באמת צריך את חוק ניידות האימיילים?
השימוש באימייל בעולם הולך ודועך, בעיקר בקרב צעירים, שמעדיפים תוכנות מסרים מיידיים והתכתבויות פרטיות ופומביות ברשתות חברתיות. על אף זאת, האימייל הוא עדיין יישום פופולרי מאוד, גם בישראל – לפי סקר שערכה TNS טלסקר ערכה בדצמבר 2006 בקרב מדגם מייצג של גולשים ישראלים בני 18 ומעלה (בהזמנת גוגל, לקראת פתיחת שירות ג’ימייל לכלל הגולשים), כל הישראלים משתמשים באימייל, ול-65% מהם יש יותר מתיבה אחת.
שני חסמים מציבה תיבת אימייל בפני גולש שרוצה לעזוב את ספק האינטרנט שלו: תוכן התיבה וכתובת האימייל.
החסם הראשון, תוכן התיבה, הוא התכתובות שנשמרו בה וכרטיסי קשר עם כתובות אימייל ושאר פרטי התקשרות של האנשים איתם התכתב בעל התיבה. מי שמנהל את התיבה שלו באמצעות תוכנות כמו אאוטלוק או ת’אנדרברד יכול לגבות את האימיילים ואת כרטיסי הקשר לקבצים על המחשב, ולהעבירם בחזרה לתוכה אחרי חיבורה לספק האימייל החדש.
החסם השני, כתובת האימייל, משול למספר טלפון, שהחלפתו כרוכה בטרחה של הודעה לכל המכותבים על החלפת כתובת. אם בעל התיבה ישכח כמה מהם, והוא ישכח, הם ימשיכו להתכתב עם תיבה סגורה ולקבל הודעות שגיאה. אף שטכנית, מדובר בבעיה פעוטה יחסית לזו של תוכן התיבה, החלפת הכתובת היא החסם המשמעותי יותר במעבר בין ספקי אימייל, ועם החסם הזה מנסה להתמודד הצעת חוק ניידות האימיילים של ח”כ גלעד ארדן (ליכוד) ורונית תירוש (קדימה), שתחייב ספקיות אינטרנט להמשיך ולהפעיל את כתובת האימייל של הלקוח, גם אם הוא כבר לא לקוח, ובחינם.
מבחינת הלקוח, מדובר באפשרות לנטוש את ספק האינטרנט שלו ברגע שהוא מקבל הצעת מחיר טובה יותר, בלי לדאוג לגורל האימייל שלו. מבחינת הספקיות, מדובר בהוצאה זעומה שכוללת העברה חד-פעמית של תוכן התיבה לספק האימייל החדש שהלקוח בחר, והפעלת מאגר מידע עם כל כתובות האימייל והספקים הנוכחיים שלהן. עם זאת מדובר בהפסד הכנסות, שכן כיום הספקיות מציעות ללקוחות שעזבו להמשיך ולהחזיק בכתובת האימייל תמורת תשלום חודשי של שקלים בודדים.
מהסקר של TNS טלסקר עולה ש-48.8% רואים באימייל מבוסס רשת (כמו ג’ימייל, וואלה מייל, יאהו מייל, נענע מייל והוטמייל) את תיבת האימייל העיקרית שלהם, לעומת 32.9% שמתייחסים כך לתיבה של ספק האינטרנט. שתי מסקנות אפשריות עולות מהנתונים: האחת היא שספקי האינטרנט נותנים תיבות פחות טובות מספקי תיבות הרשת – למשל מבחינת הממשק, המחיר, נפח האחסון והשירותים הנלווים כמו אנטיווירוס ואנטיספאם; השנייה היא שיותר ויותר גולשים מבינים שסביר יותר שהם יעזבו את ספק האינטרנט מאשר את ספק האימייל.
קל לראות את הדמיון בין חוק ניידות המספרים להצעת חוק ניידות האימיילים, אבל יש הבדל משמעותי בין הניידויות הללו. בעוד מספר טלפון אפשר לקבל רק מספקי הטלפוניה הנייחת והסלולרית, כתובת אימייל אפשר להשיג ממגוון מקורות: ספק האינטרנט, המעסיק, ספק אימייל מבוסס רשת (חינמי כמו הוטמייל או בתשלום כמו mail2we), או על ידי רכישת דומיין משלכם ויצירת כתובות אימייל עליו (למשל me@idokenan.com).
