בלוגותרום: להטוטני הרחוב של המילים והאידיאולוגיה המסמאת של תוכן חופשי
פרסמתי ב”הארץ” וכאן כתבה על בלוגרים ישראלים שמגייסים תרומות מקוראיהם. דובי קננגיסר, שהשיב לי באריכות ונקצץ בעריכה, עיבד את התשובות שלו לפוסט. טעימה:
המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה”סחורה”. צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.
[…]
אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.
אלי המצוטט אצל קננגיסר הוא אלי לוין, שכתב על זה ב”הציווי החדש”. טעימה:
מדוע בכל זאת הבקשה לתרומות בבלוגים מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם? לי נראה שמדובר כאן בעוד מקרה שבו אידיאולוגיית התוכן החופשי ברשת פשוט בעבירה אותנו על דעתנו. אני משתמש כאן במונח “אידיאולוגיה” במובן הכי פשוט של המילה, כלומר במובן של תודעה כוזבת שמסמאת את עיני ההמון וגורמת לו להאמין בדברים מופרכים שאין להם שום יסוד במציאות (אם כי במקרה הספציפי הזה לא ממש ברור את מי בדיוק משרתת התודעה הכוזבת הזאת, מלבד אולי את הקמצנות של הגולשים).
[…]
משום מה רק כשזה מגיע לתכנים ברשת פתאום הרעיון שאנחנו אשכרה מתבקשים לשלם ממיטב כספנו עבור מה שאנחנו צורכים נראה לנו כמו דרישה מופרכת ואפילו לא מוסרית בעליל. אבל במקום לזעוק ולהתבכיין בכל פעם שמישהו מציע או מנסה מודל כלכלי אלטרנטיבי לצריכת תכנים ברשת ומנסה לחרוג מהנורמה המקובלת, עדיף יותר שנהיה פתוחים ובעיקר סלחניים כלפי מי שלא מסתפק במודל החינמי. נכון, כסף זה דבר מחורבן והעולם שלנו היה הרבה יותר טוב בלעדיו, אבל כל עוד העולם שבו אנחנו חיים מתנהג בצורה הזאת אין שום סיבה שהמצב ברשת יהיה שונה.
בלוגותרום: בלוגרים ישראלים מגייסים תרומות מקוראים
“אני חי על טבק ואלכוהול. שניהם זולים, והכמות אינה מספקת”, כותב יוסי גורביץ בעמוד גיוס התרומות בבלוגו “החברים של ג’ורג’“. לחיצה על כפתור ה-Donate הצהוב מעבירה את הגולש לעמוד בו הוא יכול לתרום בפייפאל או בכרטיס אשראי. “רמת ההכנסות משתנה מעת לעת”, מספר גורביץ. “יש שבועות שאין בהם תרומות כלל, יש שבועות שיש בהן תרומות זעומות – 30, 40 שקל – ולפעמים מישהו מנחית עליך פצצה של 400 שקל. החודשים של פרוייקטי 300, שבהם הייתי כותב פוסט כל יום, הניבו הכנסות גבוהות: בראשון כ-650 דולר ובשני כ-750 דולרים, שיא התרומות”. גם חנן כהן, מפעיל אתר בירור השמועות “לא רלוונטי“, מצליח לגרוף כמה שקלים: “כל ההכנסות מהאתר מהוות בערך משכורת של חצי חודש בשנה. ההכנסות מכסות את עלות אחסון האתרים שלי והשאר עובר לקיבוץ [העירוני תמוז, שבו הוא חבר; ע”ק]”.
מצטרפת חדשה לשורת המתרימים היא יעל “קלבה” רגב, מעצבת אופנה ועיתונאית שכותבת את הבלוג “Kalba In Glam Town“: “הרעיון לשים קופת תרומות הוא משהו שמתבשל אצלי הרבה זמן, בעיקר אחרי שקראתי לפני כמה חודשים איזה מניפסט הורס שאמנדה פאלמר, סולנית הדרזדן דולז, כתבה בבלוג שלה על כל הקונספט של מעמדו הפיננסי של האמן בעולם החדש. היא כמובן התייחסה למוזיקאים ולכל הרעיון שאין שום דרך היום להתפרנס ממוזיקה בגלל האינטרנט, והיא הצדיעה שם לרעיון של קשרי מסחר ישירים בין האומן לקהל שלו. אני חשבתי שזה היה קטע אדיר ומסקנה אדירה. הרי אמנים, וגם הקהל שלהם, מתלוננים שנים על ההתערבות המזוהמת של כל המתווכים למיניהם, דוגמת חברות התקליטים או חברות ההוצאה לאור, בתכנים של האמן. אז מעולה, הנה יש לכם הזדמנות להוכיח שאם מסירים את ההתערבות הזאת, אתם עדיין מסוגלים להתנהל בהגינות הראויה – לקבל, ולדעת גם לתת. סוג של ניסוי באנרכיה, אני משערת – לראות אם בלי ה’ממשל’ של המתווכים, האנשים באמת יצליחו להתנהג בצורה מוסרית והגונה אחד כלפי השני”.
