרי הפבורן במשקפי ווייפרר קלאסיים, האחים בלוז וּוויל סמית’ של “גברים בשחור” בניו ווייפרר וטום קרוז באוויאטור, משקפי הטייסים היהירים שהוסיפו לו 20 ס”מ לכל כיוון ב”טופ גאן”.
ואי אפשר להתעלם מברק אובמה, הוויל סמית’ של וושינגטון הבירה, עם הריי באן 3217 שלו, שאמרו “יש שריף חדש בעיירה, ולא רק שהוא שחור — הוא גם מטרוסקסואל”.
לא צריך להיות אובמה כדי לדעת שהעולם החדש דורש תחזוקת מותג אינטרנטית עממית. בריי-באן התמודדו עם האתגר באמצעות סרטונים פסאודו חובבניים מגניבים, שעברו מפה לאימייל והפכו להצלחה ויראלית לפני שנחשפו רשמית כפרסומת. סרטון אחד מציג זוג גברים, שאחד מהם זורק משקפי ריי-באן לעבר השני, שתופס אותם על פרצופו. הסרטון מתכתב עם תוכניות גילוי כשרונות וסרטונים ויראליים שמציגים יכולות משונות של אנשים, כמו קליעת מטבעות לתוך כוסות או שני אנשים שמנגנים על כינור אחד בו זמנית. סרטון נוסף מציג זיקית שהולכת על זוגות משקפי שמש ריי-באן ומחליפה צבעים לפי צבעי המסגרות שלהם, כשבסופו היא צבועה בארבעה צבעים שונים. סרטון שלישי מציג קבוצת מתופפים מלווים מפתחת שרירים עם משקפי שמש שפותרת קוביה הונגרית לצלילי התופים.
בכל הסרטונים מסתתר המוטו של הקמפיין של ריי-באן, “Never Hide”, אבל שם החברה לא מופיע, למעט בלוגו על המשקפיים עצמם. השילוב החכם של המוצר בעלילה הוויראלית מאפשר לסלוח לחברה גם כשמגלים שלא מדובר בסרטון אותנטי אלא בפרסומת מבוימת ברשלנות מוקפדת היטב.
3| בלנדטק
כך הפך מוצר אפור לכוכב רשת שטבע את הביטוי Will it Blend
מה משעמם יותר מחברה שמייצרת בלנדרים ביתיים ותעשייתיים? סרטונים פרסומיים שמציגים את פעולתם ויכולותיהם של הבלנדרים הלז.
זו בדיוק צורת החשיבה שמשרדי פרסום צריכים לפטר בגללה אנשי קריאייטיב שמרנים וחסרי מעוף: בלנדטק עשתה מסרטונים כאלה זהב שיווקי טהור. לפני שלוש שנים נכנס מנהל השיווק של החברה, ג’ורג’ רייט, לחדר הבדיקות וגילה שהרצפה מכוסה שבבי עץ ונסורת כמו כלוב של אוגר, כי המנכ”ל, טום דיקסון, נהג לאתגר את כוחם ועמידותם של הבלנדרים שלו עם חפצים שלא אמורים להיכנס אליהם בשימוש רגיל, כמו קרשים.
רייט מיהר להפיק חמישה סרטוני טחינה אתגרית בכיכוב דיקסון, לבוש חלוק מעבדה וחבוש משקפי מגן, והעלה אותם לאינטרנט. ההצלחה היתה מטאורית: כל אומת האינטרנט דיברה על בלנדטק, סרטונים נוספים הופקו וזכו לעשרות מיליוני צפיות, המכירות עלו בטירוף, דיקסון הפך לכוכב ברשת ומחוצה לה, הסרטונים שלו החלו להתכתב עם ויראלים אחרים ברשת וסדרת Will it Blend? (“האם זה ייטחן?”, בתרגום חופשי) הפכה מפרסומת עצמית לפלטפורמה לפרסום מותגים נוספים, כשדיקסון טוחן, בין השאר, אייפון, אייפוד, מצלמת אולימפוס ואת משחק המחשב GTA.
