המוסד מת מצחוק

לפני שבועות ספורים פניתי ל”רייטינג” והצעתי להם שיעשו כתבה על חגיגות השנתיים לסרט הקאלט הישראלי “המוסד הסגור”, שאני אחד מחסידיו השוטים. כמה ימים אחר כך הם התקשרו וביקשו שאני אכתוב את הכתבה. היא פורסמה ברייטינג יום לפני ההקרנה, ועכשיו מובאת כאן בגירסה שונה מעט.

יום אחד בתחילת האפסטיז התקבלה שיחה משונה בביתו של אילן דר, שחקן התאטרון הוותיק והמוערך ואחד מכוכבי “קרובים קרובים”. על הקו היה אלון גור-אריה, סטודנט בקמרה אובסקורה, שניסה לגייס את דר לסרט הסטודנטים שלו, “המוסד הסגור”. זה בהתנדבות, הסביר גור-אריה, אבל זו קומדיה מופרעת, עוד לא עשו דבר כזה בארץ. דר, שעדיין לא ידע עם מי יש לו עסק, סירב בנימוס, הסביר שהוא מתעתד לצאת לחו”ל בקרוב וסיים את השיחה.

גור-אריה הניח את השפופרת (זה בטח היה טלפון אלחוטי או סלולרי, אבל לצורך השחזור הדרמטי, בואו נדמיין שהיתה שם שפופרת). אשתו נילי שאלה בציפיה: “נו, מה אילן דר אמר?”

– “הוא אמר שהוא כרגע עסוק”.

– “‘תתקשר אליו עוד פעם”.

חמש דקות עברו והטלפון של דר צלצל שוב. על הקו: גור-אריה. הנושא: הצטרפות של דר לסרט. דר, שכבר התחיל להבין שיש לו עסק עם נודניק, השתמש בשורת הנפנוף השנייה בספר ההדרכה לשחקנים ותיקים שסטודנטים טריים לקולנוע מציקים להם: “תשלח את התסריט באימייל”. גור-אריה שלח. דר עשה פורוורד לבתו, “הלקטור שלי” כהגדרתו. “היא קראה את זה והיא צחקה מאוד וגם אני צחקתי מאוד, ואמרתי לעצמי, ‘זה כל כך מטומטם, אז בוא נעשה את זה. כי אף פעם לא עשו כזה דבר מטומטם בארץ’. ועובדה, זה רעיון מטומטם שרץ כבר המון זמן, ומתפתח, אתה תראה!”

“אין גבול לטמטום”, מוסיף אלי גורנשטיין, שחקן תאטרון, טלוויזיה, סרטים ופרסומות, שגויס גם הוא לסרט.

איך אתה הגעת לשם?
“הוא גם צלצל, בערך אותה שיטה. יש לו שיטה: הוא מצלצל. הוא מגיע אלי ואומר, ‘המוסד’. לא הבנתי איזה מוסד. ואז הוא אמר, ‘בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות’. עשיתי לו הכל: טאי צ’י, אפילו טאי צ’י חרב הראיתי לו, ניגנתי לו צ’לו, שרתי לו, וגם ג’אגלינג עשיתי לו. הראיתי לו מה אני יודע לעשות, ואז הוא בנה תפקיד של מדען”.

הטלפון

המוסד הסגור בו אושפזו האדונים הנכבדים דר (בתפקיד חיים, ראש המוסד) וגורנשטיין (בתפקיד קוצ’יק, הגירסה האקסצנטרית של Q של ג’יימס בונד) הוא קומדיית קאלט ישראלית מז’אנר “האקדח מת מצחוק”. העלילה: סוכן המוסד רמי חרובי (רון שחר), התשובה האהבלית לג’יימס בונד, צונח במדינת האויב סוג’יירה להציל את שגריר ארה”ב החטוף. אם ייכשל, תבוטל החופשה השנתית של אנשי המוסד בכפר הנופש אולגה, אשר “מומלץ על ידי משרד הבטחון – אגף השיקום”, ומתגאה ב”חדר כושר עם מכשירי כושר”, לפי העלון הפרסומי שראש המוסד חיים מצטט בהנאה מלאת ציפייה. “המוסד הסגור” הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים 2007, וחגג באחרונה שנתיים עם הקרנה מיוחדת בסינמטק ת”א, שכוללת מפגש עם השחקנים, בהם דר וגורנשטיין, שחר (“טלנובלה בע”מ”, “במרתף”, “סרט חתונה”), לנה אטינגר (“סרוגייט”) ואיריס אברמוביץ’ (“זבנג”, בלייזר, ידיעות אחרונות).