לצד התרומות קיבלה רגב גם תגובות שליליות, והשיבה למבקרים בבוטות: “קפצו לי חתיכת צבועים נחותים. אני מבינה שאתם מעדיפים שאני אטביע את הבלוג בפרסומות במקום, לא? או אקבל כספים מאנשי יח”צ ואקבור את הבלוג בתוכן יח”צני ואשטוף לכם את המוח בלי לעדכן אתכם? אולי זו דרך הרבה יותר הגונה בעיניכם לעשות כסף מתכנים..”
אבל גם הבלוגרים עצמם לא חשים בנוח בחליפת השנור. “אתה נראה קצת מתמסחר”, מודה גורביץ. “הרעיון נראה לי מוזר בהתחלה, קצת מביך אפילו”, אומר שלום בוגוסלבסקי, כותב הבלוג “תניח את המספריים ובוא נדבר על זה“. “זה נראה כמו הזנייה של הבלוג – אחותי כינתה את זה קיבוץ נדבות, ויש משהו פולני בבקשה הזו, שגורם לאי נעימות מצד הקוראים”, מספר-מתנצל דובי קננגיסר, דוקטורנט שכותב מקנדה את הבלוג “לא שומעים!” ומתרים טרי.
אז למה תרומות ולא פרסומות, שנדמות לפעמים כמודל העסקי הבלעדי בווב שתיים אפס? “פעם היו לי בבלוג פרסומות של גוגל”, אומר קננגיסר. “הבעיה היא שגוגל אוסרים על בעלי אתרים לדון בעובדה שיש לך פרסומות שלהם באתר על גבי האתר עצמו, ובמיוחד הם אוסרים להגיד לאנשים שתשמח אם הם יקליקו על פרסומות. מכיוון שלי הייתה רשומה כזו, ומכיוון שהם פנו אלי בדרישה שאני אסיר אותה, החלטתי להסיר את הפרסומות במקום. בזמנו, אחרי כעשרה חודשים של הצגת פרסומות גוגל, צברתי סכום אסטרונומי של 30 דולר, כשבחודשים האחרונים של התקופה ההכנסה הממוצעת שלי עמדה על פחות מחצי דולר לחודש. מתרומות כבר עברתי את ה-100 דולר תוך חודשיים”. יש לו גם בעיה ערכית עם הפרסומות: “יש משהו מטריד ברעיון שאתר מצליח (כלכלית) הוא אתר שמושך מספיק אנשים טמבלים מספיק כדי להקליק על פרסומות. מנגנון התרומות עובד הפוך – המבקרים הקבועים, אלו שהכי אוהבים את הבלוג שלך הם אלו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לתרום”.
בוגוסלבסקי, שהקים את בלוגו רק בחודש שעבר, התלבט לפני שהצטרף למתרימים: “חששתי שהיות שהבלוגוספירה העברית למבוגרים לא בדיוק ענקית, התפשטות כפתורי התרומות תביא לסוג של קניבליזציה בתחום”. מצד שני, הוא אופטימי: “אני אשמח אם זה יהפוך למקור הכנסה אמיתי, ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך. בתור מי שלא גומר את החודש ולא תמיד יש לו את המינימום הנדרש לקיום סביר, גם סכומים קטנים הם מקור הכנסה אמיתי. אבל מעבר לזה, ככל שאני נהנה מהעבודה שלי, אני נהנה יותר מכתיבה. אם ההכנסות מתרומות יאפשרו לי לעבוד פחות ולכתוב יותר, אשמח מאוד. אני משקיע בפוסט ממוצע זמן ומאמץ (בתחקיר, כתיבה והגהה) שווה ערך ליום עבודה. אם אחד מעשרה קוראים יתרום סכום של כוס קפה בחוץ על כל פוסט, אני אוכל להפסיק לעבוד ולהקדיש את זמני לכתיבה”.
סכומי התרומות שמגלגלים הבלוגרים עדיין לא מתקרבים למשכורת. ובכל זאת, מדובר בכסף שמגיע מגולשים ישראלים, אלו שלפי הסטריאוטיפ משיגים תוכנות פרוצות בפורומים, מורידים מוזיקה, סרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים ומייבשים אתרי חדשות ומגזין שמבקשים תשלום. כהן מגלה שבמקרה שלו, הגולשים עצמם יזמו את התרומות: “קוראי האתר ביקשו להודות לי באופן כספי”. הוא התייעץ עם זיו פוגטש, מייסד אתר המרצ’נדייז “פרינטמול“, וזה הקים בסוף 2004 את לתרום.קום, שירות גיוס תרומות לאתרי תוכן עצמאיים (שמסיבות טכניות עובד כיום רק עם עמותות רשומות ומלכ”רים). “תרומה, בניגוד לאחותה האנאלפבתית הצדקה, מגיעה ממניע אחר. תורם מביע מעורבות, צדקה נועדה להיעשות בסתר”, מסביר פוגטש. “תרומה לבלוגרים מגיעה מאותו מקום שמניע טיפ במסעדה. אתה יודע שלא ישלמו לו בלעדיך, כי אתה מכיר את כוחות השוק. משתמש שכבר יצר קשר רגשי עם בלוג, יעשה חישוב נסתר ששווה לו להשקיע כמה עשרות שקלים פעם בחצי שנה. ולעשות את זה מרצונו. בניגוד למודל התוכן בתשלום שמרגיש לישראלי המצוי כאילו באים לעשות עליו קומבינה ולמכור לו תוכן! בכסף!”