4| ברגר קינג
מהתרנגול הצייתן, דרך האקסבוקס ועד השחתת הרשתות החברתיות, BK היא הקציצה החדשנית מכולן
בורגראנץ’ ניסו פעם למכור לנו את הקציצות שלהם עם אולסי פרי, שהבטיח המבורגר “כּוֹמוֹ שאני אוהב”.
גם ברגר קינג אוהבים לרצות. כל כך אוהבים שב-2004 הם העלו לרשת את ה-Subservient Chicken, “העוף המתרפס”. הקמפיין פרסם את כריך העוף טנדרקריספ עם הסיסמה “Have it your way” (משחק מילים דו-משמעי, “קבל אותו [את הכריך] כמו שאתה רוצה” וגם “הדברים יעשו בדרך שלך”). האתר הציג אדם בתחפושת תרנגול ענק, עומד מול מצלמה בחדר מרוהט ומחכה לפקודות שהגולשים כותבים לו, אותן ביצע בצייתנות (למעט אם התבקש לעשות דברים איומים כמו להסיר את התחפושת או לאכול מקדונלדס). העוף רפרר לתופעת ה”קאמגירלז”, נשים שמופיעות מול מצלמות רשת, לעתים בהקשר מיני כשהן מבצעות הוראות של הצופים.
ברגר קינג גם החזירה לחיים את דמותו הנוסטלגית של המלך, בגירסה גדולת ראש וגרוטסקית שהולידה מם (וירוס רעיוני) שבו דמותו של המלך הולבשה על תמונות שונות, בליווי הכיתוב “איפה האלוהים שלך עכשיו?”. לרשת שוחררו תצלומים וסרטוני פפראצי שמתעדים את המלך והדוגמנית ברוק ברק מבלים יחד, מבלים על חוף הים ורוכבים על סוסים. החברה הוציאה גם משחקי מחשב לאקסבוקס 360, שהציגו את המלך, את העוף ואת ברק, שנמכרו ב-4 דולרים למשחק, מכרו 2 מיליון עותקים והיו בין המשחקים הכי נמכרים לקונסולה.
בתחילת השנה נכנסה ברגר קינג בחברויות המזוייפות ברשתות החברתיות באמצעות יישום Whopper Sacrifice (“קורבן הוופר”). מי שהתקין את היישום בפייסבוק שלו והסיר עשרה חברים זכה בשובר להמבורגר וופר חינם. לפי החברה, כמעט 234 אלף חברים הוקרבו לטובת המבורגרים.
5| רדיוהד
איך הצליחה להקה גדולה לחבק את האינטרנט ולהשתמש בו במקום להילחם בו
מטאליקה השניאה את עצמה על חלקים נרחבים מאומת האינטרנט כשאסרה מלחמה על נאפסטר, האמא של שירותי שיתוף הקבצים שאילצו את תעשיית המוזיקה להתחיל לחשוב ברצינות על הסבה מקצועית. מהצד השני, רדיוהד, אחת מהלהקות הפופולריות והנחשבות בעולם, הכניסה אצבע למים של העולם החדש כשהשיקה את אלבומה In Rainbows באינטרנט, ונתנה לגולשים לבחור אם וכמה לשלם.
הלהקה סיימה עד אז את מחויבויותיה במסגרת החוזה עם חברת התקליטים EMI, והסולן תום יורק אמר בראיון כי “הגיע הזמן לשאול למה מישהו צריך [חברת תקליטים]. וכן, זה בטח יסב לנו קצת עונג סוטה להגיד ‘פאק יו’ למודל העסקי הנרקב”. גם טרנט רזנור מניין אינץ’ ניילז אמר “פאק יו” לחברות התקליטים כשקרא למעריציו למחות על התמחור המוגזם של אלבומו באוסטרליה ופשוט לגנוב את האלבום ברשת. בהמשך השתחרר מחברת התקליטים שלו והוציא אלבום ברשיון CC, שהתיר שימוש ויצירות נגזרות למטרות לא מסחריות, ובתמחור מודולרי שנע מחינם עבור תשעה משירי האלבום ועד 300 דולר לגירסה סופר-מהודרת.
