איפה זה בלוג?

פוסט של דני או’בראיין

המשלב

הבעיה היא בעיית מִשְּׁלַב. בעולם האמיתי, אנו מנהלים שיחות בפומבי, באופן פרטי, ובסוד. כל השלושה נבדלים זה מזה. הפומבי הוא מה שאנו אומרים בפני קהל; הפרטי הוא הנושאים בהם אנו דנים עם החברים הקרובים; הסודי הוא מה שאנו מספרים אך ורק לאנשי סודנו. הסודיות מרמזת על קנוניה, על כך שיש לך מה להסתיר. לא כך הפרטיות. באפשרותך לקיים התכנסות פרטית, אך זו לא תהיה בהכרח בגדר סוד. לכל השיחות הללו השלכות שונות, מצלול שונה.

מרבית האנשים, אי שם ברקע מחשבתם, מאמינים כי את הדברים שנאמרים בינם לבין חבריהם יאמרו בשמחה גם בפומבי, במילים אלו ממש. זו טעות, ואם אינכם מאמינים לי, הקליטו את עצמכם מנהלים שיחה עם חבר באחד מן הימים, ולאחר מכן העלו את זה לאתר שלכם כדי שהעולם כולו יוכל להקשיב.

המלכודת הזו היא מה שהופך את תכניות הריאליטי-טי.וי, שמאפשרות לצופה להיות זבוב על הקיר, לכֹה מבדרות. זו הסיבה שגינוניהם של פוליטיקאים כל כך מוזרים וזו הסיבה שכולם יורדים קצת מהפסים כשמצלמת הווידאו מתנוססת מולם בחתונה. זה מה שהופך סוג מסוים של רכילות – ה”אני לא מאמין שהוא אמר את זה!” – למדבק כל-כך. לא משנה כמה אתה עקבי כבנאדם, לא משנה כמה אמונותיך חזקות, משהו שתאמר במשלב הפרטי ישמע איום, מזלזל, אגואיסטי או נדוש כאשר יימרח על דף השער של הצהובון המקומי. זהו ההקשר שמחוצה לו אנו מצוּטטים.

אולם, בעולם האמיתי, שיחות פרטיות נותרות פרטיות. לא מכיוון שכולם נשבעים לשמור על סודיות, אלא מכיוון שביטויים של הדברים הללו הינו ארעי ומוגבל לקהל [נתון]. מעטים הם הסודות בשיחה פרטית; אולם בהעברת המידע שנכלל בשיחה, המשלב משתנה קלות. אני אומר לעיתונאי “תראה, דייב, אמ, למען האמת הבחור קצת, אתה יודע. נו. הוא פשוט לא הטיפוס שהעסקתו היתה מובילה לשביעות רצון מצידנו”. העיתונאי, תוך שימוש בפילטרים, שולח לדפוס “המקורות אינם מרוצים מהמינוי”.

לסודות משלב נוסף. הם רציניים (גם כאשר אלו סודות מצחיקים). כאשר אנו חולקים סוד, שנינו מעורבים. אנו מחביאים אותו מעיני העולם. סודות אינם משנים משלב – כאשר הם נחשפים, הם משמרים את הסגנון המזיק שלהם.

הם לא מדברים אליכם

ברשת, יש לך פומבי, ויש לך סודות. תחום הביניים הפרטי, שכולל חציצה זהירה, נהרס. דואר מועבר הלאה מילה במילה. תעתיקי IRC, שכוללים הערות מיותרות, נשמרים לנצח. כשאתה מדבר עם חבריך בצורה מקוונת, אתה מדבר עם העולם.

זו הסיבה, אגב, שאנשים כל כך שונאים בלוגים. אלוהים, הם אומרים, איך יכולים כותבי היומנים להיות כל כך כפייתים ביחס לעצמם? אוי ויי, האם זני שוב מדבר על אמנות בלוס אנג’לס? למה הם לא סותמים את הפה, כולם?

