שילינג שוקר (טל גוטמן משיב ליהונתן זילבר)

יהונתן זילבר כתב פה על הערך התזונתי הירוד של טקסטים באינטרנט. טל גוטמן משיב לו.

1/4 pound of ground hamburger, by cinnachick (cc-by-nc-sa)

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. “כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית”. Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל”ף-בי”ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

3rd Place: Jeffrey's Hamburgers in San Mateo, by klara (cc-by-nc-sa)

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. התפיסה של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפינץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

Hamburger, by tomklaver (cc-by-nc-sa)

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

אחת התמונות המפחידות שנתקלתי בהן

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

תגובות

3 תגובות לפוסט “שילינג שוקר (טל גוטמן משיב ליהונתן זילבר)”

  1. יחזקאל on 2 באוקטובר, 2009 12:57

    “הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו 153100בשלושה ציטוטים”

    “אחת התמונות המפחידות שנתקלתי בהןכל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד”

    רק שכחת את ההערה שמבהירה לקורא שבכוונה אתה לא עורך את הפוסט או משהו.

    בעצם, אם היה לי משתמש, הייתי שולח לתיקונים… (אתה רואה את הבעיה שזה לא במייל?)

  2. עידו קינן on 2 באוקטובר, 2009 15:48

    @יחזקאל, בעקרון לא ערכתי את הטקסט, רק תיקנתי שגיאת הקלדה אחת שנפלה בו. השגיאות שמצאת הן ה-alt text של התמונות שהיו במקור באייטם, והועברו בקיפוסט לכאן. גוטמן התקשר להעיר לי על זה, ותיקנתי.

    לגבי התיקונים, אני חושב לפתוח כתובת אימייל שמאפשרת לשלוח פוסטים, שיעברו לתור מודרציה שלי. נדמה לי שיש אופציה כזאת בוורדפרס.

  3. דפי קודיש-וייכרט on 3 באוקטובר, 2009 16:35

    רוני סומק, לא סומאק (אלא אם אתה ממש מותח את מטאפורת האוכל).

פרסום תגובה