אני אוהב ציצים!

פוסט של טל גוטמן



אני אוהב ציצים. יא וואראדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לא היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה “לייק” על כל ציץ וציץ.

ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים, היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם אתמול (16.6.09) ככתבת שער ב”העיר”. “סחי”, זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים) על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה – “העיר” ככלל הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב”העיר”, בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של “העיר” בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.

לפי גרוס, קיים מושג בשם “סחי”. סחי זה לא רק המונח ל”נטול סמים קלים” אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ”מועדון לילה” ו”רמזור”, אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה “סחי” – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.

לפני כשנתיים ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית’. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם “אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!”. עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה”מודעות העצמית” שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה”סחי” ובין ה”היפסטרים”), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להיוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.

בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם “אגדת האני” – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל”הרגילים” ו”אנחנו”. הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה לכתב ב”העיר”. מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם הם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.

___________________________
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור. טל גוטמן כתב על "העיר" בגליון דצמבר 2009

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

30 תגובות לפוסט “אני אוהב ציצים!”

  1. Tweets that mention אני אוהב ציצים! : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן -- Topsy.com on 17 ביולי, 2010 03:33

    […] This post was mentioned on Twitter by Shai Inbal, חדר 404. חדר 404 said: פוסט: אני אוהב ציצים! http://bit.ly/bOAS3o […]

  2. רובוט קטן וירוק on 17 ביולי, 2010 03:48

    גם אני אוהב ציצים.

  3. רעות on 17 ביולי, 2010 05:12

    את הכתבה על הסחים עוד לא קראתי (כי בינתיים אין שום דרך לקרוא אותה אם אתה לא נמצא פיזית בתל אביב, ככל הנראה, ואני אפילו לא בישראל) אבל הדברים נראים הגיוניים.
    אם כבר העלית מהאוב את הדיון ההוא על אליוט סמית’ (זו פעם ראשונה שנתקלתי בו), אני מרגישה צורך להגיד שנדמה לי שההתנגדות של ההוא מוואלה לא הובנה נכון (או נוסחה נכון) ויהיה יותר מדויק להגיד שהבעיה היתה עם ביצוע מרכזי בערב לזכר אמן ע”י אמנית שקשה להאמין שבאמת מחוברת בצורה כלשהי למוזיקה שהיא עמדה לבצע. זו ראיה מתנשאת, כי בלי להכיר את הבחורה באמת ההנחה הזו לגמרי מבוססת על דעות קדומות עליה, אבל אם היא נכונה הרי שמדובר בסיבה לגיטימית להתנגד להכללותה באותו ערב מחווה רק ממניעים שיווקיים.

  4. איה on 17 ביולי, 2010 06:25

    רובינו מגדירים את עצמינו (בעיקר בגיל תיכון) בתור “מה אנחנו לא” הרבה יותר קל להבחין בגבולות של האישיות וההעדפות שלנו לפי מה שקורה אצל אחרים.

    מה שמעצבן אותי במפגש עם אנשים זה שהציטוטים התרבותיים האלו הופכים להיות כל הגדרת האישיות של מישהו – מן אוסף של ציטוטים וחצאי דעות מהטלוויזיה (או מאליוט סמיט) במקום איזושהי אמירה משלהם על העולם.

    אוף – כנראה היום זה מעצבן אותי במיוחד, מאז הבוקר שלושה אנשים מפוצצים אותי בפייסבוקים עם כל מיני שירים מיוטיוב…

  5. דניאל on 17 ביולי, 2010 06:47

    אז נראה אם הבנתי נכון,
    טל גוטמן מרגיש את עצמו נעלה על אלה שמרגישים את עצמם נעלים. כל הכבוד.
    לא קראתי את הכתבה של גיא גרוס, אבל אם היא הצליחה להוציא תגובה עלובה כל כך, כנראה ששווה לקרוא אותה בכל זאת.