“דבר אחד שעדיין מהווה מגבלה הוא הסכומים הרלוונטיים”, אומר קננגיסר. “לתרום 20 או 40 ש”ח לבלוג זה סכום משמעותי, אבל אחרי העמלות של פייפל, לא נשאר הרבה כסף שם. זה גם לא משהו שהייתי עושה כלאחר יד. אם היה מנגנון יעיל של מיקרופיימנטס, כפתור כזה שנרשמים פעם אחת ואז כל פעם שלוחצים עליו זה אוטומטית מעביר שקל לבלוגר, אני חושב שהיה ביקוש בקרב הרבה בלוגרים להצטרף למנגנון הזה. הנה רעיון לסטארטאפ שאני תורם בחינם (סטארטאפיסט יקר: פטור מעמלות לכל החיים יהיה נחמד כתודה). התחושה שלי היא שלרוב האנשים לא היה אכפת אם במקום כפתור ‘לייק’ היה כפתור ‘יש’ך שקל?’, והבלוגרים היו זוכים לעוד טפיחה על השכם”.
___________________________________
• הכתבה התפרסמה במקור בגירסה קצרה יותר במדור "קפטן אינטרנט" בעיתון "הארץ", 28.9.2010 (הכתבה באתר "הארץ", הכתבה ב"וואלה")
• עוד על כסף וכתיבה:
• עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
• בלוגרים למכירה
בלוגותרום: בלוגרים ישראלים מגייסים תרומות מקוראים
“יש משהו מטריד ברעיון שאתר מצליח (כלכלית) הוא אתר שמושך מספיק אנשים טמבלים מספיק כדי להקליק על פרסומות. מנגנון התרומות עובד הפוך – המבקרים הקבועים, אלו שהכי אוהבים את הבלוג שלך הם אלו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לתרום”, אומר דובי קננגיסר, בלוגר ישראלי שמגייס תרומות מקוראים. זו עדיין לא משכורת, אבל השלמת הכנסה ותרומה לאגו בהחלט כן. כתבה שלי ב”קפטן אינטרנט”; עותק ב”וואלה”; הכתבה המלאה בחדר 404 >>
קשת נגד הרשת: מסירה סרטונים מיוטיוב, גם כשהם לא שייכים לה
בלוגר הטלוויזיה עומרי חיון מספר שקשת החרימה אותו בגמר כוכב נולד – היחצניות שם ביטלו לו את ההסעה ברגע האחרון, ומנעו ממנו לסקר מאחורי הקלעים. באייס פרסמו ידיעה על כך, וקשת סירבו להגיב.
כשהכנתי אייטם על המאבק של קשת בסרטונים ביוטיוב ששימשו לביקורת נגדה, היחצנית שטיפלה בבקשת התגובה שלי ניסתה לשכנע אותי שקשת לא כוחנית. מכירים את הקטע הזה שאתם עושים את עצמכם משתעלים אבל בעצם אומרים “בולשיט”? אז כזה. אם חיון מבקש להתנחם במשהו, גם עיתונאים ממוסדים מקבלים יחס כזה. הנה האייטם ההוא, שפורסם בגליון אוגוסט של מוסף פירמה של גלובס.
כל הזכויות שבורות
זכיינית ערוץ 2 קשת רוצה לשלוט בתדמית שלה, וזו זכותה (גם אם היא עושה זאת בכוחנות, כמו הדרישה מכתבת “העיר” לבוא במצב רוח חיובי אם היא רוצה להיכנס ולסקר לכיתות אמן של הטאלנטים של קשת, או הצמדת יחצניות לראיונות עם פליטי ריאלטי וטאלנטים). קשת רוצה להגן על זכויות היוצרים שלה, וגם זו זכותה. אבל הדרישות התכופות שלה להסיר סרטונים מיוטיוב בטענה לזכויות יוצרים – טענת שווא בחלק מהמקרים – נראות כמו נסיון לפגוע בדיון ביקורתי על הזכיינית ותוכניותיה.
יוסי בובליל, שהתחרה בתוכנית הבידור “האח הגדול”, סיפר שניסה לגרום לחבריו לאנוס אישה שאיתה שכב במסגרת התערבות. הקטע שודר בערוץ האח הגדול, הועלה לרשת והגיע לתקשורת. אז דרשה קשת מיוטיוב להסירו בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, אף שאפשר להתווכח אם מדובר בהפרה או בשימוש הוגן לצורך ביקורת, שמותר לפי חוק זכויות היוצרים הישראלי. קשת דרשה להסיר סרטונים בהם עדי נוימן סיפרה באותה תוכנית על חוויות הסמים שלה, שעוררו גם הן דיון ציבורי. היא דרשה הסרה של סרטון שתיעד השתלטות של פעילי מאבק היוצרים על אולפן ערוץ 24 בנמל תל אביב, אף שהסרטון צולם על ידי הפעילים ולא שייך לה. היא דרשה להסיר סרטונים שהראו את מיכל אמדורסקי מפילה בטעות את החלק התחתון של הביקיני בשידור חי בערוץ 24. אגב, אותו קטע הועלה לנענע10 פעמיים – פעם אחת בפני עצמו, ופעם שנייה במסגרת אייטם שעשו על הסיפור ב”ערב טוב עם גיא פינס”. יכול להיות שבקשת חושבים שנענע10 לא היו מתקפלים במהירות כמו יוטיוב; כך או כך, שני הסרטונים נמצאים שם עד עכשיו.