התשובה לשאלה מדוע הם לא שותקים היא – הם לא מדברים אליך. הם מדברים במשלב הפרטי של הבלוגים, אותו סגנון חסוי שבין הפרטי והסודי. ואתה מצאת אותם דרך גוגל. עובר עליהם יום רע. הם כותבים למען אותם חברים שמתעניינים בתחביבים שלהם ובחיים שלהם. בינתיים, אתה עומד במרחק 100 מטר, מלא בוז, בידך עדשה עם זום רצחני ומיקרופון כיווני. עכשיו תגיד לי מי הכפייתי?

למרות הכל, יש להם אלטרנטיבה. הם יכולים פשוט לשמור את הדברים לעצמם. לכתוב ביומן שלהם. ודאי הם רוצים, עמוק בפנים, שאקרא את זה, אם הם טרחו לחשוף את זה בצורה מקוונת, נכון? הטענה כאן היא שהם משמיעים את הדברים הללו לקבוצה קטנה, אך מדוע אינם שומרים זאת לאותה קבוצה קטנה בלבד?

התשובה היא: מרביתם דווקא כן, אבל עליהם אתה לא שומע. ולו שמעת, היית כועס אף יותר. היות שכעת אנו פוסעים אל תוך העולם של משלב הסודיות. רק דבר אחד גרוע יותר מקריאת רשימת תפוצה פומבית בה אנשים מדברים שטויות – לראות רשימת תפוצה פרטית אליה אינך יכול בכלל להצטרף ולגלות באילו שטויות הם דנים. haddock, silent-tristero, אותה רשימת נמענים שכתובתם בלתי נראית שפעם היית חבר בה ועכשיו כבר לא. הם זוממים שם משהו.

ברשת, הפרטיות נעלמה

ברשת קיימים רק שני סוגים של משלב; פומבי וסודי. בתחום הפומבי, כל מה שתאמר מיועד לכולם. אם תדבר במשלב הסודי, הרי שיש לך מה להסתיר.

וזו משמעות קץ הפרטיות. פירוש הדבר הוא קץ המשלב הפרטי. לא כל הפרטי הינו בהכרח סודי, בר-הסתרה. הוא פשוט אינו מיועד לציבור הרחב. אותו אזור אפור הולך ודוהה, ובקרוב ייעלם כליל.

Foo Camp [אירוע דומה לכנר.נט בו השתתף או’בראיין], היה פרטי, אך לא סודי. נסו לקרוא את דפי הרשת שלהם כאילו היו פומביים, סיגרו עין אחת, ותוכלו להתייחס אליהם כאילו מדובר בחבורה של טופחים-על-שכם ומשבחי-עצמם. נסו לקרוא את הדפים כאילו היו סודיים, והכל נראה כקנוניה אחת גדולה שמטרתה להוציא אל מחוץ לתמונה את כל אותם אנשים שאינם תואמים אמות מידה שרירותיות ומטופשות.

אולם, חשבו מה היה קורה אילו רציתם לערוך מסיבה אליה יגיעו כל החברים הכי חכמים שלכם, בכדי לדבר על דברים שאתם יודעים שימצאו חן בעיני יתר החברים שלכם. חישבו כיצד דבר זה היה נתפש בציבור, או לו היה מתגלה כסוד שנשמר היטב.

Foo Camp לא היה יותר מזה. היו כמה דברים טכניים משעשעים, וקצת רכילות מהסוג הרגיל, שאעלה על הכתב עבור ה-NTK [ניוזלטר שאו’בראיין ערך] של השבוע הבא. שום השתטות מרעישה או מזימות אפילות.