  6. עדי עליה on 17 ביולי, 2010 06:58

    כל הדיבור הזה על סחים במלעיל או במלרע הביא לי את הנוסטלגיה לעתירה שהגשנו לבג”צ מתישהו ב-99′ כדי שיאפשרו לנו לארגן אירוע בעד לגליזציה של סמים בתל אביב. המשטרה הביאה לדיון את ההזמנה לאירוע, שכללה את המשפט “תוציאו את הראש מהקססה”. השופט אליהו מצא לא הבין. “מה זה kasasa?”, הוא שאל. ksesa, כבוד השופט, תיקן אותו השוטר. טוב שהנציג שלנו בא סחי לדיון, אחרת היה נקרע מצחוק.

  7. יוסי on 17 ביולי, 2010 07:24

    מהכרותי עם הבלוג שלך ושל הבחור האחר שיצא נגד האנטי-סחיות (זה שכותב סיפורים קצרים על טוויטר בבלוג בשם תודעה כוזבת), אני חושב שאתם לא שופטים את התופעה באופן מדוייק. אולי זה כי אתם בעצם החנונים שיוצאים נגד הזרוקים.

    בהכללה גסה, חנונים אמנם אוהבים קצת מוזיקה אלטרנטיבית, אבל הם מוצאים את עצמם הרבה פעמים אוהבים גם מוזיקת מיינסטרים. לכן, הם בטוחים שאחרים שאוהבים רק מוזיקה אלטרנטיבית ולא מוזיקת מיינסטרים הם בעצם אנשים שהרצון להיות מגניבים מדריך את טעמם.
    בהכללה גסה נוספת, חנונים אמנם אוהבים את טוז סולנדז, אבל הם גם מתרגשים עד דמעות מחומות של תקווה.

    בניגוד למה שכתבת, אני חושב שהטעם של האנטי-סחים הוא אמיתי ומקורי. הם באמת באופן עצמאי לא מסוגלים לאהוב את רוב מה שהוא מיינסטרים, פשוט כי הם באמת אינטילגנטים יותר ומתוחכמים יותר מהממוצע. אני יודע שגם חנונים הם כאלו, אבל יש הבדל כלשהו שקשור אולי לכך שהחנונים הם פחות ציניים.

    (ציניות היא המילה המדויקת להשתמש בה כאן, אבל יש לה משמעות עממית רחבה יותר, אז אסביר למה הכוונה כאן. ציניות היא התייחסות מבזה לסדר הקיים. למשל, אם הסדר הקיים הוא שגלעד שליט קדוש, אז להגיד בסדר פסח “בואו נשאיר כיסא פנוי לגלעד שליט, למקרה שהוא יבוא” היא ציניות כי מתייחסת באופן מקטין למשהו שהחברה מחשיבה כחשוב. כמובן, לא חייבים להיות אכזריים בציניות, אבל כרגע נשאיר זאת כך; אתה יכול לשבת בחתונתך ולהתייחס לכל העניין כדבר חסר חשיבות ומגוחך שאיכשהו נקלעת אליו שלא בטובתך, וזו עדיין תהיה ציניות מבלי שתהיה בה אכזריות).

    החנונים דווקא מקבלים באופן טבעי חלקים רבים מהסדר הקיים. בעיקר במובן שהם משפחתיים ויש להם מצפון חברתי. וגם בכך שבדרך-כלל הם עוסקים במקצועות שתורמים לחברה (בעיקר היי-טק) ומהווים, בסופו של דבר, נדבך חשוב בחוסנה של החברה ובלכידותה. לעומתם, הציניים רואים את המשפחה ואת החברה כגופים בלתי-מתפקדים חסרי תקווה. הם רואים מבעד לשקרים רבים יותר, בהשוואה לחנונים.

