עורכי מקומונים חרמנים בשרון

[תיקון והתנצלות בסוף הפוסט]

המקומון “זמן נתניה” רייר על שחקנית הכדורסל אורטל אורן (16.7.2010). למי או מה בדיוק מכוון ה”קוראים להם” בכותרת המשנה?

העורך החדש של המקומון “זמן השרון”, חגי ירון, כתב ליחצנית ליעד בראל מ”גלאי תקשורת” על הקיר בפייסבוק: “אודה לך מאוד אם תעבירי לי בהקדם חומרים הקשורים לאזור (משמע: כוסיות למדור האמצע) ועוד דברים נחמדים”. ליעד בראל בתגובה לפנייתי בנושא: “מדובר בבדיחה פרטית בין חברים ותיקים, ולמען הסר ספק המשרד שלי לא מייצג דוגמניות או כוסיות”.

הלשינה: נועה בגון.

[תיקון והתנצלות 28.7.2010] כתבתי שהכתבה על אורטל אורן פורסמה במקומון “ידיעות השרון” בעריכת חגי פינגולד. הכתבה פורסמה למעשה ב”זמן נתניה”. אני מתנצל על הטעות.

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

23 תגובות לפוסט “עורכי מקומונים חרמנים בשרון”

  1. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 08:24

    בשביל מה יש מקומנים אם לא בשביל זה?

  2. איילת on 23 ביולי, 2010 08:26

    לדעתי יש פסול בפרסום תכתובות מפייסבוק, שמכוונות לקהל החברים של המפרסם והנמענת, בפומבי.

    פייסבוק, כפלטפורמה שהיא בסופו של דבר “גן סגור”, לא נועדה לקריאה על ידי הציבור כולו (בניגוד לבלוגים, למשל, או עיתונים), ואני לא רואה איך העובדה שיש לך נגישות להודעות הפייסבוק של אנשים מסוימים מצדיקה את פרסום ההודעות שלהם בבלוג הנפוץ (מאוד) שלך.

    אני מודה שלו הייתי חברה שלך בפייסבוק, התגובה הראשונה שלי לפוסט כזה הייתה חסימה….  

  3. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 08:55

    איילת, אומנם חיפוש אחר “חגי ירון” מוביל לשלושה אנשים ששומרים על פרטיותם ולכן לא היה נכון לפרסם את ההודעה הזו, אבל, לדעתי, זה מקביל ללשמוע שני ערסים יושבים על הברזלים ומדברים על “כוסיות” ואז לצחוק עליהם. זה בערך כמו לשבור לפורץ את היד. החטא הראשוני היה של חגי שלא היה צריך להתנסח ככה.
    לא הנגישות מצדיקה, השירות לציבור כן. לא עדיף לחיות בעולם נטול חיפצון בני אדם?

  4. איילת on 23 ביולי, 2010 09:00

    יש הבדל בין לצחוק על ערסים לבין לפרסם את שמותיהם באינטרנט.
    בנוסף, אגב, אסור לשבור לפורץ את היד אם הוא לא מהווה סיכון לחייך ואתה יכול לקרוא למשטרה במקום.

    ולגבי “החטא הראשוני של חגי”: אכן, עדיף לחיות בעולם נטול חיפצון, אך עדיין שמורה לאדם החירות להתנהג כמו חזיר שוביניסט בלי להפוך לאויב האומה.

    גם עדיף לחיות בעולם נטול פשע. זה עדיין לא אומר שהייתי שמחה לחיות בעולם שבו בכל קרן רחוב יש מצלמה.

  5. יובל on 23 ביולי, 2010 09:15

    לייק לאיילת, חותם על כל מילותיה.
    ואגב, ראיתי את זה כבר אתמול פה – אני חשבתי שאומרים “להחפיץ” ו”החפצה”, בבניין הפעיל. ה”חפצון” הזה מרגיש לי קצת יותר מדי. למה לדחוף סתם עוד נו”ן?
    (מורפיקס מכיר את שתי הצורות)

  6. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 09:22

    אכן, יש הבדל. יש כאן עניין של איסור לשון הרע.