בתחילת אפריל הוזמנו בלוגרים שכותבים על טלוויזיה לאודישנים של כוכב נולד 8 באשקלון. אחת מהן גילתה שקשת הסירה מיוטיוב סרטון שהיא צילמה שם. “הורשנו, ואף עוּדדנו, לצלם, כל עוד איננו מפריעים לצילום ו/או מצלמים את המתמודדים בשלב הזה, כי זהות המתמודדים היתה עדיין בגדר ספוילר”, מספרת הבלוגרית, שביקשה להישאר בעילום שם כדי לא לפגוע ביחסיה עם קשת. “במהלך אחד השירים קפץ החשמל וההקלטות הופסקו. נתנו לנו להסתובב, לעלות על הבמה ואפילו להצטלם כאילו אנחנו באודישן, כי גם ככה הצילומים הופסקו. בשלב הזה צילמתי סרטון בן 11 שניות שרואים בו את צדי צרפתי רוקד לעצמו על פודיום השופטים. את הסרטון, הבאמת לא כזה מעניין, העלתי ליוטיוב אבל לא עשיתי איתו שום דבר מעבר לכך. לדעתי לא היו לו יותר מ-10 צפיות, וגם הן מאנשים שהגיעו בטעות מאיזשהו חיפוש. לפני כחודש, כשנכנסתי ליוטיוב, קיבלתי הודעה ענקית שסרטון שהעליתי נמצא כמפר זכויות יוצרים של קשת, וכי מדובר בעברה חמורה וכולי וכולי. מה שבמיוחד מרתיח היא העובדה כי קשת טענה שהסרטון הוא בבעלותה. כלומר, כביכול גנבתי סרטון שצולם והופק על-ידי קשת והעליתי אותו כאילו הוא שלי. פניתי ליחסי הציבור של קשת דרך עמוד הפייסבוק שלהם אבל לא קיבלתי תגובה”.
בדיקה עם בלוגרים אחרים שהוזמנו מאשרת שקשת עודדה צילום. הילה פחטר מיחצנות קשת כתבה לכמה מהם: “מציעה שתגיע עם מצלמה לטובת סיקור ויזואלי. התמונות שניתן להראות מהלוקיישן הן של השופטים ותמונות כלליות, מבלי ‘להתפקס’ על מתמודד כזה או אחר, כי זה יכול להסגיר (לכשתעלה העונה) שאותו מתמודד הצליח להתקדם באודישנים”.
המקרה של בלוגר הטלוויזיה “ששת שצ” מלמד סנגוריה על קשת – שם לא מדובר בזדון אם כי ברשלנות. “ביקשתי את שיר האודישנים של רוני דלומי, עם הלוגו שלהם, עם הכל, והעליתי אותו ליוטיוב ברשות”, מספר שצ. “קשת זו חברה גדולה, זאת אומרת שאם מישהי ביחסי ציבור נתנה לי אישור, יכול להיות שמישהו אחר במקום אחר לא מכיר את האישור הזה. הם פנו והורידו, מיד גיליתי, פניתי אליה ולא לקח הרבה זמן להחזיר את זה. אני נמצא ביחסים מאוד טובים עם קשת, אני מאוד פעיל איתם ומוזמן לכל האירועים שלהם. היתה פה טעות טכנית, ביקשו עשר פעמים סליחה, אמנם נורא כעסתי אבל אני מסוגל להבין מאיפה זה בא”.
מקשת נמסר בתגובה: “לאור ההצלחה והפופולריות של התכניות המשודרות בקשת, גורמים שונים מעוניינים לבצע שימוש שלא כדין בתכנים תוך הפרת זכויותיה של קשת. קשת הינה בעלת הזכויות והרישיונות הבלעדית לשידור תכניה בארץ ופועלת להסרת כל הקטעים ללא אבחנה בתוכנם. בתוך כך, קשת פועלת על פי החוק והאמנות הרלוונטיות שאומצו על ידי המחוקק בישראל. במקרים שצוינו לעיל (יוסי בובליל, עדי נוימן ומיכל אמדורסקי), מדובר בהסרה של תכנים שגם לא היו ראויים לשידור ובחלקם פגעו בשמם ובפרטיותם של המשתתפים. עקב ריבוי המקרים של העלאת תכנים באתרים השונים תוך פגיעה בזכויותיה של קשת, ישנם מקרים ספורים בהם מורדים שלא במתכוון תכנים שלא נכללים תחת הקטגוריה הזו. במקרים אלו, אנו פועלים במהירות המרבית להחזירם”.