    הבעיה של האנטי-סחים, לטעמי, היא שהם שואבים חיזוקים פסיכולוגיים מרכזיים מהיותם לא מיינסטרים. חלק חשוב מאוד בזהות שלהם הוא לשנוא את האחר ולהרגיש עליונות עליו. כולנו כמובן חוטאים בזה, כולל הפוסט הזה, אבל האנטי-סחיות, כפי שקצת כתבת בפוסט, הופכת את הבעת העליונות על המיינסטרים לדגל. זה מהלך נלוז כי בוז הוא אכזרי ופוגע. לכן, גם אם יש למהלך הזה תפקיד פסיכולוגי חיובי, לפעמים, מאוד מסוכן להגזים בו. אנשים אכזריים ופוגעניים לא רק מזיקים לחברה, אלא בדרך-כלל הם גם מזיקים לעצמם. זאת כי קשה מאוד לעשות את ההפרדה, וברגע שאתה מפרגן לעצמך אכזריות ופוגענות, במהרה תהיה אכזרי גם לקרובייך, וגם כלפי עצמך.

    החטא הזה, לדעתי, קיים אצל רבים ולא רק אצל אנטי-סחים. למשל הפוסט הזה, רועי ארד, בני ציפר, והחברה’ שכותבים בארץ האמורי \ כיכר המיואשים (הכל מתערבל לי ברסס). והוא אולי קיים גם בתגובה הזו.

    [אני קצת מעדיף את האנטי-סחים, אגב, כי לאלו שהזכרתי כאן יש מחלה קשה יותר שאני מכנה You are all phonies. במקרה הזה אתה לא יוצא נגד המיינסטרים אלא נגד המיינסטרים של האלטרנטיבה. אתה מראה, באותות ומופתים, שגם המשכילים והמתוחכמים הם בעצם אפסים יחסית אליך. רועי ארד הוא הדוגמה הטובה ביותר, והוא עושה את זה במעטה (שהוא מאמין בו לחלוטין) של אהבת הזולת, אבל לאחרונה נתקלתי בפוסטים בארץ האמורי (או כיכר המיואשים) שחולים באותה המחלה.]

    יש גם משהו חיובי באנטי-אחרים הזה, כי הוא נובע מחשיבה עצמאית, וכי הוא יכול להשכיל את שומעיו וקוראיו בנקודות מבט חדשות ומקוריות. הוא גם מבדר לעיתים קרובות.

    אבל, כאמור, בסופו של דבר, הגישה הזו לא בריאה לחברה ולא בריאה לכותב האנטי. אני חושב שאפשר לכתוב מחשבות עצמאיות, בלתי-מקובלות ומאתגרות בלי להיגרר להאחרים-אפסים ואני אגיד לכם איך לא להיות אפסים.

    ראשית, ענווה. תמיד לחשוב שגם אם יש לך עכשיו רעיון מצוין, תפיסת עולם כה-נכונה, התנהלות או גישה כה-טובות, אז רוב הסיכויים שאתה עדיין קצת טועה. הצע את מרכולתך בזהירות והיה קשוב לטעויות שלך ולמה שאחרים, אלו שאינם כמוך, יכולים לתרום לך.

    שנית, השתחרר מדפוסי מחשבה של “האחרים הם כאלו, ואני כל כך כזה”. הגדר את עצמך באופן פוזיטיבי: מה אתה אוהב, מה אתה חושב, ובעיקר – מה מעניין אותך. וכאן אני מגיע לתרופה החשובה ביותר שמצאתי עד היום, בנסיונותיי לא להגדיר את עצמי דרך בוז לאחר. הֵיה ענייני: עסוק בעניין ולא באנשים. הֵיה מקצועי, יסודי, מסוקרן וגם משועשע. למשל, תהה: מה מאפיין את האנטי-סחיות, ומה אני יכול ללמוד מכך ולספר לאחרים עליו. איפה היא האנטי-סחיות שלי וממה היא נובעת.