    אני חושב שמותר לפגוע בפורץ בעקבות מקרה שי דרומי, אבל לא בטוח לגבי הדקויות של החוק.
    http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/BillKnesset/208/208.pdf
    מאמין ששבירת היד יכולה לעבור בשקט.

    אומנם אני בהחלט מצדד בחירות וליברליות, אבל אין לאדם החופש לפגוע באחרים… אין זה נאה לפרסם על גבי הקיר בפייסבוק בקשה לקבלת תמונות של כוסיות. דווקא כן ראוי שהוא יהיה אויב המדינה, הוא וכל אחד אחר שמתבטא ככה.

    המצלמה לא מפריעה לי, השימוש במידע מפריע. קובי עוז כתב בזמנו על המצלמות בסלולרי – הקהל הפך לפפראצי ולא נותן לו מנוחה… “כמו בהוליווד”. הבקשה שלו היתה שאם הקהל מעוניין בקשר כזה, לפחות שישלמו לו כמו בהוליווד…

    אין זה מנומס לבהות באנשים, אבל אם אחד לא רוצה להראות, שלא יצא מפתח ביתו.

    לפני כמה ימים דנתי עם חבר ברעיון שאלוהים יכול להביט פנימה, לדעת את המחשבות הפנימיות של המאמין. זו סוג של “מצלמה חברתית” כדי לנסות להבטיח שהמאמינים יתנהגו כראוי.
    בעלה של אימי הגדיר את האדם המוסרי כאחד שפועל כראוי גם כאשר המחנך לא נמצא בסביבה.
    יש כמה רמות של סיבות להתנהגות מוסרית:
    1. חשש מסנקציות.
    2. הבנה שהשמירה על כללי המוסר מאפשרת לחיות בצוותא.

    הפגיעה בפרטיות, גם אם לא רצויה, היא הרעה הפחות חמורה, לדעתי.

  7. אבישי עברי on 23 ביולי, 2010 09:26

    שטויות. מותר רצוי וכדאי לשבור לפורץ את היד או כל איבר אחר. “לקרוא למשטרה”..בטח..

    והקיר בפייסבוק הוא לא ממש תכתובת פרטית, כדאי שאנשים יקלטו את זה כבר. לכן קוראים לזה “קיר” ולא “אינבוקס”.

    לעצם העניין אני לא מבין מה הבעיה, או החידוש, או העניין, שיש בזה שעורך מקומון (או כל עיתון אחר) מחפש כוסיות למדור האמצע.

  8. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 09:30

    יובל, לדעתי יש הבדל בין החפצה לחפצון מבחינת הקביעות של העניין, כאשר החפצון הוא תמידי יותר, כללי יותר. הפעולה היא הפיכת אדם בעל רגשות למוצר דומם שנועד לספק צרכים בלבד. המוצר נטול זהות, כמו תוצר של ייצור סדרתי.

    בשיח הפמניסטי נתקלתי בשתי הצורות.

    בבלוג של רחלי יש כמה פוסטים מעניינים בנושא:
    http://cafe.themarker.com/user/169621

  9. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 09:35

    אבישי, אין חידוש או עניין אבל כן יש בעיה. כאחד המתגעגע לימים של הארץ בהם היה 99% טקסט. אז זה היה באמת עיתון לאנשים חושבים.
    השאלה העיקרית היא איך אנחנו מעוניינים שהמרחב הציבורי שלנו יראה. האם פרסומות של נשים מעורטלות עם הכוונה החצי סמויה למכור מוצר שאף אחד לא באמת צריך, או מרחב ציבורי שוויוני בו אנשים חיים באושר ושלווה, בחופש מפני פגיעה…

  10. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 10:01

    אבישי: “כוסי”, בעברית בת שמנינו, היא מילה שמשמעותה “בחורה שנראית טוב”.

    http://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%AA#.D7.9B.D6.BC.D7.95.D6.BC.D7.A1.D7.99.D7.AA

    “כוסון”, הנגזר ממנה, ונפוץ למדי גם כן, אינו כינוי רק לאנשים מסוגו של ירון כהן לשעבר.