בגוגל מסירים סרטונים מיוטיוב מיד עם קבלת הבקשה, ורק אחר כך, אם בכלל, בודקים את הטענה לגופה. הסיבה היא שחוק ה-DMCA האמריקאי מסיר אחריות מאתרים שמצייתים לבקשות הסרה כאלה, בעוד ערעור על טענת זכויות יוצרים לוקח זמן ועולה כסף. בזכות הנוהל הזה, ויאקום הפסידה לפני חודשיים בתביעת זכויות יוצרים שהגישה נגד יוטיוב על סך מיליארד דולר. בית המשפט הפדרלי פסק כי גם אם חברת אינטרנט מאחסנת ביודעין תוכן שמפר זכויות יוצרים, היא חסינה מאחריות כל עוד היא מסירה תוכן כזה מיד עם קבלת בקשה מבעל הזכויות.
מגוגל נמסר בתגובה כי “אותו תהליך של הסרת סרטונים הוא שירות שניתן לשותפי תוכן של יוטיוב. השירות נקרא YouTube Content ID והוא כולל שורה של כלים שמאפשרים לאותם שותפים לאתר ולזהות תכנים שלהם ולהחליט היכן והאם הם ימשיכו להופיע על גבי יוטיוב. התוכנית מספקת לשותפים כלים וגישה להסיר תכנים שיש להם עליהם זכויות יוצרים”. שאלתי את גוגל אם טענות זכויות היוצרים של קשת נבדקו, אם הוחזרו לאוויר סרטונים שהוסרו ואם ננקטו צעדים נגד טענות שווא של קשת, ומגוגל מסרו כי “איננו מגיבים על מקרים ספציפיים”.
יחצ”ן האופנה הנעלב: קווים לדמותו
1. הוא תמיד יסביר לך שנבחרת בפינצטה: “אני, אני מביא רק עשרה בלוגריות מו-בי-לות”, הוא יאמר לך בשיחת הטלפון המקדימה וחמש דקות אחריה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא בוחר קופי-פייסט בפינצטה.
2. הוא תמיד יסביר לך, עם חיוך, שזה מה יש ואז מה אם לא קיבלת קמצוץ של המידע שרצית: “אבל מאמי, זה בחברה החליטו. אני רק עושה מה שהם ביקשו ממני”, הוא יאמר לך כשתבקשי ממנו את מה שהבטיחו לך ולא טרחו לקיים, וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא לא חייב לך כלום, זו את שחייבת לו.
3. הוא תמיד יגיב לך בצורה מגעילה: “הכותבת היא ללא ספק בורה ועמת הארץ, לא מבינה כלום באופנה/מחשבים/כפיפות בטן. איך היא יכולה לטעון שהמוצר לא עושה X? היא יודעת שהוא קיבל פרס עיצוב?!”, הוא יכתוב בחמת זעם וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. התגובות שלו – זה טוקבק לגיטימי, הביקורת שלך – זה לשון הרע.
4. הוא לעיתים נדירות יזכור את שמך: “מאמי! איזה כיף שבאת! אז תזכירי לי, איפה את כותבת?”, הוא יאמר בארוע ה-600 שלכם יחד וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא זוכר אותך מצוין כשצריך להיעלב.
5. הוא תמיד יבקש שתכתבי על זה אתמול כי מחר אולי הלקוח יחליף אותו במשרד אחר: “בובה, תעשי לי טובה, כן? זה חייב להיות על הבוקר!”, הוא יאמר לך שנייה לפני שהספיקו להציג את המצגת בארוע הרלוונטי וחמש דקות אחריה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. באמת בשביל מה רצית לראות את הפלא בעיניים, היית יכולה להעתיק את החומר כבר אתמול מהמייל.
6. הוא תמיד יאיים עלייך בחרם, פסילה אחת ואת בחוץ: “לא רצית לבוא לארוע של X , אז לא. אני לא חייב להזמין אותך לדברים שלי!”, הוא יאמר ובכלל לא מעניין אותו שאין לך מה לומר על X וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט (שאותו דווקא לא שכחו לשלוח לך) מילה במילה. הוא מחרים אותך רק כשזה מגיע ללתת לך משהו, בלקבל הוא מעולה.
7. הוא תמיד יסביר לך שלא הבנת כלום: “אני? אני אמרתי שאת תעשי ככה וככה? מה פתאום?! את לא הבנת! תתקני את הפוסט עכ-שיו!”, הוא יאמר לך כשתהיי ילדה טובה ותעשי מה שהוא ביקש וחמש דקות אחרי שתתקני יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. ברור שאת לא מבינה כלום, מזל שלעשות קופי-פייסט את יודעת.
אני מניחה שהרעיון ברור.
(הבהרה: זהו פוסט סאטירי. מי שמוצא עצמו נעלב מהעניין עושה זאת על אחריותו).