    הדוגמה הטובה ביותר הזכורה לי לגישה חיובית אך אלטרנטיבית במידה רבה, היא טורים אחדים של עלי מוהר. היתה לו הרבה ביקורת על החברה הישראלית, ולפעמים היא באמת גלשה לבוז לזולת. אבל בדרך-כלל לא. בדרך-כלל היה ברור לך שהוא קצת מזדהה עם החולשה שהוא כותב נגדה, ושהטון שלו מלא ענווה ולא זעם קדוש.
    דוגמה טובה אחרת ועכשווית יותר היא הבלוג דגש קל, בענייני לשון. גם שם הם מתעסקים הרבה באחרים, ואפשר לזהות התנגדויות לכל מיני אחרים שפשוט לא מבינים מה נכון ואיך צריך להיות. אבל באמצעות עיסוק מקצועי בעניין מסוים, והתעקשות על טיעונים, ידע, והתמקדות בשאלות ולא באנשים, שנאת האחר שם שולית ולא מצטיירת כמתנשאת.

    בקיצור, התרופה הטובה ביותר שאני מכיר לאישיות שמבוססת יתר על המידה על הגדרת עצמה כעליונה על האחר היא הקטנת האני לטובת העניין. אולי המילה שאני מחפש היא “מקצועיות”.

  8. אדם לב ארי on 17 ביולי, 2010 08:13

    דבר ראשון, סוף הפוסט הזכיר לי את הפוסט הזה:
    http://paulgraham.com/nerds.html?dupefilter=borkd
    בקצרה, המחבר מסביר את אי החברותיות של החנונים בכך שהם (אנחנו) מתעסקים בדברים אחרים שנראים להם מעניינים יותר.

    אני לא מאמין שחנונים אינטליגנטים יותר באופן מובהק. עם זאת, הם גם לא מסתובבים בעדר אחר. האינטראקציה בין חנונים שונה מזו של אנשי המיינסטרים.

  9. דניאל on 17 ביולי, 2010 08:46

    אין שום דבר ילדותי ברצון לייחודיות. אין שום דבר אנוכי ברצון לדברים לא שגרתיים.
    המיינסטרים מכבה לנו את המוח, מדמם לנו את החושים. מרגיל אותנו לשגרת חיים עצובה ריקה מתוכן.

    כל הדברים הטובים בעולם הזה צמחו מאנשים שחיפשו לשבור את המוסכמות, לצאת מהמיינסטרים. בין אם מדובר באמנים פורצי דרך, או אותם גיקים וחנונים מתועבים שכל כך זלזלת בהם, שמביאים לנו מדי יום חדשנות טכנולוגית ומדעית פורצת דרך.

    הטענה היחידה שאפשר להפנות לגיא גרוס היא הזלזול שלו באחר. אתה סולד מהמיינסטרים? זכותך. זה לא אומר שמי שאוהב את המיינסטרים שווה פחות ממך.
    הפוסט הזה חוטא בדיוק באותו הדבר. כולו זלזול וילדותיות.

  10. טל גוטמן on 17 ביולי, 2010 09:57

    אדם – אתה צודק. חנונים אינם אינטיליגנטים יותר ככלל. חלקם כן, חלקם לא, וחלקם נתפסים ככאלה בגלל שהם מתעניינים באותם דברים לא פופולארים. הסברתי פעם למישהו שזה שאני יודע מי זה איזדור מסביליה ולא יודע מי זה יוסי בניון לא הופך אותי לאינטיליגנטי יותר או ידען יותר, רק ידען אחר.
    יוסי: המשפט הזה “הם באמת באופן עצמאי לא מסוגלים לאהוב את רוב מה שהוא מיינסטרים, פשוט כי הם באמת אינטילגנטים יותר ומתוחכמים יותר מהממוצע.” – הוא מצחיק מאוד.
    רעות: את צודקת, אבל במקרה אני יודע שנינט נגנבה על המוזיקה של אליוט סמית’, ועל הז’אנר בכלל. עיתונאות המוזיקה בישראל צלבה אותה על זה שהיא מעיזה לגעת בקודש הקודשים (הסחי?) שלהם, במקום להשאר במיינסטרים המלוגלג.