רזנור לא אהב את המהלך של רדיוהד: “אני חושב שהדרך שבה הם הימרו על זה כגימיק שיווקי היתה נבונה”, אמר בראיון לרשות השידור האוסטרלית. “אבל אם תסתכלו על מה שהם עשו, זה היה תרגיל פתיון והחלפה [פיתוי לקוח להיכנס לחנות באמצעות מוצר זול, ושכנועו לקנות מוצר יקר — ע”ק], לגרום לך לשלם על סטרים באיכות מייספייס כקידום מכירות למכירת אלבום מסורתית מאוד. […] אני לא רואה בזה את המהפכה הגדולה שמיוחסת להם. בעיניי זה לא כן”.
הלהקה לא חשפה את נתוני המכירות ברשת — אתר Gigwise.com דיבר על 1.2 מיליון עותקים ביום ההשקה — ובתום חודשיים הסירה את האלבום מהאתר והוציאה אותו על תקליטורים. אידיאולוגיה בצד, הניסוי של רדיוהד נתן לה יחסי ציבור ותשומת לב שהיתרגמו בין השאר למכירות של 1.75 מיליון עותקים מהאלבום הפיזי, לעומת 900 אלף ו-990 אלף עותקים של שני האלבומים הקודמים של הלהקה. אף שהלהקה הצהירה שהניסוי יישאר כנראה חד-פעמי, היא זכתה לעוד מטח של חיבוקים מאומת האינטרנט כשנודע שמנהלהּ, בראיין מסג’, יסייע למשתף קבצים שנתבע על ידי חברות התקליטים, ויעיד מנסיונו שהורדות חופשיות ברשת לא בהכרח פוגעות במכירות, ואולי להיפך.
6| וויקיפדיה
איך הפכה האנציקלופדיה השיתופית לסמל השיתוף של האינטרנט, ולמה זה מעצבן את גוגל?
טלפונים ניידים, אימייל, סרטונים, מנועי חיפוש, שיתוף קבצים, סמסים, מחשבים אישיים, בלוגים, רשתות חברתיות: הטכנולוגיה הביאה לנו חידושים, שלפני שהגיעו הסתדרנו ואחרי שהגיעו לא ברור איך הסתדרנו בלעדיהם.
וויקיפדיה הוא חידוש כזה: אנציקלופדיה חופשית לקריאה, אבל גם לכתיבה, כשכל אחד יכול לתרום לה ערך או לערוך ערך קיים. השיטה החדשה הזאת נראתה מגוחכת ובלתי אפשרית כשוויקיפדיה נולדה ב-2001: מילא, חשב לעצמו אזרח אומת האינטרנט, מילא שאני אוכל לכתוב שם, אבל מה, כל טמבל עם חיבור לאינטרנט יוכל לכתוב שם?
שמונה וחצי שנים אחר כך נראה שוויקיפדיה ניצחה, והיא חזקה יותר מכל הביקורות נגדה, אלו שנובעות משמרנות וחיבה לסדרי העולם הישן ואלו שנובעות מבעיות אמיתיות במודל העריכתי שלה. ממותג ספציפי הפכה וויקיפדיה למילה גנרית להגשמת התפיסה של עקרון חוכמת ההמונים ורוח השיתוף של האינטרנט. בריטניקה, לארוס, האנציקלופדיה העברית: כולן ניגפו בפני וויקיפדיה, המותג שכל טמבל עם חיבור לאינטרנט יכול לכתוב בה, וכל טמבל עם חיבור לאינטרנט אכן כותב.