שרון קפלן היא בלוגרית נעליים ב”נעלולה” ומוטרדת משאלות קיומיות וסוציולוגית של הצרכנות
אורי רודריגז-גרסיא על ולווט, 2006/2010
כלי תקשורת, מהגדרתו, הוא דו-כיווני: הוא מפרסם את המידע לקורא, והקורא יכול גם לתקשר, אם רצונו בכך, עם כלי התקשורת שפרטיו, כותביו ועורכיו מפורסמים בו בהתאם לחוק. מבחינה זו, וולווט לא עונה להגדרה של כלי תקשורת, שכן תגובות (אנונימיות, לרוב) לישות נעלמת באתר אינטרנט לא נחשבות כתקשורת לצורך העניין – וגם בתי המשפט בישראל דנו כבר בסוגייה. גם אם המידע פורסם כבר בוולוט (שאני, בנימה אישית, מכבד אותה על ההשקעה העצומה למרות שכאמור איני מכיר אותה), הדבר דומה למידע שפורסם בכל מקום אחר, נניח – בפשקווילים ברחוב החרדי, וסוגיית האתיקה שבמתן קרדיט לכלי תקשורת אחר כלל לא עולה לדיון. אם הדבר יגרום להפיכתו של אייס ל”אשלא”ש 2″ בוולווט – נחיה עם זה…
– אורי רודריגז-גרסיא, עורך אתר אייס, מגיב לפוסט שלי על אייטם שפורסם באייס עם הכיתוב “פרסום ראשון” שבוע וחצי אחרי פרסומו ב”ולווט אנדרגראונד”.
“ולווט אנדרגראונד” הוא בלוג התקשורת המוביל בישראל, ואנו שמחים על הצטרפותה של דבורית לאייס החדש, שיהיה הבית של כל העובדים ומתעניינים בפרסום, מדיה, עיתונות ואינטרנט. קבוצת קו מנחה שמה לה למטרה להוביל את עולם התוכן של תעשיית הפרסום והמדיה בישראל, ודבורית היא הסנונית הראשונה המבשרת על הבאות.
– אורי רודריגז-גרסיא, מנהל התוכן בקבוצת קו מנחה, על מעבר הבלוג של שרגל מאורנג’ טיים לאייס.
עיתונאים ללא גבולות, בלוגרים ללא תגובות
ב-ynet דיווחו שצה”ל נכנס לרשימת “טורפי חופש העיתונות” של עיתונאים ללא גבולות. אחר כך העלימו את צה”ל מהכתבה. מיניסטריון האמת? לא, סתם טעות שתוקנה. לידיעה ב”העין השביעית” >>
[עדכון] הידיעה המקורית של ynet דיברה על צה”ל, הרש”פ והחמאס כגופים חדשים ברשימה. הם לא, הם נכנסו לשם כבר בדוח של 2008. בדוח העדכני אין מידע חדש עליהם. עם זאת, הם ממשיכים להופיע גם ברשימה המעודכנת, ועל כן אם היה ראוי לדווח עליה, היה ראוי לציין אותם בכתבה, גם אם לא בכותרת/משנה.
[עדכון 2] פרסמתי תיקון לידיעה שלי ב”העין השביעית”.
התמודדות לשכת העיתונות הממשלתית עם “החיה החדשה הזאת”, האינטרנט
החיה החדשה הזאת // דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, מגיב להוראת בג”ץ ללשכה לשנות את תנאי הסף לקבלת תעודת עיתונאי, ומגלה כי כבר כעת הוא מחלק תעודות לבלוגרים // ראיון ב”העין השביעית” >>
איפה זה בלוג?
פוסט של דני או’בראיין
המשלב
הבעיה היא בעיית מִשְּׁלַב. בעולם האמיתי, אנו מנהלים שיחות בפומבי, באופן פרטי, ובסוד. כל השלושה נבדלים זה מזה. הפומבי הוא מה שאנו אומרים בפני קהל; הפרטי הוא הנושאים בהם אנו דנים עם החברים הקרובים; הסודי הוא מה שאנו מספרים אך ורק לאנשי סודנו. הסודיות מרמזת על קנוניה, על כך שיש לך מה להסתיר. לא כך הפרטיות. באפשרותך לקיים התכנסות פרטית, אך זו לא תהיה בהכרח בגדר סוד. לכל השיחות הללו השלכות שונות, מצלול שונה.
מרבית האנשים, אי שם ברקע מחשבתם, מאמינים כי את הדברים שנאמרים בינם לבין חבריהם יאמרו בשמחה גם בפומבי, במילים אלו ממש. זו טעות, ואם אינכם מאמינים לי, הקליטו את עצמכם מנהלים שיחה עם חבר באחד מן הימים, ולאחר מכן העלו את זה לאתר שלכם כדי שהעולם כולו יוכל להקשיב.
המלכודת הזו היא מה שהופך את תכניות הריאליטי-טי.וי, שמאפשרות לצופה להיות זבוב על הקיר, לכֹה מבדרות. זו הסיבה שגינוניהם של פוליטיקאים כל כך מוזרים וזו הסיבה שכולם יורדים קצת מהפסים כשמצלמת הווידאו מתנוססת מולם בחתונה. זה מה שהופך סוג מסוים של רכילות – ה”אני לא מאמין שהוא אמר את זה!” – למדבק כל-כך. לא משנה כמה אתה עקבי כבנאדם, לא משנה כמה אמונותיך חזקות, משהו שתאמר במשלב הפרטי ישמע איום, מזלזל, אגואיסטי או נדוש כאשר יימרח על דף השער של הצהובון המקומי. זהו ההקשר שמחוצה לו אנו מצוּטטים.