  11. תולי on 17 ביולי, 2010 10:35

    אפרופו ציצים, עורכיו של גיא גרוס והפנטזיות של הילד המנודה מהכיתה המקבילה:
    http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,789,209,52259,.aspx

    וגם פה http://cafe.themarker.com/post/1677691/

    אבל אתה צודק הבעיה האמיתית שלהם היא לא שהם בבונים ובהמות (סחים הם קראו לזה?) בעצמם אלא שהם בבונים ובהמות בלי שום דבר מעניין להגיד.

  12. טל גוטמן on 17 ביולי, 2010 10:37

    יוסי, ועל זה נאמר: http://www.youtube.com/watch?v=LQqq3e03EBQ

  13. יוחפז on 17 ביולי, 2010 11:09

    אז בעצם כל המטרה של הפוסט שלך היא לזלזל באינדיבדואל, ברצונות הפרטיים של בני אדם, וברצון שלהם להיות מיוחדים ושונים מהאחידות המשעממת וחסרת התוחלת של המציאות?

    אתה נשמע כמו חברי הכנסת הפופוליסטים שאם היו יכולים, היו מלבישים אותנו בתלבושות אחידות. רק כדי שלא נעז להרגיש את עצמנו מיוחדים ושונים.

    קים ג’ונג’ איל היה גאה.

  14. טל גוטמן on 17 ביולי, 2010 12:07

    יוחפז, קים גו’נג איל ואני עושים ג’וגינג עם גודווין בחוף הירקון לצלילי שלמה ארצי בימי שישי, לבושים בחולצות למען גלעד שליט, רוצה להצטרף? אחלה כושר!

    דניאל: אם לא הבנת את מה שאני מנסה להגיד על אינדיבידואליזם, כנראה שאין לי את היכולת להסביר לך את זה. אם יש מתנדבים מהקהל, אהיה אסיר תודה. לגבי ה”חנונים שבהם זלזלתי”, הייתי ממליץ לך לקרוא שוב, ולאט, את הקישורים שהבאתי. זלזול, יקירי, אין שם.

  15. יותם on 17 ביולי, 2010 13:30

    גם אני רציתי להכניס לו כאפה אחרי שקראתי את הכתבה המטופשת על הסחים. אני כן חושב שזה נושא שראוי לכתבה ב”העיר” (אולי לא כתבת שער), אבל במקום להציג ולבחון את התופעה בצורה אובייקטיבית/אנתרופולוגית ולייעד אותה לכלל האוכלוסיה (סחים, היפסטרים וצופים מהצד), הוא בחר בדרך המתנשאת/מאגניבה ובכך הפך את הכתבה לחסרת ערך, והאנשים היחידים שיראו בה משהו, הם היפסטרים חסרי מודעות עצמית.

  16. טעות ברשת on 17 ביולי, 2010 13:42

    מי בכלל עוד מקשיב לפרוגרסיב? חנון.

  17. נו באמת on 17 ביולי, 2010 14:45

    בחיי, יש כתבות בנושאים הרבה יותר חשובים, ואין התלהמויות כאלה סביבם בתגובות, שלא לדבר על האורך המופרז שלהן. כנראה שכל העניין של קול נגד חנון עדיין פורט לאנשים על הלב. תתגברו!

  18. אייל on 17 ביולי, 2010 14:52

    מה שמוזר, הוא שבאותו עיתון התפרסם באותו גליון טור של אלון עידן שנראה בדיוק כמו פסקת הפתיחה שלך.

  19. דרקונית on 17 ביולי, 2010 16:46

    אני אישית בעד הגבלת כמות תווים בתגובות.