הצעת החוק של ארדן ותירוש מגיעה באיחור, יותר מעשור אחרי שמשרד התקשורת אישר לחבר את ישראל לאינטרנט וכשהשוק החופשי כבר מספק מגוון חלופות לתיבה של הספקית. הוא פחות רלוונטי לשוק העתידי, אבל חשוב מאוד למי שמסיבות כאלה ואחרות עדיין צמוד לתיבה של הספקית שלו, ואם יתקבל החוק יוכל לצאת לחופשי.
אבל אם הצעת החוק הזאת תוביל את כל הספקיות להתחייב לספק שירות שימור כתובת אימייל במחיר סביר או בחינם תמורת הזכות לשלוח פרסומות לכתובת, יכול להיות שהיא השיגה את מטרתה בלי שתצטרך להיכנס לספר החוקים.
אי אפשר להאשים אותי בתמיכה גדולה בתפיסות השוק החופשי, אבל באמת שנראה לי שזה מצב שהשוק החופשי יכול לפתור. חוץ מזה שאני בספק לגבי כמות האנשים שמוטרדים מהמצב אותו רוצה לפתור החוק החדש.
אז למה אכפת לי? כי הייתי שמחה אם במסגרת המגמה “בואו נתן את הכבוד הראוי לחוקים שלנו” לא יעמיסו על ספר החוקים עוד ועוד מלל מיותר (ואם לגלעד ארדן יש יותר מדי זמן פנוי אני אשמח בהחלט שהוא ישקיע אותו בביטול חוקים לא רלוונטים).
אה, אין מגמה כזו? המממם. טוב, זה יכול להסביר כמה דברים.
תוכן התיבה לא ממש מהווה בעיה בכלל.
מכיוון שאף ספקית בארץ לא מציעה חיבור ב-IMAP (או לקוח מקוון ראוי לשימוש), הדרך המקובלת לעבוד עם הדואר שלהן הוא באמצעות לקוח שולחני בפרוטוקול POP, שמחייב בכל מקרה הורדה של ההודעה למחשב (אפשר גם לשמור אותן על השרת, אבל זה לא רלבנטי).
זה גם לא משנה אם תעבור ספקית ותשנה את ההגדרות של שרתי הדואר – הדואר הישן ישאר באותו מקום בו היה, ובאותו מקום אליו גם הדואר החדש יגיע.
חוץ מזה, ההבדל העיקרי בין מספרי טלפון לכתובות אימייל הוא הפיקוח. מספרי טלפון אפשר לקבל מספקיות של מספרי טלפון וכתובת אימייל אפשר לקבל מספקיות של כתובות אימייל, עד כאן אותו דבר. ההבדל שהוא שמשרד התקשורת מפקח על ספקיות של מספרי טלפון ולא מפקח על ספקיות של כתובות אימייל.
מבחינת הספקיות, המשמעות היא שללקוחות שלהן יהיה קצת יותר קל לעזוב אותן, מה שיחייב אותן להקשות עוד יותר על ההתנתקות. זה לא מאוד שונה מהעלאת המחירים על זמן אוויר סלולרי, וזה לא יהיה מאוד מועיל לצרכן בטוח הארוך.
מצדיק את רן לחלוטין ומוסיף:
גם אם החוק יהיה יעיל לטובת השוק והצרכנים ב0.1% יותר. הוא עושה נזק ארוך טווח בזה שהוא מוסיף עוד חוק מיותר שלא צריך להחקק אודות רשת האינטרנט. זה מה שנקרא “מדרון חלקלק” קלאסי.
תחשוב מחר ליישם את חוק אי אפליה במוצרים ושירותים על רשתות חברתיות (“לא צרפו אותי לדער מאקער קפה בגלל שאני אתיופי”)
חאלאס, עם כל הכבוד לחברי הכנסת, יש חוקים שלא צריך לחוקק רק מכך שהם לא ישנו שום דבר באמת והם נותנים פתח לחוקים אחרים.
החוק הזה לא היה עולה עם 892 לא הייתה עולה. והיא לא הייתה עולה עם ישראל חסון לא היה עולה וכך הלאה.
צריכים שני חוקים רציניים במדינת ישראל שיסדירו ויטפלו ביחס בין מדינה לפרטים ובין הפרטים לעצמם במסגרות שונות באינטרנט, בהם חוק מסחר אלקטרוני וחוק המחשבים. וזהו. חאלאס.
ונייטרליות רשת, אפי, צריך או שאתה יכול להסתדר בלי?