ישוע, חתולים מקיאים וסופם המיוחל של הבלוגים
בשלושה באפריל 0033 נצלב אחד, ישוע מנצרת, על גבעת גולגלתא בירושלים. לפני שהחזיר מלך היהודים מטעם עצמו את נשמתו לאביו, הוא הביא אותה בטוויט:
RT @David 
אלי אלי למה עזבתני.
תלמידיו וממשיכיו של ישוע עבדו מאוד מאוד קשה, עד שבסופו של דבר הנצרות הפכה, דה פקטו, לסטנדרט. במקרה של הנצרות, דווקא המוות של ישוע הוא זה שאיפשר לה להפוך מתחביב איזוטרי לתנועה המונית. מוות יכול להיות פעמים רבות גם הזדמנות.
אצל יודעי ח”ן דיגיטליים נשמע לאחרונה באז עדין סביב קונספט ה-lifestream. לייפסטרים אמור להיות מעין תיעוד שוטף של חייך, במובן הדיגיטלי. מעין אגרגטור שיאסוף את כל הטוויטים, כל עדכוני סטטוס בפייסבוק, כל השירים והתמונות שמלווים את חייך כל הזמן, ויפיץ אותם הלאה, לחברייך המשעוממים.
התגובה הראשונה שלי היתה קבס עז. כפי שכבר כתבתי פעם, אני לא רוצה לדעת כל פעם שחבר שלי התעטש. גם אם הוא חבר אמיתי שלי. אם נרשה לעצמנו רגע של אמת, נראה שחלק קטן בלבד מהאנשים שמאכלסים את רשימת ה”חברים” המקוונת שלנו, הם חברים אמיתיים שלנו. גם ככה טוויטר נראה לי מיותר, והרעיון של סופר-דופר-מגה-טוויטר, נראה לי מבחיל.
הלייפסטרים, כך אומר הדיבור, יהרוג את הבלוג.
“שטויות במיץ, הבלוג ישאר לנצח כבסיס לאסטרטגיית התקשורת החברתית”, כך טוען, בשיא ההעדה על עיסתו, בלוגר מקצועי. אני מקווה שהוא טועה. אני מקווה שהלייפסטרימינג ירבו, יפרצו ויהרגו את הבלוגים.
בדיוק כמו שהנצרות שילבה הילוך רק אחרי ה”מוות” שלה, כך גם טכנולוגיות אחרות. אף אחד כבר לא כותב כתבות על “אימייל”. האימייל מת מבחינה תקשורתית, אבל הוא עדיין אמצעי התקשורת מספר אחד באינטרנט, מלבד פורנו. כנ”ל לגבי IM, ואפילו פורטלים – הפורטל מת, ואחרי מותו קם לתחייה כמשהו שימושי.
הלייפסטרימינג צריך להפוך לסופר פופולארי, ולמשוך אליו את כללל קהל ה”קמתי, צחצחתי שיניים, אני מכין רשימה של כל האנשים שאני שונא והחתול הקיא כרגע”. הם ינטשו את הבלוג, כי בשביל בלוג צריך עוד להתאמץ, וכך הבלוגים של כולם ימותו. כולם, מלבד האנשים שבאמת מעניין אותם לכתוב דברים, להשקיע בכתיבה, להגיד דברים מעניינים. הבלוגספרה תחזור להיות מעניינת, וכל האובר-מצייצים למיניהם יוכלו לצייץ הרחק ממני. המטרד היחיד שישאר באוטופיה הזאת הם הגרפומנים המשוגעים, שלא יסתפקו בלייפסטרים וימשיכו ללהג על חייהם המשמימים גם בבלוג שלהם. אותם פשוט נצטרך להרוג ידנית.
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
למה שהוא יעשה רה טוויט לעצמו?
למען האמת, הוא עשה ריטוויט לתהילים כב…
כן, צריך להיות RT@david
חוץ מזה, פוסט מעולה.
תודה @דרומי, תוקן.
רה טוויט לדוד המלך, רה טוויט לדוד. גדול.
אהבתי את האבחנה בדבר חיים שלאחר המוות.
באמת פוסט משובח, ואני איתך בתקוותך לתחיה שאחרי המוות של הבלוגים הטובים באשר הם (מענין אם הפקצות ישרדו את המהפך הזה).
אני מנסה לחשוב על אנשים בחיי שתקשרתי איתם באמצעות פורנו. אם נמתח את ההגדרה לתכני NSFW ככלל, עולה לי אחד. האם הייתה לי ילדות מוגנת או שאני מנטפקת?
@meme – זה בסדר, הפורנו מתקשר איתך, לא אתה איתו.
אחלה פוסט.
אני דווקא מפנטזת על לייפסטרימינג כמה שנים טובות, מאז שקראתי עליו. כתחליף זיכרון חיצוני לאחד שבמצב לא משובח במיוחד.
השאלה האמיתית היא שאלת העריכה/בחירה, בהנחה שבכל זאת תהיה סיבה להבדיל בין רעש לבין רגעים בעלי משמעות, והרי כדי לערוך צריך להקדיש זמן שעולה על זה שהוקלט.
פוסט מצוין.
גם כך אנו חיים בעולם של עודף אינפורמציה – למה להזמין עוד ממנה, ומשעממת במיוחד, מטוויטר? חיינו מלאים באנשים שהיכרנו ברגע אומלל וכעת אנו נידונים לפתח איתם סמול טוק משמים בכל מפגש אירעי שממנו לא הצלחנו להתחמק במעבר מהיר לצד השני של הכביש – למה לפתוח את הדלת למפגש עם עוד כאלו בפייסבוק?
הבלוגים הטובים הם היחידים שקיימים כבר עכשיו.
אתה סופר הרבה בלוגים חסרי תוכן בגלל שאתה סופר את הבלוג ברגע כתיבתו. בלוכ נספר ברגע קריאתו.
ובלוג שאין לו קוראים, לא באמת קיים. אז הוא הופך להיות באמת רק יומן רשת, סגור לעיניים זרות ( או פתוח, אבל עדיין ללא עיניים).
הגודל של הבלוגוספירה הוא לא פונקציה של כמה אנשים כותבים בלוגים, הוא פונקציה של כמה אנשים קוראים אותם.
בלוגים שנכתבים רק בשביל אמא והחבר, מלכתחילה לא באמת קיימים.
אני באמת צריך להתחיל להגיה טוקבקים לפני שאני לוחץ על ‘שלח’…. :-\
יש גם את הסטארט אף הזה של ורדי שמתעסק בנושא – השם שלו אומר הכל – http://allofme.com/