בילדותו ננשך הבמאי גור-אריה על-ידי הקומדיה “טיסה נעימה”, וקיבל כוחות-על שבאמצעותם הוא מהפנט אנשים להתגייס לפרויקטים הזויים וגורם להם להתגשם. לקראת תום לימודי הקולנוע שלו (“אתה הסטודנט הכי קשה שהיה לי”, אמר לו אחד המורים אחרי שתרגם תסריט דרמטי על משבר בנישואין למחזמר קומי), החליט שהוא עושה את המוסד כסרט גמר. בתחילה דחו שם את הסרט, כשרק המורה יורם מנדל (“מסכים”) תומך בו. כשסוף סוף אושר הסרט, קמרה אובסקורה נסגר. גור-אריה יצא לעולם הגדול וזכה להיכרות אינטימית עם חדרי המדרגות של כל קרן קולנוע אפשרית. אלו שמעו שהוא רוצה לעשות קומדיה, גילו שאין בה משפחת מצוקה מהדרום או אפילו פלסטיני כבוש אחד, וזרקו אותו מכל אותן מדרגות. גור-אריה קם, ניער את האבק, לקח את חבריו לחבורת המערכונים “היפופוטם” – איל שינדלר (מפיק) ונועם שגב (תסריטאי-שותף, יחד עם גור-אריה) וכנופיה של 200 מתנדבים, והתחיל לצלם, כשתוך כדי הצילומים השיג תמיכה מקרן סנונית. אחרי חודשים עבודה רבים ומפרכים – בעיקר בסופי שבוע, כי לכולם היה גם דיי-ג’וב – הסרט היה מוכן. “ארבע שנים זה לקח, ואת שר הטבעות לקח שלוש שנים, אז שלנו יותר מסובך”, הוא מנמק.

היו תגובות מהמוסד?
“תראה, אנשים מההפקה התחילו להיעלם, אני לא יודע למה. אחרי שהסרט יצא, מישהו מהמוסד אמר, ‘בואנ’ה, ראיתי את הסרט וזה בדיוק ככה, אנשים לחוצי בית, הולכים בחמש, יש חופשות’. ואיש אחר שלח מייל קצר: ‘יש דברים שלא צוחקים עליהם’. אז כנראה שזה בדיוק ככה”. התייחסות מפתיעה הגיעה משכנתנו הרחוקה מצפון-מזרח: “הכתובת שלנו היא mosad.co.il, והמוסד האמיתי הוא mossad.gov.il, מה שיוצר טעויות. יום אחד אני רואה כניסה מטהראן, ולמחרת אני רואה עוד שלושה אנשים, מה שאומר שהוא קרא לחברים שלו. מאז יש הרבה כניסות משם. מישהו משם בפירוש ישב וראה קטעי וידאו של המוסד הישראלי. יכול להיות שבגלל זה הם מרשים לעצמם, כי הם חושבים שזה מה שהולך פה”.

הגיוס נמשך

הטלפונים החצופים לאילן דר, שתפקיד חיים ראש המוסד נכתב במיוחד בשבילו, ולשאר השחקנים, כמו גם הנחישות להפיק את הסרט למרות כל הקשיים, אופייניים לגור-אריה. אני יכול להעיד על כך: בשנה שעברה ליוויתי את אחי כשהלך לסייע לחבורת היפופוטם לצלם מערכונים לאתר נענע10. גור-אריה קלט אותי ובלשונו הזריזה שכנע אותי להשתתף במערכון. דקות אחר כך כבר עמדתי בשמש הקופחת, לבוש מעיל אופנוענים מעור ואוחז קסדה, כשלצדי עוד כמה עשרות סטטיסטים שלכד ברשתו. זה הסיפור הקלאסי של דוגמנית שרק הגיעה ללוות חברה לאודישן ונחטפה על ידי סוכן דוגמנויות מהיר תפיסה, אלא שבעודי מזיע איפור חלחלה לראשי ההכרה שאני עומד לזכות בתהילה, אבל לא מהזן של בר רפאלי או ג’יזל: אני הולך לגלם אופנוען עם אשך אחד. בהמשך מצאתי את עצמי שבת אחת בשעות הבוקר המופרכות על חוף הים של נתניה, כשאני רוקד כמו אידיוט בתחפושת של שיפוצניק; משתתף בקטטה המונית באולם הגדול של הסינמטק; ויש עוד טראומות, טריות מדי מכדי לדבר עליהן.