וויקיפדיה (שפועלת שלא למטרות רווח) גם הצליחה בזירת קרב מותגית שאחרים חולמים להיות בה – לעלות על העצבים של גוגל, שמנסים למצוא פתרון לעובדה המעצבנת (בעיניהם) שערכי האנציקלופדיה הזו מופיעים ראשונים בתוצאות חיפוש רבות.
7| נייקי
חברת הנעליים, שהפכה לאחד המותגים המושמצים ברשת, ידעה להשתמש בה גם לטובתה
בשנת 2001 הזמין אמריקאי בשם ג’ונה פרטי זוג נעלי נייקי בתוכנית Nike iD, שמאפשרת התאמה אישית של הנעליים ופועלת עד היום. בקשתו הצנועה של פרטי היתה שעל שהמילה שתופיע על הנעל תהיה sweatshop (“סדנת יזע”), כי “רציתי לזכור את עבודת הפרך של הילדים שיצרו את הנעליים שלי”. נייקי שלחה אימייל סירוב, פרטי ריטש את הנימוקים שלה, התכתובת נמשכה והסתיימה כשפרטי הסכים לוותר על המילה, אבל ביקש שישלחו לו צילום של הילדה הוויאטנמית בת העשר שיצרה את הנעליים שלו. התכתובת הועברה מפה לאימייל והפכה למיתולוגיית רשת. היתקלות נוספת של נייקי היתה ב-2003. צילום מזירת פיגוע בישראל התמקד בנעל נייקי מרובבת בדם, כשברקע שני אנשי הצלה/בטחון לא בפוקוס. התמונה תורגמה למה שנראה כמו מודעה של נייקי, עם הסלוגן “אתה אולי לא תשרוד את הפיצוץ, אבל הנעל שלך כן”. מפרוודים רפי חשיבה הפיצו את הצילום והודיעו שהם מחרימים את החברה, שנאלצה לפרסם הכחשה.
אבל נייקי ידעה גם לנצל את הרשת לתועלתה: מלבד הפרסומות המוצלחות שלה שרצו ברשת, היא הפיצה גם סרטונים ויראליים, ובהם אחד בכיכובו של רונלדיניו. הכדורגלן נראה שם נועל את הנייקי שלו, שהובאו לו במזוודה מוזהבת, ואז בועט את הכדור אל השער ממרחק רב, ומצליח שוב ושוב ושוב לפגוע בקורות ולקלוט את הכדור החוזר בדייקנות כירורגית. הרשת בערה משיחות על הסרטון — האם הוא אותנטי או פרסומי? האם הוא אמיתי או ששופר באמצעות תכסיסי מצלמה ומחשב? — והסרטון זכה לעשרות מיליוני צפיות. בעולם הרשתות החברתיות הקימה נייקי את ג’וגה, רשת חברתית בהזמנה בלבד לחובבי כדורגל, ואת נייקי+ לחובבי הריצה. חיישן שנייקי מכרה מונח בנעליים בעת הריצה, אוסף נתונים ומשדר אותם לאייפוד. בתום הריצה, כשמחברים את האייפוד למחשב, המידע עולה לנייקי+, מנותח ומוצג בטבלאות ובגרפים, מושווה לנתונים של ריצות קודמות ולאלה של רצים אחרים וכיוצא בזה.
8| סקיטלז
מאווירת פנטזיה קסומה בפרסומותיו, עבר מותג הסוכריות הוותיק לאווירת רשת עוקצנית, שרק תרמה לו
סוכנות הפרסום הניו יורקית D’Arcy Masius Benton & Bowles היתה אחראית במשך כעשרים שנה לקמפיין של הסוכריות הצבעוניות סקיטלז, כשבעשר האחרונות היא הפיקה פרסומות קסומות באווירת פנטזיה וקוסמים סביב הסלוגן Taste the Rainbow (“טעמו את הקשת”). הסוכנות נסגרה, החברה עברה לסוכנות אחרת וב-2004 העבירה את התקציב לסוכנות TBWA/Chiat/Day, שבדקה וגילתה שצעירים חושבים שהפרסומות משעממות. הסוכנות החליטה להעביר את קונספט הפנטזיה לעולם האמיתי ויצרה שורה של פרסומות חדשניות ומטרידות.