    יש כאן שתי טענות:

    א. שהביטוי הזה משפיל.
    ב. השימוש בבחורות נאות בשער האמצע של העיתון משפיל

    אני לא מקבל את שתיהן. אני לא מקבל את א’ בהקשר של התבטאויות לא פורמליות. אני לא מקבל את ב’ מכיוון שזה נוהג ידוע זה שנים ארוכות, במגוון עיתונים, ולא ידוע לי על מחאת לקוחות רצינית.

    כמה נשים מתייחסות לעצמן באותו המדיום כ”כוסיות”?

    כמוכן, אדם, אני מבין שאתה תומך בחוק המוסלמי של כריתת היד לגנב (טוב: משהו קצת פחות חמור). למה לעצור כאן ולא לדרוש מכל הכוסיות לא להסתובב עם בגדים חושפניים (כמו הבגדים שאיתם מצולמת שחקנית הכדורסל שבתמונה)?

  11. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 10:13

    צפריר, לא יודע איך הגעת להבנה הזו… אילו החוק היה נקבע על ידי, התהליך היה שונה. לפי ראות עיני, יש לעשות מבחן פסיכולוגי לפושע שיקבע האם אפשרי שהוא ימשיך לחיות בין הבריות התרבותיות, האם הוא בן תרבות בעצמו. האם הוא יכבד את רכוש הזולת.
    אם לא, יש להוציא אותו מחוץ לגבולות המדינה.
    כמובן יש צורך בהגדרת המבחן הפסיכולוגי כך שיתן תוצאות מהימנות.
    הסגנון של החוק המוסלמי יוצר בעיות חדשות כגון שנאה של העבריין כלפי החוק והסדר.

    לדרוש מבחורות להתלבש באופן צנוע? אני מצדד בכך שיש לבחורה הזכות ללכת עירומה ברחוב ועדיין לא להיות מותקפת.
    אין לחברה זכות לדרוש.

  12. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 10:32

    אדם, אתה גורם לי להבין עד כמה טובים המחוקקים שישנם בכנסת כיום. מגבלות קשות כמו שאתה מציע על חופש הדיבור לא יעברו אפילו שם. אין לחברה זכות לדרוש דבר כזה.

    החוק בישראל, אגב, אוסר על נשים וגברים כאחד להתערטל בציבור. אתה ממליץ לשנות אותו?

  13. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 10:44

    צפריר, תאיר את עיני, בבקשה, חופש הדיבור? איך זה קשור?

    לפי איך שאני רואה את זה, האיסור צריך להיות תרבותי ולא עניין חוקי. מותר לאזרח להתערטל בפרטיות ביתו. האם החוק מאפשר לו לעשות זאת במכוניתו? היה מקרה בזמנו של גבר שישב במכוניתו לפני התיכון בו למדתי ושם עינג את עצמו למראה התלמידות… מה הדרך הראויה לטיפול במקרה הזה אם הוא דורש טיפול?

    מכיוון שיש ציבור של נטוריסטים/נודיסטים שמעוניינים לבלות בפרהסיה בעירום, ראוי לכבד את רצונם ולהקצות איזורים מוגדרים לכך.

    באופן כללי, אני בעד מיעוט חוקים ככל הניתן.

  14. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 10:45

    בעצם, מכיוון שידוע[1] שכל העובדים הזרים הם פושעים, החוק שהצעת היה מספק דרך נהדרת לגרש אותם :-)

    [1] כל אמרות גדולי הש”ס, כרך 5, עמ’ 714

  15. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 10:48

    אני בהחלט נגד הרעיון של “עובדים זרים”. יש לתת מעמד של אזרח לכל החפץ בכך כל עוד הוא לא בא במטרה לפגוע בציבור או במדינה ולא בא לנצל את שירותי הרווחה.

  16. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 11:33

    א. טוב, זה מעבר לחופש הביטוי. אתה מציע להפוך עברת מאסר פשוטה למשהו שיכול להיות גרוש מהארץ. זה כמובן נחמד מאוד: אם מישהו לא מצליח להשתלב בארץ מולדתו, הוא בוודאי יצליח להשתלב במקום אחר. אכן ענישה מידתית והגיונית.