“האמת היא שאני בעצמי לא יודע איך הגעתי לסרט”, מתוודה כוכב הסרט רון שחר. “אבל מה זה שאפו מגיע לו, כי בדרך כלל לא מלהקים אותי, לצערי, למשהו שהוא קומי. דווקא אלון, אני לא יודע איך הוא זיהה את זה, כן עשה את זה וכן נתן לי את ההזדמנות. זה היה כיף מטורף, ומאז לא עשיתי שום תפקיד קומי”.

כשזומנה לאודישן, לנה אטינגר הייתה בוגרת טריה של ניסן נתיב וחסרת נסיון קומי. “אני חושבת שהוא רצה שבשביל שייצא כל הטירוף מסביב, צריך איזה מבט אחד שמתבונן כאילו מהצד ומגיב”, היא מסבירה. “מי שהכי הצליחו בז’אנר הם דווקא אנשים שלא באו מקומדיה”, מחזק אותה גור-אריה. “לזלי נילסן (“האקדח מת מצחוק”) היה שחקן באופרות סבון, מערבונים ובי-מוביז. ואז אמרו לו, בוא תהיה הדוקטור ב’טיסה נעימה’. בגלל שלנה לוקחת את הדברים נורא ברצינות, היא העיניים של הקהל. ברגע שאתה מוקף מטורפים, אתה צריך מישהו קצת שפוי שיסתכל ויגיד ‘וואלה, אני מוקף חובבנים’. גם רון שחר בא ממקום מאוד לא קומי. בניגוד לקומדיות שבהן הגיבור הוא פסיכי, כאן העולם המופרע והגיבור הוא הריאקשן של הקהל לטירוף”.

“אני מאוד אוהב להשתטות”, אומר שחר, “אני מאוד אוהב לעשות צחוק מעצמי. אני מאוד אוהב הומור מטומטם אבל מתוחכם, לא סתם ‘תחת תחת פיפי פיפי’, לא מדבר על דברים שהם גסים סתם. זה משהו שיש באלון ובנועם, שהם שני דבילים בתכל’ס. לא אלון ולא נועם זה אנשים שהיית רוצה שיתחתנו עם הבת שלך, אם להגיד את זה בעדינות”.

“אם יש משהו שאני אוהבת לעשות זה שטויות בשיא הרצינות”, מתוודה אברמוביץ’. “אני מאוד אוהבת נונסנס, ואני מתחברת לזה. יש לי חידה בשבילך שאני חיברתי, חידת נונסנס: מה זה שש אותיות, יש גם בסגול?”

מה זה?
“לא רוצה לנחש אפילו?”

אין לי אפילו כיוון.
“אוקיי, התשובה היא: חוטיני. יש לי עוד כמה, אני אחסוך ממך”.

איך הזמן זוחל כשנהנים

כשגור-אריה חיפש מפיק לסרט, נילי שאלה: “מה עם חבר שלך איל שינדלר מהיפופוטם? הוא בחור מסודר, אחראי”.

– “הוא בחיים לא הפיק סרט”.

– “אז תשאל אותו”.

“אז הזמנתי אותו”, נזכר גור-אריה, “הראיתי לו איך הפקנו סרט בשנה ג’. אתה פותח טבלת אקסל, כותב כמה שחקנים, כמה ציוד צילום, כמה רכבים, כמה תפאורה, וככה אתה עושה לכל סצינה. הוא מסתכל על זה, מסתכל עלי ואומר ‘זה נראה בפשוט’. שלוש שנים אחר כך,שפריץ נפט מהאדמה, סוסים, תרנגולות, צניחה ממטוס. כל פעם שהוא צריך טרמפ, הוא קורא לי. אני חייב טרמפים לו וגם לנכדים שלו”. כמו שינדלר המפיק, גם המשתתפים האחרים למדו את העבודה תוך כדי עבודה, הסצינות העמוסות הצריכו תיאום בין עשרות אנשים, שכאמור, עבדו בהתנדבות בשעות הפנאי שלהם, וצריך היה גם למתוח את הזמן כדי להכניס כסף להפקה, כי, כמו שאומר גור-אריה, “כולם עבדו בחינם, אבל הם אוכלים הרבה, צריך לקנות להם פיצות”.

