גומרים – הולכים: הערה מתודולוגית/אתית על עיתונאים והסיפורים שהם מספרים לחבר’ה
פוסט אורח של ניבה שושי
אני לא יודעת איך עיתונאים קמים בבוקר וגם לא איך הם ישנים בלילה, אבל ראיתי על זה כמה סרטים. בגרסה ההוליוודית, כפי שהיא מוצגת, למשל, בסרט “27 שמלות“, העיתונאי מחפש סיפור טוב, מוצא (אותה), מתאהב בה, מבקש מהעורכת הביצ’ית לגנוז את הסיפור ומוצא את עצמו בבוקר שאחרי עם הסיפור המצויין מרוח בעמוד הראשון ועם סטירה מצלצלת מרוחה על הלחי שלו. אבל הסוף טוב. הוא תמיד טוב. הוליווד סולחת למי שמפרסם סיפורים בעמוד הראשון של הניו יורקר.
אלא שהתסריט הקצת משומש הזה הוא רק דוגמה לתופעה שמי שקורא וכותב נחשף אליה בכל פעם שהוא פותח את העיתון. אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים מרוחים שם, ומאפשרים לעיתונאי שכתב אותם לעצב אותם כרצונו, ולקוראים לבלוע את הסיפור ולהעביר אותו הלאה.
האתיקה העיתונאית מקדשת את האיזון בין זכויותיהם של ה”מקורות”, לזכות הציבור לדעת. סוגיה נוספת המודגשת בתקנונים ובדיונים אקדמיים ואחרים מחוץ להם היא שאלת האבחנה הראוייה בין “עובדות” ל”דעות” ובין דיווח לבין פרשנות אישית. בשני המקרים, מדובר בדיון המתמקד במחוייבותו של העיתונאי ל”ציבור”, ישות כללית ומופשטת המורכבת מקהילת אזרחים ש”זכותה לדעת”. לעומת זאת, היחסים שבין העיתונאי למקורות שלו והמתודולוגיה שבה משתמשים לאיסוף החומרים זוכים להתייחסות אך ורק במידה שהם משפיעים על תפקודה הציבורי של התקשורת.
זה לא דיון על ה”תשקורת העויינת” ועל כתיבה עיתונאית שהורסת חיים שלמים. המחיר שאנחנו משלמים או עשויים לשלם על חשיפה עיתונאית הוא דמי שמירה הוגנים בהחלט על החיים החברתיים והדמוקרטיים שלנו, ועל הזכות לדעת. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמורכבות של מערכת היחסים בין מי שכותב למי שקוראת למי ולמה שנכתב.
משחקים עם מילים
עיתונאי טוב מביא סיפורים טובים, מעניינים וחשובים. אם הוא ממש מצויין הוא גם יודע לספר אותם ועל הדרך גם להגיד עליהם משהו בעל ערך. אפשר לקרוא לזה ביקורת תרבות או ביקורת בכלל, או אפילו נביחות שמירה על הדמוקרטיה, ואפשר גם לקרוא לזה ניצול ציני של סיפורים אנושיים. בשני המקרים התרגום של מציאות לטקסט הוא קשה ומסובך, וגם אם לא תמיד מסתכלים עליו באופן הזה, הוא מערכת יחסים בין כותבים, לנכתבים, לקוראים ולטקסט.
מערכת יחסים דומה מנהלים גם אנתרופולוגים. כמו עיתונאים, גם האנתרופולוגים נדרשים להביא סיפור טוב, לעבד אותו ולהעביר אותו למלל שנעים ומעניין לקרוא, וגם האתנוגרפיה האנתרופולוגית היא סיפור של ועל אנשים, ושל ועל אנשים אחרים שעושים מזה קריירה.
שיטת המחקר (מתודולוגיה) האנתרופולוגית זכתה לאורך השנים לביקורת משני סוגים. הסוג הראשון התייחס לסוג הידע המופק ולאופן שבו עצם נוכחתו של החוקר בשדה המחקר, כאדם לבן וכנציג השלטון, משמרת את יחסי הכוחות שבין התרבות החוקרת לנחקרת. בנוסף התנגדו המבקרים גם לאופנים שבהם פירשו החוקרים את התרבות הילדית/הנחקרת וטענו כי מדובר בשיבוש מפשט, משטיח, וכוחני. הסוג השני של הביקורת התרכז בשאלות האתיות הנוגעות לעובדהשהאנתרופולוגים למעשה השתמשו או “ניצלו” את החומרים/סיפורים שאליהם נחשפו – כאמור, סיפורים של אחרים, לרוב חלשים יותר, לצורך התקדמותם המקצועית.