הפרטיות אינה קנוניה

וקיצו של המשלב הפרטי? נושא הרבה יותר מעניין. כשעוד עסקתי בטלוויזיה, ביליתי יום שלם בעריכת ראיונות עם בריטים, בחברת אנשים שמוצאם ממדינה אירופאית פחות רווית-תקשורת. צריך ללמד את האירופאים – אל תביטו אל המצלמה, אני יכול שוב לשאול את השאלה, לא, רק תדמיין שאיש הקול שלנו לא שם והוא לא מנופף לעברך בנקניקיה צמרירית. הבריטים? בום. ברגע שהמצלמה הופעלה, הם עוברים למשלב הציבורי: “ובכן, דני, מצחיק שאתה שואל, כי דווקא יש לי אנקדוטה משעשעת בעניין ברוז'”.

אני לא חושב שזה יקרה. לדעתי המשלב הפרטי ישיג דריסת רגל – כפי שאני מאמין שקרה עם הבלוגים. אנו נפתח מעין סובלנות כלפי השיחה הפרטית שאינה מכוונת אלינו, וכי תגובה מוגזמת כלפי מצלול מעין זה תהפוך לצורה של נאיביות חברתית.

נלמד להבין כי הקנוניות האמיתיות אינן אלה המופיעות באתרים שפתוחים לציבור, בלווית רשימה מלאה של משתתפים, תיעוד מפורט של הדיונים, וגיבובים אינסופיים של שיחות משתפכות, מגושמות, פרטיות-למחצה שראויות, למרות הכל, לקהל רחב יותר. [נלמד] שאנשים שנתפשים כנלהבים להצליח, נכונים להאכיל כמה מאות אנשים בשל הסיכוי הקלוש שתצמח מכך תועלת כלשהי, שאוהבים להקשיב לחבריהם כשהם מזייפים בשירה, שלא אכפת להם אם אנשים אחרים ידעו מזה, ושלמזלם יש להם חברים חכמים ונדיבים דיים בכדי לשתף אותם, אינם האיום.

[האיום] הוא הסודות האמיתיים; מקומות המחבוא האמיתיים; אותם אנשים שפועלים תמיד במצב פומבי או סופר-סופר-סודי שבקושי נוכל לשער, הם המסוכנים. הרבה יותר קשה להבחין בהם ממרחק של 100 מטר, והם חסינים יותר בפני סאטירה עדינה.

הפוסט פורסם במקור ב-13.10.2003 בבלוגו של דני או’בראיין, Oblomovka, תורגם לעברית על ידי מיכלי זרצקי ופורסם בחיים ברשת ב-1.12.2003. הפוסט ותרגומו מתפרסמים ברשיון cc-by-sa.

בזמנו, ארז ארליכמן, כתב של ynet, סקר בטור שבועי בלוגים ישראליים, כשתופעת הבלוגים היתה קטנה ופומבית הרבה פחות מאשר היום. כמה מהבלוגרים שסוקרו במדור התנגדו לחשיפה בבמה הציבורית מאוד של ynet, וחלקם אף סגרו את הבלוגים מחשש שקרובים ומכרים ייכנסו לבלוג בעקבות הפרסום ב-ynet ויזהו את הבלוגרים. זו ההקדמה שליוותה את הפוסט הזה בחיים ברשת:

הקדמה: בשבועיים האחרונים הרשת הישראלית רוחשת (נו, נגיד). הסיפור של ארז ארליכמן מ-ynet מול הבלוגרית miss.terious זכה לתגובה של ארליכמן ועוד מספר התבטאויות של בלוגרים וכותבים. לפני כחודש, התייחס הבלוגר ועורך ניוזלטר הגיקים NTK, דני או’בריאן הבריטי, בבלוגו Oblomovka למקרה דומה. לפניכם תרגום חלקם השני של דברי או’בראיין, בהם התייחס לאמירה, שהושמעה בין השאר גם על ידי ארליכמן, לפיה מרגע שהבלוגר העלה את הרשימה שלו לרשת, הרי שהיא נמצאת במרחב הפומבי, הפקר לכל עיתונאי.
(מערכת חיים ברשת)

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•