אולם, בעולם האמיתי, שיחות פרטיות נותרות פרטיות. לא מכיוון שכולם נשבעים לשמור על סודיות, אלא מכיוון שביטויים של הדברים הללו הינו ארעי ומוגבל לקהל [נתון]. מעטים הם הסודות בשיחה פרטית; אולם בהעברת המידע שנכלל בשיחה, המשלב משתנה קלות. אני אומר לעיתונאי “תראה, דייב, אמ, למען האמת הבחור קצת, אתה יודע. נו. הוא פשוט לא הטיפוס שהעסקתו היתה מובילה לשביעות רצון מצידנו”. העיתונאי, תוך שימוש בפילטרים, שולח לדפוס “המקורות אינם מרוצים מהמינוי”.
לסודות משלב נוסף. הם רציניים (גם כאשר אלו סודות מצחיקים). כאשר אנו חולקים סוד, שנינו מעורבים. אנו מחביאים אותו מעיני העולם. סודות אינם משנים משלב – כאשר הם נחשפים, הם משמרים את הסגנון המזיק שלהם.
הם לא מדברים אליכם
ברשת, יש לך פומבי, ויש לך סודות. תחום הביניים הפרטי, שכולל חציצה זהירה, נהרס. דואר מועבר הלאה מילה במילה. תעתיקי IRC, שכוללים הערות מיותרות, נשמרים לנצח. כשאתה מדבר עם חבריך בצורה מקוונת, אתה מדבר עם העולם.
זו הסיבה, אגב, שאנשים כל כך שונאים בלוגים. אלוהים, הם אומרים, איך יכולים כותבי היומנים להיות כל כך כפייתים ביחס לעצמם? אוי ויי, האם זני שוב מדבר על אמנות בלוס אנג’לס? למה הם לא סותמים את הפה, כולם?
התשובה לשאלה מדוע הם לא שותקים היא – הם לא מדברים אליך. הם מדברים במשלב הפרטי של הבלוגים, אותו סגנון חסוי שבין הפרטי והסודי. ואתה מצאת אותם דרך גוגל. עובר עליהם יום רע. הם כותבים למען אותם חברים שמתעניינים בתחביבים שלהם ובחיים שלהם. בינתיים, אתה עומד במרחק 100 מטר, מלא בוז, בידך עדשה עם זום רצחני ומיקרופון כיווני. עכשיו תגיד לי מי הכפייתי?
למרות הכל, יש להם אלטרנטיבה. הם יכולים פשוט לשמור את הדברים לעצמם. לכתוב ביומן שלהם. ודאי הם רוצים, עמוק בפנים, שאקרא את זה, אם הם טרחו לחשוף את זה בצורה מקוונת, נכון? הטענה כאן היא שהם משמיעים את הדברים הללו לקבוצה קטנה, אך מדוע אינם שומרים זאת לאותה קבוצה קטנה בלבד?
התשובה היא: מרביתם דווקא כן, אבל עליהם אתה לא שומע. ולו שמעת, היית כועס אף יותר. היות שכעת אנו פוסעים אל תוך העולם של משלב הסודיות. רק דבר אחד גרוע יותר מקריאת רשימת תפוצה פומבית בה אנשים מדברים שטויות – לראות רשימת תפוצה פרטית אליה אינך יכול בכלל להצטרף ולגלות באילו שטויות הם דנים. haddock, silent-tristero, אותה רשימת נמענים שכתובתם בלתי נראית שפעם היית חבר בה ועכשיו כבר לא. הם זוממים שם משהו.
ברשת, הפרטיות נעלמה
ברשת קיימים רק שני סוגים של משלב; פומבי וסודי. בתחום הפומבי, כל מה שתאמר מיועד לכולם. אם תדבר במשלב הסודי, הרי שיש לך מה להסתיר.
וזו משמעות קץ הפרטיות. פירוש הדבר הוא קץ המשלב הפרטי. לא כל הפרטי הינו בהכרח סודי, בר-הסתרה. הוא פשוט אינו מיועד לציבור הרחב. אותו אזור אפור הולך ודוהה, ובקרוב ייעלם כליל.
Foo Camp [אירוע דומה לכנר.נט בו השתתף או’בראיין], היה פרטי, אך לא סודי. נסו לקרוא את דפי הרשת שלהם כאילו היו פומביים, סיגרו עין אחת, ותוכלו להתייחס אליהם כאילו מדובר בחבורה של טופחים-על-שכם ומשבחי-עצמם. נסו לקרוא את הדפים כאילו היו סודיים, והכל נראה כקנוניה אחת גדולה שמטרתה להוציא אל מחוץ לתמונה את כל אותם אנשים שאינם תואמים אמות מידה שרירותיות ומטופשות.