אז איך באמת אתה ישן בלילה?
התנסיתי בעבר בתהליכי הייצור של טקסט עיתונאי. אחרי שהתנדבתי לסייע לידיד לפרסם תופעה בעייתית בעיתון, נחשפתי לראיון, או נכון יותר, לאופי מערכת היחסים בין הידיד המרואיין לבין הכתבת. השיחה הסתכמה בפחות מחמש דקות, שבהן הוא נדרש לתמצת את הבעיה ואת המיקום והעמדה שלו בתוכה. התוצאה היתה כתבה ארוכה ומפורטת הכוללת חלק גדול מהדברים שאמר וכתב. אי אפשר להגיד שנעשה כאן עוול. הכתבת פירטה את הבעיה, ביקשה בנימוס תגובות מהנוגעים בדבר ופרסמה את מה שראוי היה שכולם ידעו.
אבל משהו בכל זאת השאיר טעם רע. אולי זו העובדה שלאור ההיכרות שלי עם הסיפור, היו פרטים נוספים שראוי היה, לדעתי, לספר לעולם, ואולי זה בגלל שהם בכלל לא מכירים, הכתבת והידיד שלי, ובכל זאת היא מרשה לעצמה לגעת בחיים שלו. אי אפשר לבקש הכל, אני יודעת, אבל אי אפשר גם להתעלם מן התחושה שמייצרת מערכת יחסים שנכנסת כל כך עמוק לחיים, ובכל זאת, היא כל כך קצרה: אימייל אחד, חמש דקות ראיון, כמה תגובות, כתבה בעיתון פלוס תמונה ומונית הביתה באמצע הלילה.
תקנון האתיקה של אגודת העיתונאים מניח שיוויון, לכאורה, בין מראיינים/כותבים למרואיינים/נכתבים. התקנון דורש מן המראיין להתייחס למרואיין באופן הוגן, לא לצטט דברים שלא נאמרו, להגן על חסיון המקורות ולא להבטיח דברים שהוא אינו יכול או אינו מעונין לקיים. תפיסה חוזית כזו רלוונטית, אולי, למסגרות משפטיות מסויימות, אך העברה שלה לתחום היחסים החברתיים היא לא פחות מהתעלמות שקרית. לכאורה, הכללים ברורים וכתובים, וכולם מכירים את חוקי המשחק התקשורתי; ולמרות זאת, חוסר שוויון מתקיים בעצם העובדה שצד אחד מספר והצד השני כותב ומפרסם. לכך נוספים גם היבטים הנובעים מן ההקשר החברתי ומושפעים מהבדלים מגדריים, אתניים ואחרים, הבדלים המתקיימים אמנם ללא קשר למעמד הראיון, אך בלי ספק משפיעים עליו ומשתקפים בו. אף אינטראקציה חברתית, ובוודאי שלא ראיון עיתונאי, אינה סטרילית ואינה מתקיימת בחלל ריק. אובייקטיביות מוחלטת לא תתקיים במצב כזה לעולם, אך התעלמות ממרכיביו של החלל הרחב רק מחזקת ומנציחה את אי השוויון בין הצדדים השונים והיא אינה הוגנת כלפי אף אחד מהם.
ישן מצויין, תודה ששאלת: הצד הטוב של אילוצי מערכת/עורכת ביצ’ית
הדרך היחידה לכתוב על תרבות ולפרש אותה היא להתבונן מבחוץ. במונחים קצת פחות תיאורטיים מדובר ביכולת של הכותב, סופר, עיתונאי, אנתרופולוג או סתם טיפוס קצת ציני להתרחק מן המציאות החברתית כדי להבין אותה. כדי לראות טוב יותר מה אמיתי ומה לא, וכדי להבין באמת, צריך לצאת החוצה למקום שמאפשר לראות את האופציות האחרות, את הבחירות והמחירים. כתיבה עיתונאית אינה מחוייבת לספר “סיפור שלם” או את “כל הסיפור” מנקודת מבטו של המקור, אלא את מה שחשוב ורלוונטי מנקודת מבטו של העיתונאי.
