השב”ס שומר על הטעם הטוב
ביום שישי שודרה ב”שלח ודרוקר” בערוץ 10 כתבה על האסירים הבטחוניים שעשויים להשתחרר במסגרת העסקה להשבת החייל החטוף גלעד שליט. כשראיתי את הפרומו לתוכנית, התפעלתי מהחשיבה המקורית של חדשות 10, שבזמן שכולם מדברים על העסקה ומספר האסירים, הולך ומביא את סיפוריהם וקולותיהם.
ידיעה באייס הבהירה לי שהקדמתי להתפעל: ראיונות דומים שודרו בעבר בערוץ 1, נכתב שם. כמו כן, ציינה הידיעה כי גם בסיבוב הנוכחי, ערוץ 10 לא היה היחיד שחשב על הרעיון, אלא שהשב”ס סירב לאפשר לראיין את האסירים, וערוץ 10 השיגו את הראיונות מאדם שערך אותם במסגרת מחקר בנושא. אפשר, אם כך, להתפעל ולהוריד את הכובע בפני ערוץ 10, שמשלא הצליח לפתוח את הדלת נכנס מהחלון ועשה את עבודתו העיתונאית.
“מדיניות השב”ס בשנתיים האחרונות אינה מתירה צילום בתי כלא ואסירים ביטחוניים, והיא ידועה לכלל גורמי התקשורת”, הסביר לאייס דובר השב”ס, ירון זמיר, ובין המילים אני קורא ליטוף אדנותי על ראשו של כלב השמירה הממושמע של הדמוקרטיה, ומכה עם עיתון מגולגל על חוטמו של הכלב הסורר ערוץ 10, ששוב השתין על השטיח. יש לשער שזמיר יזכור את עקיפת הכללים שלו בפעם הבאה שערוץ 10 יבקש לראיין אסיר.
אבל למה התנגד השב”ס לראיונות מלכתחילה? זמיר השיב בעקיפין: “העברתם [של צילומי האסירים] מהווה מעילה באמון וחוטאת למחקר, במטרותיו ובכוונותיו – בוודאי אל מול המדיניות שלא לתת במה למחבלים. צר לי על הכאב, עוגמת הנפש והפגיעה במשפחות קורבנות הטרור שיצפו בחומרים אלה”.
נדמה שההנמקה הזאת היא לא גחמה נקודתית, אלא נוהל קבוע. בסוף 2008 היה זה האסיר יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, שעקף את האיסור להתראיין ודיבר עם ערוצים 2 ו-10 באמצעות שיחות הטלפון למשפחתו. השב”ס העניש את עמיר בשלילת שיחות טלפון וביקורים משפחתיים, והוצאת חפצים אישיים מתאו. גם אז התראיין הדובר זמיר והסביר בעקיפין שהאיסור לא מונע משיקולים מקצועיים, אלא רגשיים: “ברמה האישית אני מביע מורת רוח והסתייגות מהעובדה שראיונות אלה מתפרסמים”. במקרה ההוא, הערוצים חשפו קטעים נבחרים מהראיונות, נשטפו בביקורת ציבורית ובלחץ רגולטורי של הרשות השנייה והחליטו לגנוז את הראיונות.
יפה מצדו של השב”ס, המחזיק במונופול על ראיונות עם אסירים, להתחשב בנפגעי הטרור, בני משפחת רבין וכלל הציבור. אבל לא מתפקידו למנוע בשל כך ראיונות. יש להזכיר לשב”ס שהוא הוא ממונה על הכליאה, לא על רגשות הציבור והטעם הטוב של התקשורת.
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
קשה להאמין אבל הראיון עם עמיר היה הפעם הראשונה שבו הוא עונה על השאלה הכה פשוטה וכה מתבקשת “למה שעשית זאת” מיליוני מילים הודפסו בעשור ומחצה כמעט מאז אותו אירוע מכונן על הרצח הרוצח מוטיביציות מגזרים אמונה הסתה בלה בלה, ועל השאלה הפשוטה “למה” התשובה מהאדם היחיד שיכול לענות נמנעה.
ואז ילדה אדומה עם שתי צמות שאלה למה, ונענתה בפשטות, “שרון, רפול, גנדי, מביני-הבטחון למינהם אמרו שרבין מסוכן למדינה” כל כך פשוט כל כך מדויק, את זה מנעו ממנו להגיד במשך כל הזמן הזה. לא דין מוסר ולא קירוב הגאולה, פשוט כל הגנרלים בדימוס שאמרו שרבין מסוכן.
הלוואי וזה היה פוגע ברגשות של מישהו.
הרגשות שלי נפגעים כשהשב”כ מנסה למנוע ראיונות חשובים ומעניינים שנעשים ע”י עיתונאים אחראיים.
מסכימה עם שושי. טיעוני “רגשותיי נפגעים” זה הכי בני ברק.
וזה מפתיע?
תיכף תהיה מופתע מזה שישראל היא לא דמקורטיה
ברור שהשב”ס לא ישחרר ראיונות עם אסירים בטחוניים!מה אתה רוצה שיקרה? ש”חס וחלילה” אנשים בישראל יגלו את העובדה שרוב מוחלט של האסירים האלו בכלל לא קשורים לארגוני טרור, מעולם לא ראו שופט, ואפילו המשפחות שלהם לא יודעות למה הם נעלמו, ושהם במעצר בישראל? ואני עוד לא מדבר פה על “שיטות הוצאת מידע” כמו עינויים ושאר דבר שמנוגדים לאמנות בינלאומיות שישראלת חתומה עליהן..
