לכי לכי, יש עוד 100 כמוך
לא הלכתי למופע פתיחת חגיגות ה”תל אביב 100ממת!!!1″ – בתור תל אביבי מצופה ממני להתנשא עליו ולהשאיר אותו להמונים הצובאים עליו מהפרברים, למרות שבפועל בתור תל אביבי אני לא פחות מהפרברים מהם, רק שאני גם משלם שכר דירה מופקע, משקיע יותר זמן בלחפש חניה מאשר בנהיגה עצמה, וזכיתי להצביע לזה שהפסיד לראש העירייה; ולא הלכתי פשוט כי לא התחשק לי ללכת.
דרור פויר כתב על חייו בתל אביב:
אני אוהב את הידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד משהו – זו דרך המחשבה היחידה שתשאיר את האדם האורבני שפוי ושמח. אם ירצה לא להפסיד דבר סופו שיעבור מחוץ לעיר ויפסיד הכל.
זה ניסוח מזוקק לנימוק הלא מנוסח עד כה שאני מחזיק כבר כמה שנים בנוגע לבחירה שלי בתל אביב, שמציעה לי בחלונות הראווה (המטאפוריים) שלה פריטים שלעולם לא אקנה, אבל בזכותם בחרתי לגור פה, כי הם יהיו שם בכל פעם שאני יוצא מהבית, כדי שבכל פעם אוכל להחליט מחדש שאני לא רוצה לקנות אותם, ולדעת שהם יהיו שם גם מחר.
גדול. פשוט מסכימה נורא.
כתוב את זה בתחנות סאבווי בניו יורק- לפחות לפני 5 שנים היה : ”
I’d leave New York but i’m afraid i’ll miss something”
התמונה נורא יפה.
דרור הצליח לבטא בדיוק את מה שאני מרגישה ולא הצלחתי להגיד. זה כמו שאני לא הולכת לים יותר מדי וגם די מפחדת להכנס למים, אבל אני ממש אוהבת את הרעיון שזה שתי דקות הליכה ממני. פשוט לדעת שהוא שם עושה לי טוב.
אני דוקא הייתי הולך למופע בגלל הלהקות האהובות עלי.
עידוק עידוק,אין כמוך.
[…] פורסם במקור בבלוג “חדר 404“ […]