  20. צפריר כהן on 17 ביולי, 2010 17:54

    רעות, לבקשתך:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180078.html

    מוזר שהם מאשימים שם פרסומאים בהעדר מודעות. אני דווקא סובל כל הזמן מהמודעות של הפרסומאים.

  21. רעות on 18 ביולי, 2010 00:22

    תודה, צפריר!

  22. רן בר-זיק on 18 ביולי, 2010 10:13

    האמת היא שנמאס לי מעיתונאים בני 22 שמגדירים משהו שעשרה חברים שלהם עשו כ’תופעה’.
    הבלוג בטמבלר היה מטומטם בדיוק כמו אלו שעשו אותו.

  23. עומר דיקמן on 27 ביולי, 2010 18:08

    מישהו לינקק לי את זה, אז הנה בדיליי של שנתיים מהמקור ו-10 ימים מפוסט ההמשך, תגובה קצרצרה שלי:

    1. מצחיק לראות באיחור של שנתיים ביקורת על טור שכבר שכחתי מקיומו. חן חן על התזכורת.

    2. פספסת את כל הפואנטה של הטור הקודם. אין לי שום בעיה לראות את נינט לידי בהופעה של סמית’ זצ”ל ולצרף אותה אליי לסשן יבבות לילי. היתה, ועדיין יש לי בעיה עם הסתירה שעומדת בין הייצוג של סמית’ כנציג הדחויים עלי אדמות, לייצוג של נינט כמודל המושלם של מכונת ייצור הסלבס החלולים בארץ. התוכן האמיתי של נינט, ועד כמה היא באמת אוהבת את אליוט, לא רלוונטי לדיון. גם איכות הביצוע שלה לא רלוונטי לדיון ואני לא שולל כלל ועיקר את האפשרות שהוא היה מצוין.

    3. מבחינתי הפרשנות שהענקת לטור שלי היא way off” ועצם העובדה שאתה טורח להעלות אותה מהאוב ולהצליף בי פעם נוספת היא קטנונית ומביכה. לפחות בינתיים אני משתדל לא לרדת לרמה הזו ולענות לעניין בלי להיכנס בך בחזרה. מקווה שהצלחתי.

    4. בדיון המדובר בין סחים להיפסטרים (לא ברורה לי איזה מילה מעצבנת יותר מבין ה-2), אני בכלל מעדיף את הבלוג של הצחים, הוא הרבה יותר מצחיק.

    רק בריאות

  24. עומר דיקמן on 27 ביולי, 2010 19:46

    הגבתי כאן (בנימוס רב). התגובה איננה בנמצא. לטרוח לשחזר או שמא הצנזורה הצבאית תכה שוב?

  25. טל גוטמן on 28 ביולי, 2010 14:27

    עומר, המסר העיקרי שלי כתגובה לטור שלך, וגם בתגובה לעניים הצחים, הוא ההתעקשות, גם שלך וגם של ההיפסטרים, להסתכל על כל העולם בתבניות, והקושי שלכם לשחרר את התבניות האלה. אתה לא מסוגל, אז וכנראה גם היום, להסתכל על נינט כזמרת יוצרת, לא חייב להכניס אותה לתבנית של “תוצר תעשייתי של מכונת הסלבס הישראלית”, גם כשהיא רוצה להיות מישהי אחרת.

    לגבי ההתנגחות האישית – כשכתבתי את הפוסט המקורי הייתי חם עלייך ברמות. יכול להיות שהאיזכור שלך בפוסט הזה סתם מרושע וקטנוני. קבל התנצלותי, ואם תרצה, אשנה.