באחת הפרסומות נראים שלושה נערים יושבים על קשת בענן, כמו עובדי בניין שיושבים על קורות, ואוכלים סקיטלז. אחד מהם שואל את חבריו: “היי, מה אם הקשת לא קיימת?” הקשת נעלמת מיד והנער נופל, בעוד חבריו נשארים תלויים באוויר. “האמינו לקשת”, מזהיר הסלוגן שחותם את הפרסומת. קו הפרסומות המטרידות כאילו נוצר במיוחד עבור אומת הרשת חובבת הביזאר, וזו מעלה ומפיצה את הפרסומות להנאת הגולשים.
בחודש מרץ החליט תאגיד הממתקים מארס, הבעלים של סקיטלז, להתפרע ברשת, והחליף את עמוד הבית של המותג בתכני ווב 2.0: הודעות טוויטר שמכילות את שם המותג. בעלי חשבון טוויטר גילו שהם שולטים בהומפייג’ של סקיטלז, דיווחו על כך בטוויטר והציפו את האתר בטוויטים על המותג. בשלב מסויים הם אפילו הקריסו את האתר. כלי התקשורת המסקרים את תחומי השיווק והאינטרנט התווכחו בלהט אם מדובר בצעד נבון או בטפשות. בינתיים, באינטרנט האמיתי, סקיטלז רשמה לעצמה הצלחה כבירה: הגולשים לא רק נחשפו למותג, אלא השתתפו בהמוניהם בהפצתו, בלי שום תמורה מלבד שניות ספורות של תהילה בהומפייג’ של האתר, כמו הטוויטר שכתב: “ווואו, סקיטלז משתמשים בטוויטר בתור ההומפייג’ שלהם. היי אמא!”
9| סטארבקס
כך הפכה רשת קפה אימתנית ומושמצת לחיית אינטרנט, שמגייסת את עובדיה ולקוחותיה לטובתה
קפה הוא התמכרות קולקטיבית גלובלית, וזה אולי מסביר את 2.79 מיליון המעריצים של סטארבקס בפייסבוק. אבל כמה כבר אפשר לדבר עליו? כנראה שהמון, כי לסטארבקס יש 217 אלף עוקבים בטוויטר.
מספר ימים לפני הבחירות לנשיאות ארה”ב, העלתה הרשת סרטון פרסומת בו הבטיחה כוס קפה חינם ביום הבחירות. הסרטון הוקרן בטלוויזיה והועלה לרשת, ותוך שלושה ימים הפך לסרטון הרביעי הכי נצפה ביוטיוב, והטוויטים על סטארבקס עלו בקצב של אחד לשמונה שניות.
הרשת גילתה שאנשים אוהבים לפרסם אותה באינטרנט מיוזמתם: בתחילת השנה הם ממהרים להיות הראשונים שמפרסמים תמונות של הסניפים המקושטים לכבוד השנה החדשה, ומעלים לפליקר תמונות שבהן הצליחו לתפוס יותר מסניף אחד בו זמנית (הקומיקאי לואיס בלאק סיפר שראה סניף של סטארבקס ומולו עוד סניף של סטארבקס, וידע שסוף העולם הגיע).
כשמקדונלדס השיקה את קו משקאות הקפה האיכותיים שלה מק’קפה בהשקעה פרסומית של יותר מ-100 מיליון דולר, סטארבקס גייסה את הציבור ואת עובדיה לקדם אותה באינטרנט: היא אתגרה את הגולשים להיות הראשונים שיפרסמו בטוויטר צילום של פוסטר מהקמפיין החדש, ביקשה מהעובדים להציע סיסמאות לפוסטרים הבאים, והעלתה ליוטיוב סרטונים שבהם מומחי קפה מדברים על החברה.