אם זה נכון, ואם הזרות היא העמדה היחידה המאפשרת ביקורת אמיתית, אין לה תחליף. עיתונאית לא יכולה להיות חלק מ-, כי היא צריכה לכתוב על. עיתונאי לא יכול להרגיש מחוייבות למקורות כי אז הוא יהפוך לדובר. בנוסף לכך, מדובר במחיר משתלם: בתמורה לשימוש שנעשה בסיפורים אנחנו זוכים (נניח) לעיתונות חופשית וביקורתית. במושגים הוליוודיים, או בסיפור של הידיד שלי, אפשר לומר שסיפור טוב חייב להתפרסם גם במחיר של סטירה, ומי שרוצה שהסיפור שלו יופיע בעיתון לוקח בחשבון את הסכנות והנזקים שעשויים להיגרם לו. יותר מזה, בנסיבות המערכתיות שבהן יש חשיבות גם לתזמון שבו מתפרסם המאמר, והוא חייב להיות קצר וממוקד, ראיונות עומק ומערכת יחסים ארוכת טווח הם מציאות בלתי אפשרית ומיותרת.
הצעה לאפשרות אחרת, ניו ג’ורנליזם כנקודת פתיחה אתית: מה אני רוצה לקרוא בעיתון שלי
הזרם שמכונה “ניו ג’ורנליזם”, נסיון ליצור עיתונות מסוג אחר, החל את דרכו בשנות השבעים של המאה הקודמת. הנחת היסוד של הזרם היתה שהיות שדיווח אובייקטיבי אמיתי אינו אפשרי, הדרך לכתוב עיתונות הוגנת היא להתעלם ממנו, הן בסגנון הכתיבה שהפך לפחות פורמלי ויותר אישי, והן בתכני הדיווחים שהתרכזו יותר בחוויה ובפרשנות הסובייקטיבית של הכותב ופחות בניסיון לדווח באופן בלתי תלוי. התפיסה החדשה הדגישה, אמנם, את נקודת מבטו של הכותב אך התעלמה מההיבט האתי של היחסים בין כותבים לנכתבים. במילים אחרות, מדובר בניסיון לוותר לחלוטין על אובייקטיביות בנקודת המבט של העיתונאי על האירועים, תוך המשך הההתעלמות מחוסר האובייקטיביות ביחס למערכת היחסים שבין העיתונאים למקורות שלהם.
האנתרופולוגיה הפוסט מודרנית עברה בשנות השמונים תהליך דומה של ויתור על נקודת המבט האובייקטיבית, אך בשונה מן הכתיבה העיתונאית התמקדה הביקורת האתית/מתודולוגית בעיקר בשאלת היחסים שבין חוקרים לנחקרים. הפתרונות שנמצאו יכולים, בחלקם, ובכפוף להבדלים בין שתי סוגות הכתיבה, לשרת גם כתיבה עיתונאית מהסוג שהייתי רוצה לקרוא. הרעיון מאחורי האנתרופולוגיה ה”חדשה” אינו ביטול של יחסי הכוח או של ההקשר שבו מתקיימת האינטראקציה, אלא מודעות של הכותב, ושל הקוראים שלו לקיומם של הקשרים כאלו.
ברמה המעשית, הכוונה לכתיבה מודעת לעצמה. כתיבה שלא רק לוקחת בחשבון את חוסר האובייקטיביות של הכותב, אלא גם מחייבת אותו לכנות מלאה ביחס לאופי היחסים בינו לבין המרואיינים, ובעיקר להקשר שלהם. חשיפה מלאה של הכותב ושל עמדתו ומעמדו בראיון כחלק בלתי נפרד מן הכתבה לא תמיד אפשרית. אך המעבר ההדרגתי מדפוס למדיום האינטרנטי מספק חלק מן הפתרונות לקשיים המערכתיים בכתיבה כזו.
בלוגים עיתונאיים, למשל, מאפשרים לעיתונאי לחשוף את תהליך הכתיבה ולבחון באופן רפלקסיבי את ההתרחשות, וגם לחשוף אליהם, כפי שראוי לדעתי לעשות, גם את הקוראים. אפשרות נוספת היא עיתונות אינטרנט המאפשרת, בשונה מעיתון מודפס, לספק מידע נוסף, כמו הקלטות של ראיונות, סרטונים, מסמכים מלאים ולינקים, שבאמצעותם יכולים הקוראים לבחון בעצמם את חומרי הגלם המלאים של הכתבה. בשונה מן השינוי בשנות השבעים, שהיה אולי חשוב ומשמעותי לזמנו אך לא שינה באופן מהותי את את הזרם המרכזי של הכתיבה העיתונאית, מאפשרים החידושים הטכנולוגיים יצירה של כתיבה עיתונאית חדשה באמת.