אפשר היה לומר שההפקה התארכה מעבר למצופה, רק שלא היה מצופה, כי אף אחד שם לא ידע להעריך כמה זמן זה אמור לקחת. החודשים והשנים עברו, רול הקרדיטים לא נראה באופק והשחקנים החלו לפקפק בעצם קיומו של הסרט. רון שחר: “התחושה שלי היתה שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו בטירוף, שיש איזה פסיכפוט שנהנה לראות אותנו מסתובבים עם בגדי ים ולעשות כל מיני סצינות הזויות בכל מיני מקומות הזויים. באיזשהו שלב צילמנו באיזה מבנה נטוש ברחוב יגאל אלון, והייתי בטוח שהוא פלש לבניין הזה”.

במשך ארבע שנים, כל כמה חודשים הוא מתקשר אליך ואומר, “בוא להצטלם”.
“זה כמו בסרט האימה ‘הצלצול’, אתה רואה את השם שלו על הצג ואתה נבהל, אתה יודע שיש בשורה רעה, שמשהו רע הולך לקרות, נכנס לכוננות ספיגה. ואז אתה שומע את הקול הקטן שלו, ‘שמע, אנחנו רוצים עוד לצלם איזה יום’. והוא מדבר כל כך מהר, אתה מנסה להגיד ‘כן’ ולא יודע על מה אמרת כן. […] הוא די חוטף שחקנים לעבוד איתו, מאלץ אנשים לעבוד איתו. יש לו את החזות הלא מזיקה הזאת, הפסיכית, הפדופילית. אבל הוא בעצם לא פדופיל”.

במהלך ההפקה המשיך גור-אריה לעבוד לפרנסתו, ואחד הג’ובים היה עוזר הבמאי של פרק האיחוד של קרובים קרובים, שם פגש את אילן דר המודאג.

דר: “אמרתי לו, ‘תגמור כבר את הסרט'”.

גור אריה: “תוך כדי החזרה הוא עובר ונותן מכה לכסא, ‘גמור את הסרט כבר!'”

גורנשטיין: “יום אחד הוא התקשר אליי אחרי ששכחתי ממנו בכלל, והוא אומר, ‘תשמע יש עוד איזה סצינה שאני רוצה לצלם’. בכלל לא ידעתי במה מדובר”.

זה עוד כלום, את לנה הוא החזיר מצרפת.
אטינגר: “יום בהיר אחד הוא התקשר אלי, אני גרתי בצרפת במשך שנתיים ובדיוק הצטלמתי אז לפיצ’ר צרפתי. ואז הוא פתאום התקשר אלי ואמר ‘אני צריך לצלם סצינות השלמה’. אמרתי לו, ‘אתה עדיין עושה את זה?’, במין פליאה מטורפת”.

חשבתם שזה איזה סרט סטודנטים שלא הלך, ואתם ממשיכים הלאה.
גורנשטיין: “כמה זמן אפשר להיות סטודנט?”

“היה לי חלום שמאתיים איש עם קלשונים ולפידים מגיעים מתחת לחלון שלי ושואלים מה עם הסרט”, מספר גור-אריה. “יכול להיות שאם לא היה פסטיבל ירושלים, עדיין היינו עובדים על זה. זה כוחו של הדדליין”.

היפופנאטים

הקהילה שהתגבשה סביב התוכנית “היפופוטם” המשיכה גם לסרט “המוסד”, כשבמרכזה גרעין קשה של משוגעים, “היפופנאטים” בז’רגון הפנימי. ההקרנה הקבועה הפכה לאירוע קאלט שמתחיל כבר ברחבת הסינמטק ונמשך עד שהסדרנים מתחננים שנסתלק כדי שיוכלו ללכת לישון. חברי היפופוטם מפעילים דוכן שתיה וקסמים, דיילות ודיילים מגישים לבאי הסינמטק פרוסות גזר ועלי בזיליקום, המאכל הלאומי של מדינת סוג’יירה; פוסטר ענק של הסרט מוצב בלובי, כשבמקום ראשו של הסוכן רמי חרובי יש חור שדרכו יכולים הצופים להצטלם כסוכני מוסד; חולצות סוג’יירה נלבשות ודגלי סוג’יירה מונפים; אחת המעריצות האדוקות עולה על הבמה ושרה את שיר הסיום. בשבת חמימה אחת, כשלושים מעריצים אדוקים (ואני ביניהם) צילמו גירסה משובדת של הסרט בגן ציבורי בהרצליה והפחידו את העוברים והשבים.