ומה אתה רוצה? שיתנו ליגאל עמיר לדבר? נו באמת. הרי אם הוא ידבר אז אולי “חס וחלילה” הוא ישחרר מידע לגבי המעורבות של אבישי רביב בסיפור. אולי הוא יספר מהיכן הוא השיג את האקדח שלו, ואיך זה שצלם חובבן ידע בדיוק על איזה בניין לטפס כדי לצלם את הרצח אפילו שכל מה שאפשר היה לראות מהזווית הזאת זה את המכוניות, ולא את ההפגנה עצמה. (ואולי גם למה הוא השתמש במצלמה שחור לבן בתקופה שכבר לכולם היתה מצלמה צבעונית)
כמובן שאתה יכול להגיד שזה התפקיד של עיתונות
אבל אז אנשים “חס וחלילה” עלולים להבין באיזו מדינה הם חיים וכמה בעצם מה שיש פה זה לא דמוקרטיה אלא פאשיזם.
נו טוב
welcome to israel
צודקים מי שמעלי.
חבל. חבל שלא נותנים לנו לשמוע ראיונות מלאים עם רוצחים, אנסים וסתם אנשים שהרסו חיים של אחרים. זה היה עושה רייטינג אדיר למפרסמים, ומספק את יצר הסקרנות שלנו. נמאס כבר מתוכניות הטלוויזיה האלו, שרק מדמים רצח, אנחנו רוצים ריאליטי, אנחנו רוצים להבין את זה, אנחנו רוצים רצח ואונס בשידור חי!
ובקיצור, אתם מגעילים אותי.
אנשים שעשו פשעים כמו רצח, אונס, הזמנת רצח, ואפילו גניבה או מעילה יושבים בכלא כעונש. העונש הזה אמור להרחיק אותם מהרחוב שלנו, ולא להפוך אותם למגה סלבים בתקשורת.
אם כבר, במדינה מתוקנת, לא צריך לראיין אסירים בכלל. השב”ס צריך להעיף על טיל את מי שאישר ראיון עם דודו טופז, וכל מי שמאשר לראיין אסירים. אכן, האישור הסלקטיבי הוא הבעיה. אבל אישור גורף הוא לא הפיתרון אלא החרפה של הבעיה.
אבל לא,לשיטתכם, זו זכות הציבור לדעת מה עבר לדודו טופז בראש כששכר אנשים להחטיף לאנשים חפים מפשע או מה חשבו חלאות אדם כשרצחו את ילדיהם הפעוטות. אסור למנוע מהציבור את הידע החשוב הזה, ראיונות בתקשורת הם חלק מתנאי הכליאה בישראל.
גועל נפש.
@יונתן, יש הרבה אנשים נוראים, בכלא ומחוצה לו. ההחלטה אם לראיין אותם צריכה להיות נתונה, ואכן נתונה, לביקורת ציבורית. לתת לראש השב”ס, פקיד כליאה בשורה התחתונה, סמכות להחליט מי יתראיין ומי לא זה קיצוני, אפילו לשיטתך.
לאיזו ביקורת ציבורית אתה מתכוון? שיקולי רייטינג?
ה-common sense של העתונאים? מגוחך. יש עיתונאים שיפרסמו גם תיאורי זוועות אם זה יזכה אותם ברייטינג.
ולא, אני לא סומך על העורכים שלהם.
גם אם אינני אוהב במיוחד את ראש השב”ס, הוא איננו פקיד כליאה בשורה התחתונה, זה סתם כינוי דמגוגי.
וכן, אני מעדיף את המצב הקיים על פני הרעיון שכל עבריין בכלא יוכל להתראיין כאוות נפשו. אני יותר בעד החמרת התנאים כך שלא יוכלו להתראיין כלל, ואם זה לא עוזר אז אולי אפילו לקבוע בחוק קנסות או עונשים אחרים לעיתונאים שישיגו את הראיונות במרמה.
אני נגד הופעת פושעים בפריים טיים, ואני מאמין שיש לזה חלק גדול בהפיכת פולחן המאפיה למקובל בישראל. ואני חושב שלשרבב לזה את זכות “חופש המידע” מעוות את המושג ואת הרעיון ורק הופך אותו לוולגרי.
ואם ממש מעוניינים במה שעבר לרוצחים בראש בזמן הרצח, יש מספיק זמן לראיין אותם אחרי שהם יוצאים מהכלא, או לעשות כתבה בלי לראיין אותם.
גם אם אני מסכים עם הטיעונים שלך לגבי הטעם הרע וחוסר ההגיון הבריא של העיתונאים והעורכים, זה לא כוח שצריך להיות בידי השב”ס. השב”ס אחראי על הכליאה והשיקום (נניח), לא צריכה להיות לו מילה לגבי חופש הביטוי של האסירים, למעט במקרים בהם מדובר בסכנה שהביטוי הזה (למשל, שיחת טלפון) משמש להמשיך לנהל ארגון פשע, לאיים על אזרחים וכד’.
לגבי קנסות ועונשים לעיתונאים — ערכית, חברה דמוקרטית כדאי לה שתמעט כמה שיותר בקנסות ועונשים לעיתונאים. פרקטית, כלי תקשורת מפירים צווי איסור פרסום ולא נענשים, אז לחוקק עוד חוק שלא ייאכף לא יועיל לאיש.
אנשים גם גונבים ולא נענשים, נוסעים ברמזור אדום ומקבלים עונש מגוחך (במקרה הטוב), מקימים מבנים (או יישובים) לא חוקיים ומקבלים סיוע ממשלתי. זה שחוק אחד לא נאכף זו לא סיבה שלא יאכפו חוקים אחרים. ראוי לאכוף את כולם. כי אחרת באמת יצדקו המלעיזים שיגידו שמדובר בחוק שרלוונטי למי שאינו מקורב.
לפחות אתה מסכים איתי שביקורת ציבורית (לפני פרסום) לא קיימת בישראל.