להפוך את יחסי הכוחות: הסתייגות חלקית והערה על יחצנות, דוברות, ו”ייעוץ תקשורת”
הנחת היסוד של המאמר היא יחסי הכוחות המובְּנים בין עיתונאים למקורות ולמרואיינים שלהם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמציאות התקשורתית מורכבת יותר. יחסי הכוחות קיימים לשני הצדדים, ואולי טוב שכך. מרואיינים חזקים מיוצגים לעיתים קרובות על ידי דוברים ויחצנים מסוגים שונים וזוכים לייעוץ תקשורתי שהופך את היחסים שבין העיתונאי ליחצן למאבק כוחות יומיומי וגם שיוויוני יותר.
דווקא משום כך, עדיפה שיטת עבודה ומתודולוגיה עיתונאית שקופה ורפלקסיבית החושפת את הקוראים ואת הנכתבים להבטים רחבים ככל האפשר בתהליכי הייצור של הטקסט.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
מן הארכיב: “פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן
תגובות
7 תגובות לפוסט “גומרים – הולכים: הערה מתודולוגית/אתית על עיתונאים והסיפורים שהם מספרים לחבר’ה”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
וואו, tldr .
מעניין.
אחלה פוסט.
למרות שהמסקנה היא קצת בעייתית בעיניי, משני כיוונים.
ראשית, גם כשלמדתי תקשורת, שלעתים משיקה לאנתרופולוגיה, לא הבנתי איך זה מועיל שחוקרת לבנה בהריון שעושה מחקר על בר כושים בארצות-הברית מועילה במשהו ליחסי הכוח ב”שדה” כשהיא אומרת שהיא מודעת לזה שהיא מעוותת את יחסי הכוח ב”שדה”.
שנית, בעיתונות, גם בגלל התלות שלה במקורות וביחצנים ובמוקדי הכוח התרבותיים והפוליטיים, וגם בגלל הניסיון שלה למקסם את מספר המלים הכתובות להביא למינימום את השכר שמשולם לאנשים שכותבים אותן, הרבה פעמים השקיפות מסתכמת ב”גילוי נאות” שמשמש כעלה תאנה לשערות הערווה המבצבצות כל כיוון.
מיטל,
כתיבה רפלקסיבית לא נועדה לשנות את יחסי הכוח שבמרבית המקרים הם “מעוותים” (אני מעדיפה “לא שיוויוניים”) מראש, גם ללא קשר לנוכחות של החוקרת בשדה. העובדה שהחוקרת הלבנה מודעת לנוכחותה בשדה (וכותבת על כך) מאפשרת לה נקודות מבט שאולי לא היו מתאפשרות ללא המודעות הזו. בנוסף, חשיפת החוקר ומיקומו בשדה הוגנת יותר כלפי הנחקרים וכלפי הקוראים.
לגבי עיתונות, ב”כתיבה מודעת לעצמה” הכוונה היא לא ל”שקיפות” מהסוג של “גילוי נאות” אלא לטכניקה שמאפשרת לכותב לחשוף בפני הקוראים את תהליך הכתיבה ואת מערכת היחסים בינו לבין השדה שעליו הוא כותב. כמובן שבפורמט עיתונאי רגיל זה לא תמיד אפשרי, וכקוראת אני גם לא מעוניינת לקרוא בכל מאמר מה אכל העיתונאי לארוחת בוקר, והאם היא בהריון. יחד עם זאת, כאשר המאמר כולל ראיון, ובמרבית המקרים מדובר בראיון ערוך הייתי שמחה לאפשרות לשמוע קובץ קול של הראיון המלא או לקרוא את פסק הדין שבו המאמר עוסק. כאשר עיתונאי, גבר יהודי מגיע לראיין צעירה בדואית שקרובי משפחתה מאיימים לרצוח אותה, מאפייני הזהות שלו בהחלט רלוונטיים לכתבה כמו גם האופנים שבהם הוא “השיג” את הראיון.
פוסט מצויין.
כמה הערות:
האנתרופולוגיה הרפלקסיבית עובדת די קשה כדי להגדיר את גבולות הז’אנר, איך וכמה צריך לכתוב ועל מה. זהו שיח מתמשך, לא אחיד ולא תמיד אחיד בתוצאותיו. האם ניתן להכיל כללי התנהגות של דיסיפלינה מצומצת ויחסית אינטימית על קהל גדול של עיתונאים שהפרופסיונליות שלהן נמצאת בדעיכה מתממדת? אני חושש שלא.