אולם, חשבו מה היה קורה אילו רציתם לערוך מסיבה אליה יגיעו כל החברים הכי חכמים שלכם, בכדי לדבר על דברים שאתם יודעים שימצאו חן בעיני יתר החברים שלכם. חישבו כיצד דבר זה היה נתפש בציבור, או לו היה מתגלה כסוד שנשמר היטב.
Foo Camp לא היה יותר מזה. היו כמה דברים טכניים משעשעים, וקצת רכילות מהסוג הרגיל, שאעלה על הכתב עבור ה-NTK [ניוזלטר שאו’בראיין ערך] של השבוע הבא. שום השתטות מרעישה או מזימות אפילות.
הפרטיות אינה קנוניה
וקיצו של המשלב הפרטי? נושא הרבה יותר מעניין. כשעוד עסקתי בטלוויזיה, ביליתי יום שלם בעריכת ראיונות עם בריטים, בחברת אנשים שמוצאם ממדינה אירופאית פחות רווית-תקשורת. צריך ללמד את האירופאים – אל תביטו אל המצלמה, אני יכול שוב לשאול את השאלה, לא, רק תדמיין שאיש הקול שלנו לא שם והוא לא מנופף לעברך בנקניקיה צמרירית. הבריטים? בום. ברגע שהמצלמה הופעלה, הם עוברים למשלב הציבורי: “ובכן, דני, מצחיק שאתה שואל, כי דווקא יש לי אנקדוטה משעשעת בעניין ברוז'”.
אני לא חושב שזה יקרה. לדעתי המשלב הפרטי ישיג דריסת רגל – כפי שאני מאמין שקרה עם הבלוגים. אנו נפתח מעין סובלנות כלפי השיחה הפרטית שאינה מכוונת אלינו, וכי תגובה מוגזמת כלפי מצלול מעין זה תהפוך לצורה של נאיביות חברתית.
נלמד להבין כי הקנוניות האמיתיות אינן אלה המופיעות באתרים שפתוחים לציבור, בלווית רשימה מלאה של משתתפים, תיעוד מפורט של הדיונים, וגיבובים אינסופיים של שיחות משתפכות, מגושמות, פרטיות-למחצה שראויות, למרות הכל, לקהל רחב יותר. [נלמד] שאנשים שנתפשים כנלהבים להצליח, נכונים להאכיל כמה מאות אנשים בשל הסיכוי הקלוש שתצמח מכך תועלת כלשהי, שאוהבים להקשיב לחבריהם כשהם מזייפים בשירה, שלא אכפת להם אם אנשים אחרים ידעו מזה, ושלמזלם יש להם חברים חכמים ונדיבים דיים בכדי לשתף אותם, אינם האיום.
[האיום] הוא הסודות האמיתיים; מקומות המחבוא האמיתיים; אותם אנשים שפועלים תמיד במצב פומבי או סופר-סופר-סודי שבקושי נוכל לשער, הם המסוכנים. הרבה יותר קשה להבחין בהם ממרחק של 100 מטר, והם חסינים יותר בפני סאטירה עדינה.
הפוסט פורסם במקור ב-13.10.2003 בבלוגו של דני או’בראיין, Oblomovka, תורגם לעברית על ידי מיכלי זרצקי ופורסם בחיים ברשת ב-1.12.2003. הפוסט ותרגומו מתפרסמים ברשיון cc-by-sa.
בזמנו, ארז ארליכמן, כתב של ynet, סקר בטור שבועי בלוגים ישראליים, כשתופעת הבלוגים היתה קטנה ופומבית הרבה פחות מאשר היום. כמה מהבלוגרים שסוקרו במדור התנגדו לחשיפה בבמה הציבורית מאוד של ynet, וחלקם אף סגרו את הבלוגים מחשש שקרובים ומכרים ייכנסו לבלוג בעקבות הפרסום ב-ynet ויזהו את הבלוגרים. זו ההקדמה שליוותה את הפוסט הזה בחיים ברשת:
הקדמה: בשבועיים האחרונים הרשת הישראלית רוחשת (נו, נגיד). הסיפור של ארז ארליכמן מ-ynet מול הבלוגרית miss.terious זכה לתגובה של ארליכמן ועוד מספר התבטאויות של בלוגרים וכותבים. לפני כחודש, התייחס הבלוגר ועורך ניוזלטר הגיקים NTK, דני או’בריאן הבריטי, בבלוגו Oblomovka למקרה דומה. לפניכם תרגום חלקם השני של דברי או’בראיין, בהם התייחס לאמירה, שהושמעה בין השאר גם על ידי ארליכמן, לפיה מרגע שהבלוגר העלה את הרשימה שלו לרשת, הרי שהיא נמצאת במרחב הפומבי, הפקר לכל עיתונאי.
(מערכת חיים ברשת)
פרסום בעל כורחי
ערוץ 10 העלה קמפיין אינטרנטי לסדרה “מקום לדאגה”, בו שחקני הסדרה פונים למספר בלוגרים וטוויטרים באופן אישי – מזבלה, דבורית שרגל, זרובבלה, מיכל גרוסברג, שי רינגל, רוננק ועוד. הנה הסרטון שהוקדש לי:
מעיין כהן ראיינה אותי על הקמפיין. בהמשך אפרסם התייחסות יותר נרחבת לנושא.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
