וממה עשוי שמן תינוקות?
כמו שמתפוזים עושים מיץ תפוזים, כך מעבודת העיתונאים עושים עיתון. את שניהם סוחטים היטב, מוציאים להם את המיץ, מוהלים קצת עם מים, (מוסיפים חתיכות פרי טבעי?), ומשווקים כמוצר רענן, סקסי וג’ינג’י. המהדרין מדביקים על העטיפה גם תמונה של בחורינה הולנדית ג’ינג’ית (והפניה למוסף) – והופ! הרי לכם מותג רווחי ומצליח (וצעיר, מיינסטרימי, בעל רייטינג צומח וחזות ספורטיבית).
הבעיה היא שכששותים תפוזינה, אף אחד לא חושב באמת על תפוז. וגם כשקוראים עיתון אף אחד לא חושב באמת על העורכים/משכתבים שעמלו עליו. אז למה שמו”ל של עיתון ישקיע בתפוזים שלו? עדיף להשקיע במסחטות מיץ משוכללות (החתמת שעון נוכחות בתחילת וסיום המשמרת זה רעיון מצוין), להשקיע בעטיפה (משרדי פרסום, שיווק ויחצ”נות זה גם רעיון לא רע), להשקיע בערכי המותג. והקוראים/צרכנים? הם יגיעו בכל מקרה, צריך רק לדאוג שיישארו צמאים.
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
לכן, הרבה מאלה שמניעים את המסחטה בימים אלה הם ילדים שבקושי יודעים לאיית את שמם בלי שגיאות (טוב, למה להיות אנאלי, שגיאות זה קוּל, זו הוכחה לכך שהעברית חיה ובועתתתת). אבל מה שיותר עצוב הוא שגם אלה שמזינים את ניירות הכרומו המודפסים ממשיכים להאמין במילה הכתובה.