באותו עניין, הקוראים של טקסט אנתרופולוגי בן זמננו (נניח 40 השנה האחרונות) שותפים בד”כ לתהליך כתיבת הכללים של הז’אנר. מדובר בקוראים מודעים תיאורטית והקשרית שמבינים שתהליך הקריאה של טקסט אנתרופולוגי אינה מלאכה פסאבית. התובנות האלה נכונות כמובן גם לקריאה של טקסט עיתונאי אבל אינן מלוות את הקורא הסטנדרטי. העיתונות פוגשת אותו חשוף ממחשבות רפלקסיביות, פגיע למניפלוציות ולרוב קצר מדי בזמן.
אני מודע לפטרנליסטיות בעמדה שלי, אבל לדעתי עיתונות היא עשייה פטרנליסטית במידה רבה. תהליך העריכה והכתיבה ממוקד הקורא נשען על שורת הנחות פטרנליסטיות. כמובן שהייתי מאושר אם היינו מחליפים את העם, אבל זה לא על הפרק.
אני חושב שכמעט כל עיתונאי חווה את המפגש עם חברים וקרובי משפחה מוערכים בדרך כלל ששואלים אותך שאלות על עבודתך בתקשורת שמהן אתה מבין שאין להם מושג קלוש על איך הדברים עובדים באמת. לרוב מדובר במעמד מביך. אנשים לא מבינים איך ולמה עושים עיתונאים, מה מערכת השיקולים והלחצים, מי העושים במלאכה ומה האינטרסים של כל שדרת הביצוע.
רוצה לומר, הקוראים, עוד יותר מהעיתונאים, לא ערוכים למהפכה הרפלקסיבית שאת מציעה. רון מייברג, אולי המבצע הרהוט והאופטימלי של הצעתך כיום (גם לדעתך?) חביב על קומץ עיתונאים וקהל מיטיב קרוא מצומצים נוסף אבל לחלוטין לא נגיש לאחרים. נחום ברנע המייצג ביצוע משובח של הגישה השמרנית ההפוכה, פופלארי ומשמעותי ממנו.
טוב, זה נהיה ארוך להפליא, מאוחר כאן, אני עייף וצריכים את המחשב.
מושיק,
ראשית, ברור שהשיח הוא מתמשך וכך הוא צריך להיות. בכל דיסציפלינה יש (או אמור להיות אלא אם כן מדובר בדיסציפלינה מתה או גוססת..) שיח מתמיד על מתודולוגיה, אתיקה ותיאוריה. בניגוד אליך אני חושבת שבדיוק כשם שהסובייקטים האתנתרופולוגים שותפים לעיצוב האתיקה והמתודולוגיה כך גם צרכני התקשורת צריכים לדרוש שותפות. במובן הזה המאמר מופנה הן לכותבים והן לקוראים ולסובייקטים.
אני מתקשה להסכים עם הטענה שהקהל לא דורש ולכן הוא לא מקבל, בניגוד אליך אני חושבת שזה עניין של בחירה ושל חינוך ומודעות גם של העיתונאים וגם של הקוראים. ברור שאפשר להיות עיתונאי רע וקורא רע אבל עובדה שבכל זאת יש מי שמחפש גם דברים אחרים.
לגבי הקהילה המצומצמת יחסית של כותבי וקוראי אנתרופולוגיה, צר לי על כך והייתי רוצה לראות כתיבה אנתרופולוגית גם לקהל רחב יותר. תתפלא לשמוע (גם אני התפלאתי לגלות) שיש חוקרים מבריקים שמצליחים לפרסם מאמרים תיאורטיים בכתבי עת נחשבים ובמקביל להחזיק טור ביקורת קבוע בעיתון,בשפה קריאה לקהל הרחב בלי להיות פופולריים וזולים.נכון, לא כל אחד קורא את זה, אני מוכנה אפילו להמר שחלק גדול מהקוראים של נחום ברנע או של ידיעות אחרונות בכלל, לא יקראו טור כזה, אבל לפחות ניתנת להם האפשרות. ביקורת, עיתונאית או אנתרופולוגית, מטבעה אף פעם לא הייתה ולא תהיה חומר קריאה פופולרי.
לגמרי tl;dr.