  26. עומר דיקמן on 28 ביולי, 2010 15:56

    זהות היא לא תמיד עניין של בחירה. לעיתים איתרע מזלך להיות מזוהה עם אידיאל מסוים או תדמית מסויימת, לפעמים אפילו מחוסר ברירה (מה שאי אפשר להגיד על נינט אגב). נינט, מה לעשות, היא לא סתם תוצר תעשייתי, היא ה-תוצר התעשייתי, מוצר הדגל של כוכב נולד ושל הריאליטי בכלל. הבחירה שלה להיות מישהי אחרת היא לגיטימית, אבל היא לא יכולה למחוק את הזהות הזאת, או לפחות לא מצליחה (ולדעתי גם לא לגמרי מנסה, אבל זה עניין אחר). אתה לא יכול לבטל את חשיבותה של הסימבוליקה במקרה הזה, צר לי.

    ולעניין ההיפסטרים (איזה מילה מגוחכת), אני לא שם את העולם בתבניות, ואני לא מבין מאיפה הבאת את הקביעה הזאת. כפי שניתן ללמוד מהתגובה הקודמת שלי אני לא משייך לנינט שום תכונת אופי, שוב, זה עניין של ייצוג וסימבוליקה, כמו (להבדיל אלף אלפי) מוזיקה של וגנר לניצולי שואה. המהות כאן היא חסרת משמעות.

    לגבי ההתנגחות האישית. אם להיות כנה, כשקראתי את הפוסט המקורי מלפני שנתיים חשבתי שאתה דביל. אח”כ החלטתי לקרוא עוד פוסטים שלך לפני שאני מגיב והתחוור לי שאתה דווקא מדבר לעניין ברוב המקרים, אז ברשותך אפטור את כל הנושא כאי הבנה (או אי הבנת הנקרא).

    ולסיום, לנושא המקורי של הפוסט שלך – אין לי יותר מדי סימפטיה לאלה או לאלה, לא להולכים בתלם, ולא למי שמנסה לשייך כל תופעה תרבותית ל”הליכה בתלם” כדי להרגיש נעלה. בכלל, היתה כתבה די משעממת של עיתון די מת.

  27. טל גוטמן on 28 ביולי, 2010 21:27

    לחשוב שאני דביל זו הטעות מספר אחת שאנשים עושים לגבי. טעות מספר שתים זה לחשוב שהם טעו.

    הזהויות האלה שאי אפשר לנער – חשבת פעם למה זה? התגובות נגד לנינט הזכירו לי סוג של סרט תיכון אמריקאי, שמלכת הכיתה מנסה להתחבר עם החנונים. החנונים דוחים אותה כי היא הרי היתה פופולארית וכו’, אבל מה אם היא באמת מתעניינת פתאום בשחמט ופיזיקה? מתי אנחנו צריכים לרענן את הזהויות שלנו, ומי מרכיב אותם בכלל? אפשר להמשיך לדון על זה (אולי בבמה אחרת, כי נראה לי שאנחנו גונבים לעידוק את האינטרנט), אבל אני חושד שהגענו לאיזו נקודת חוסר תקשורת. אשמח להתבדות.

  28. העלמה עפרונית on 28 ביולי, 2010 23:32

    זה בסדר, טל, האינטרנט הוא הבמה של עידוק

  29. טל גוטמן on 29 ביולי, 2010 08:19

    כל האינטרנט הוא רק עידוק, וכולנו טוקבקיסטים?

  30. עומר דיקמן on 29 ביולי, 2010 10:25

    יש הבדל בין להתחבר לבין לייצג. אותה מלכת כיתה מתיאוריך לא תלך פתאום לייצג את החנונים באולימפיאדת החנונים יום אחרי שהיא שיחקה שח מט בפעם הראשונה בחייה. מוטב היה לנינט to sit this one out מטעמי הגינות, ומוטב היה למארגנים שיגלו יותר קומון סנס ולא יקפצו על ההזדמנות לדחוף את הערב שלהם לזרקורי התקשורת על גבה של נינט.

    ולשאלתך למטה – כן אני באמת צריך להדפיס את הבלוג.

פרסום תגובה