כשהסינמטק ביקש לבטל את ההקרנות השבועיות של הסרט, ארגנו המעריצים (ושוב אני ביניהם) הפגנה בכיכר דיזנגוף ומחו בפני אנשי הסינמטק, שהתקפלו והחזירו את הסרט להקרנות חודשיות שנמשכות עד היום. “היתה איזו הפגנה או איזה משהו בכיכר דיזנגוף, זה בכלל היה מטורף”, משחזר שחר. “אלון אמר לי ואמרתי, ‘אין מצב, מה פתאום’. ואז באתי, עמדתי רחוק והסתכלתי ונבהלתי. אמרתי, ‘אם אני אתקרב הם בטח יקרעו ממני חתיכות'”. שחר רגיל למעריצים, ובמיוחד למעריצות, שאף חדרו לאחד מאתרי הצילומים של המוסד, צרחו בחדווה וסירבו להתפנות. אבל נדמה שמעריציו מהמוסד מפחידים אותו יותר: “אני הולך ברחוב, ומישהו נקרע מצחוק. בהתחלה אני נעלב, כי אני אומר, ‘לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי’. ואז הוא אומר לי, ‘בוא’נה, ראיתי אותך במוסד הסגור, חבל על הזמן’. כשהייתי הולך עם אמא שלי והיו אומרים לי ‘ראיתי אותך במוסד הסגור’, היא היתה נעלבת. היא לא הבינה במה מדובר”.

אחד השיאים של פעילות המעריצים נרשם כשהמעריץ ראם אורנת שלח עותק של הסרט לפסטיבל הקומדיה העולמי בטורונטו, בלי ידיעת היוצרים. גור-אריה: “הם קיבלו את הסרט, ראו שזה מישראל והתחילו לראות אותו. בתחילת הסרט יש סצינה שהיא פרודיה על אינדיאנה ג’ונס, סצינת מכות מטורפת בטוניסיה, והם אמרו, ‘אוי ואבוי, ימני קיצוני בישראל כנראה קיבל תקציב לעשות סרט על איך אפשר להכות ערבים בדרכים מצחיקות'”. “אחרי מלחמת עזה, זה מה שציפינו לקבל מהקולנוע הישראלי: סרט מלחמה”, הסבירה לו מנהלת הפסטיבל. “אנשים יעזבו את האולם באמצע הסצנה, זה לא יכול להיות”, הזהיר אחד הצופים המקדימים. למרבה המזל, אחרי שלוש דקות קלט צופה אחר את העניין ואמר: “‘זה סרט ‘טיסה נעימה'”‘. כבודו של “המוסד הסגור” ניצל, והוא גם הגיע למקום השני בבחירת הקהל בפסטיבל.

רוצים עוד

“המוסד הסגור”, שבשנתיים שחלפו צפו בו בקולנוע כ-25 אלף צופים, טרם החזיר את ההשקעה. זה לא עצר את גור-אריה מלגלגל בראש רעיונות להמשך הדרך, כמו סדרת רשת, קומיקס ותוכנית טלוויזיה. אחרי שהסרט הוקרן בטלוויזיה כתב מבקר הטלוויזיה של מעריב אסף שניידר כי “‘המוסד הסגור’, אחרי טבילת האש הערוץ שתיימית, יכול להיות בסיס מצוין לסדרה קומית מטורפת מהסוג שפשוט אין אצלנו. אז יאללה: להזמין מהם עונה”. אבל החברים לדרך פסימיים: “אני חושבת שסדרת טלוויזיה זה מקום אידיאלי לדבר כזה”, אומרת איריס אברמוביץ’ ומסייגת: “אתה רוצה את התשובה המדכדכת? כרגע זה לא ריאלי. תעשיית הטלוויזיה מאוד מפוחדת, הם מתחילים לצאת מתקופה קשה, ונראה לי שלא מפיקים משהו שיש בו סיכון. תעשיית הטלוויזיה בארץ עדיין נמצאת בתקופת הלחם והמים שלה, שבה הם לומדים לעשות דרמות איכותיות, קומיות, נוגות, ודבר כזה, שהוא קצת פחות בתרבות הישראלית, אולי יקח קצת זמן. אני מקווה שלא הרבה, כי אני חושבת שיש צמא לדברים שונים. קצת נמאס ממה שהורגלנו לראות בטלוויזיה הישראלית, ואני מאוד מאוד מקווה שמישהו ירים את הכפפה הזאת ויעשה משהו קצת אחר. אם זה כבר יהיה בטלוויזיה יהיה לזה קהל, ואם אם לא בצפיה הראשונה אז בשניה

“האמת שזה צריך להיות סדרה”, מסכים רון שחר, “אבל הגופים המשדרים וחברות ההפקה כ”כ פחדנים, שקשה לי להאמין, לצערי, שהם ילכו על זה. הם הולכים על הבטוח והקבוע והידוע”.