היא גם הקימה את אתר My Starbucks Idea, במה בה הגולשים יכולים להציע רעיונות לשיפורים וחידושים ברשת, ולהצביע לרעיונות מוצלחים של גולשים אחרים. סטארבקס שאלה את הרעיון הזה מאתר IdeaStorm של יצרנית המחשבים דל, ולפי התוצאות – רעיונות מוצלחים באתר של סטארבקס זוכים למאות טוקבקים ועשרות אלפי הצבעות – אפשר להגיד שזה היה רעיון מוצלח.
10| וובקינז
איך מחברים את הצעצועים המוחשיים של המאה ה-20 עם החיים המקוונים של המאה ה-21?
התשובה היא וובקינז. לכל אחד מאיתנו, אזרחי אומת האינטרנט, יש זהויות שמייצגות אותו בסייברספייס: כתובת אימייל, אתר אינטרנט, מספר אייסיקיו, פרופיל פייסבוק, מספר טלפון סלולרי, כינוי בצ’ט, חשבון בפייפאל. בדומה לכך, לכל בובת וובקינז מוחשית יש קוד שמייצג אותה בעולם הווירטואלי של וובקינז, שם הילדים מנהלים את חייה, כולל צ’טים עם בעלי וובקינז אחרים, צבירת קינזקאש, המטבע המקומי, קניה ומכירה של מזון, פריטי לבוש ומותרות, השתתפות בהגרלות ויצירת סרטונים. כשהם לא מולחמים למסך המחשב, הילדים יכולים לקחת את הוובקינז הפיזי שלהם ולשחק איתו עם ילדים אחרים. הזהות הוובית מתפוגגת אחרי שנה, אלא אם הילד רוכש לעצמו וובקינז חדש. נראה אתכם אומרים לו “לא”.
סייעו בגיבוש רשימת המותגים
אסף הוכמן, מנהל אסטרטגיה, גריי אינטראקטיב מקבוצת אדלר חומסקי; חן רותם, קופי בכיר, TBWA Digital ; יוני ציגלר, The Viral Workshop; נחום דוניצה, בעלי דוניצה תקשורת; צביקה בשור, יועץ אסטרטגי לאינטרנט; רומי יצחקי, אפיון וניהול פרויקטים באינטרנט.
מדינת ישראל, ברוכה הבאה לאינטרנט
במסגרת מאמצי ההסברה סביב תקיפת המשט לעזה פרסם משרד החוץ בפליקר סדרת תמונות של ציוד לחימה שנתפס על הספינה. “בעמוד הפליקר של משרד החוץ הישראלי, התמונות של מה שמכונה כלי הנשק שהוחרמו על הספינות שלקחו חלק במשט החופש לעזה נותנות עדות מספקת לערמומיות של הטרוריסטים האנטישמיים הללו”, כתב בסרקסטיות הבלוגר איבן קפקא, והציג עדויות שהתמונות מזויפות. במידע שמופיע לצד התמונות בפליקר נכתב כי הן צולמו בעבר הרחוק – ב-2006 ואפילו ב-2003. מגיבים בפליקר דיווחו על כך, והשתמשו במידע כדי לנגח את צה”ל ואת ישראל. אחרים ניסו לטעון שמדובר בטעות תמימה, לא בשקר. גולש אחד הסביר שלא יתכן שהתמונות צולמו בפברואר 2006, משום שדגם המצלמה שאיתה צולמו לא יצא עדיין לשוק באותם ימים, ושמדובר בפאשלה של הצלם, שלא כיוון את המצלמה לתאריך הנכון.
כשהבינו במשרד החוץ מה קרה, מיהרו לערוך את תאריך העלאת התמונה המוצג בפליקר, כך שיתאים לתאריך הפשיטה על המשט. אלא שצילומים דיגיטליים נשמרים עם מידע EXIF, אוסף של פרטים טכניים על התמונה, מסוג המצלמה דרך משך פתיחת הצמצם ועד תאריך הצילום המקורי. השינוי הידני, אף שהיה הדבר הנכון לעשות מבחינה עובדתית, רק תרם לתחושה שישראל מנסה לרמות את העולם.