זה פחד שלהם מקומדיה?
“זה פחד שלהם מלא למכור פרסומות ולא להכניס מספיק כסף, זה הפחד היחיד שלהם”.

אתה חושב שזה לא יקרה כסרט, אלא כסדרה.
“לפני יומיים [השיחה התקיימה ביום שישי, 10/7/2009] נפל חוק הקולנוע, ואם זה הולך להימשך ככה, […] הולכת להיות שנה מאוד שחונה. וזה עצוב. בגלל זה אני לא חושב שיהיה למישהו אומץ לעשות מזה סדרה, למרות שזה יכול להיות שוס מטורף”.

בינתיים נמצא גור-אריה בשלבים סופיים של כתיבת תסריט לסרט המשך, ובמקביל עבד על גיוס תמיכה. “מלקרוא את הסינופסיס של סרט כזה אי אפשר להבין שהסרט מצחיק”, הוא מסביר. “הדוגמה שאני תמיד נותן היא טיסה נעימה, אבי הז’אנר. העלילה שלו היא על טייס עם טראומה ממלחמת קוריאה שמפחד להנחית מטוס אבל רץ אחרי אהובתו הדיילת לתוך מטוס, כולם מורעלים מדג, הוא מציל אותם וזוכה בבחורה. זה לא נשמע כמו אחת הקומדיות הגדולות בהיסטוריה, זה נשמע כמו בי מובי גרוע. אז לקרוא תקציר של פרודיה כזאת זה חסר משמעות. הגעתי לקרן הקולנוע עם בטחון עצמי, עם דיוידי של סרט שראו אותו אלפי צופים, ועם תקציר, עם הערה גדולה ‘התקציר לא מצחיק’, וכמובן שהסרט לא התקבל. אז קבעתי פגישה בקרן הקולנוע והקרנתי להם את תגובת הקהל — ראינו שתי דקות מהסרט עם פסקול של הקהל צוחק ומוחא כפיים, ובאמצע גם הרמנו את השאלטר כדי שיראו 400 אנשים מוחאים כפיים, ושלל ביקורות שאנשים כתבו על הסרט, ממבקרי קולנוע ועד אנשים שגילו אותו ורצו לספר לעולם. כאן מגיע כל הכבוד לדוד ליפקינד וכתרי שחורי מקרן הקולנוע, שנתנו מין הצהרת בלפור, ש’קרן הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת קומדיה מטורפת בארץ ישראל’. וזה דבר אדיר”.

“משום מה בארץ תמיד מעדיפים סרטים עם אמירה”, מתלוננת אברמוביץ’. “אנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים, אז חושבים שאם כבר נותמנים איזה 20 אלף שקל לסרט, עדיף שתהיה בו אמירה על המצב בשטחים או על עצי הלימון בשטחים. לסרט הזה אין אמירה על שום דבר חוץ מזה שהוא מקדש את תרבות הנונסנס. אני חושבת שזה שהסרט הזה כאילו נדחק לשוליים, הפך אותו לגיבור תרבות שוליים. הוא כ”כ מטומטם שקשה שלא לאהוב אותו. מטומטמים איכותיים מזהים ומעריכים את הטמטום האיכותי של הסרט”.

כל השחקנים איתם דיברתי רוצים להשתתף בסרט ההמשך, בסתר ליבם אפילו מפנטזים על הצלחה מסחרית שתתרגם את הקאלט לכסף. “את הסרט הקודם, על פני שלוש שנים ושש יבשות צילמנו בלי לראות שקל”, אומר שחר. “אי לכך ובהתאם לזאת אני מרגיש שהפרויקט הוא בחלקו שלי, כמו שהוא שלהם, כולם היו שותפים ביצירה. לכן גם בפרויקט הארוך אני מקווה שאני אקח חלק. רמי חרובי לנצח”.

(פורסם במקור ברייטינג, 15/7/2009, בגירסה שונה מעט)

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•