הדיון הזה, קטן ולא מהותי לסיפור הגדול ככל שייראה, הוא לחם חוקה של השיחה באינטרנט: בלוגרים, פייסבוקרים, טוויטרים ושאר פעילי רשת משמשים לסירוגין כעיתונאים, פרשנים, בודקי עובדות ופובליציסטים. לפעמים זה עובד לטובתנו, כמו כשהבלוג הפופולרי Little Green Footballs חשף כי סוכנות רויטרס חתכה שתי תמונות של תקיפת חיילים על המשט והעלימה מהן סכין שהחזיק אחד מפעילי השלום. לדעת איך לעשות סושיאל מדיה זה קודם כל לזנוח את תורת הלחימה שפיתחת להתמודדות עם העיתונות המסורתית, ולהבין שמדובר בסוג אחר של אינטראקציה: מלחמת גרילה, קרבות פנים אל פנים, קטנוניות, תכסיסנות והומור. לשכת העיתונות הממשלתית ספגה ביקורת על אימייל ששלחה לעיתונאים הזרים שבאו לסקר את המצור על עזה, שבו המליצה להם בציניות על מנות במסעדת פאר עזתית. היא זכתה לשטיפה גם על שליחת הסרטון הסאטירי של לאטמה “בטעות” לעיתונות הזרה. הצעדים הללו נכונים עקרונית, אבל צה”ל, לשכת העיתונות ומשרד החוץ הם גופים ממלכתיים שלא יכולים להרשות לעצמם להיות ממזרים, והתוכנית של משרד החוץ להסתתר מאחורי ארגוני קש הסברתיים תתפוצץ לנו בפרצוף כשאומת האינטרנט תחשוף את פרצופם האמיתי, מה שיקרה בלי שום ספק.
פתרון אפשרי הוא הקמת מוצב הסברה מקוון רשמי אך בלתי מעונב, שידבר אל הגולשים בגובה העיניים ולא בשפה ממשלתית-דיפלומטית, יתן במה לתכני גולשים רלוונטיים בלי לקחת אחריות על כלל היצירה וההתבטאויות שלהם, וישמור על קשר דו-כיווני עם בלוגרים ופעילי סושיאל מדיה בולטים בארץ ובחו”ל. שיעורי בית: ללמוד את הדברים הטובים מעמוד הפייסבוק החדש והסחבקי של משטרת ישראל. גם בפורמט הזה יהיו כשלונות ופאדיחות אינטרנטיים, שהם בלתי נמנעים בסוג האינטראקציה הזאת – דוגמה טובה לכך היא טוויטר שגרירות ישראל בבריטניה, שבשבוע שבו נחשפה חוליית המוסד שחיסלה את מחמוד אל מבחוח דיווח על נצחון של שחר פאר בטורניר דובאי במילים “שחקנית טניס ישראלית מבצעת חיסול על מטרה בדובאי”. על משרד החוץ ומשרד ההסברה להיות ערוכים להתמודד עם נפילות כאלו, כמו שסטנדאפיסט ערוך להתמודד עם צופים שבאו להפריע.
• מתוך מדור “השרת” במוסף “פירמה” של גלובס, גליון יוני 2010
בעקבות המשט לעזה: משינה ביטלה את הופעותיה בישראל
מתוך האתר של משינה. הלשין: אורי ברייטמן.
[עדכון 17:44] צירוף מקרים הוליד בוויינט את הכותרת “אם אין פיקסיז – לכו למשינה“.
סנאף קוטקס
לא, תודה.
אל תתביישי, אבל מה שאת לא עושה
אל תלחצי על הטמפון!
עוד צו איסור פרסום מת באינטרנט
כבר לא צריך עדכון מחו”ל. צו איסור הפרסום על מעצר אמיר מח’ול ועומר סעיד: כרוניקה של חשיפה ידועה מראש ברשת. כתבה שלי ב”העין השביעית” >>
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