    אל תשכח שאנחנו נאלץ להתחיל לטפל בכל מיני פושעים ממדינות שונות כמו צרפת[1] שינסו להשתלב בארץ.

    וכמובן, כמו שאתה רואה מההצלחה של פושעים לעמוד בקריטריונים הנדרשים לקיצור עונשם בשליש, הם יצליחו לעמוד במבחנים שתשית עליהם, בלי קשר למה שאתה באמת מנסה למדוד.

    ובכלל, מהו בן־תרבות? האם לבן תרבות אסור שיהיו מדי פעם מחשבות שנאה? כוס־אמק, אסור לו לקלל מדי פעם?! או שהוא צריך לחיות את חייו בפחד מתמיד מהאח הגדול שעינו פקוחה?

    ב. החוק המוסלמי אכן יוצר איבה. אך מה יוצר הפתרון של עין תחת עין?

    הבעיה עם ענישה עצמית בסגנון חוק דרומי היא שהיא שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. במקום פושע שמאיים עליך בסכין, תקבל פושע שמאיים עליך עם אקדח. או יותר גרוע: פושע שישר משסף את גרונך – הוא יודע שעדיף לו להיתפס מאשר שתשבור לו את ידו המשספת.

    ג. חוף נודיסטים אינו בדיוק “ציבור”, מכיוון שאנשים תמימים לא יקלעו לשם במקרה. התלמידים והתלמידות מבית־ספרך יכלו להיקלע במקרה לקרבת מקום מספקת למכונית של המתערטל האמור[3].

    —————–

    [1] אני מוכן לקבל אותם בתנאי שהם יביאו כסף, אפילו אם הם לא ינסו להבחר לכנסת. אבל אני לא רוצה מישהו שאפילו לא מוכן להשתלב. נכון שאני אגואיסט?

    [2] אם הוא החביא את זה מספיק טוב מהעוברים ושבים ברחוב, אדם תמים לא היה רואה אותה, ולא על כך מדובר – זו אינה התערטלות בפומבי. יכול להיות שהוא דורש טיפול מסיבות אחרות. אין לי מושג, ואני לא מתיימר להיות אפילו פסיכולוג בגרוש.

  17. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 11:48

    אדם, שים לב איך בהתלהמות שלך הפכת נסיון של עידו להציג באור שלילי “שימוש בבחורות נאות בשער האמצע של העיתון”, לויכוח שבו המצב הזה מוצג כמשהו שפשוט מקובל על כולם(?).

    אף אחד גם לא בדק את טענתה של היחצנית. לא מצאתי משהו יותר מובהק מ:

    http://www.galaipr.com/apage/41653.php

    “מיתוג “פלפל” ויעל בר זוהר כ”נערת פלפל”
    כניסה לשוק בגדי הים, שהיה אז בשליטה כמעט מוחלטת של “גוטקס”, בבניית התפישה של בגדי ים לנערות, ארגון אודישן המוני, שהיה חדשני ובו לקחו חלק אלפי צעירים וצעירות; בחירתה של יעל בר זוהר, אז בת 14, לנערת פלפל לצידו של ליאור מילר; הסיסמה “רואים שיש לך פלפל” וליווי המותג במשך שנים ובניית המותג “נערת פלפל”, שהיה לשם דבר.”

  18. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 12:19

    א. אני לא מציע להפוך עברת מאסר פשוטה לגירוש.
    הטענה שלי היא שיש כאלו התורמים לחברה ויש כאלו שבעיקר לוקחים. אחד יכול לתרום בשתי דרכים עיקריות: מסחר הוגן ותרומה חופשית. כאשר אחד מחליט לחיות על חשבון הזולת, אם ע”י גנבה או כל דרך אחרת, ההחלטה הזו לא ראויה בעיני מבחינת החברה בכללותה. אחד החוקים היחידים שלו כל בן-תרבות חייב לציית הוא האיסור לפגוע באחר. כמובן עם המגבלות הנדרשות. כפי שאין להרעיש באמצע הלילה אבל כן אפשר לשפץ את הדירה בבוקר.

    לא טענתי שהמבחנים קיימים… אולי בעתיד.
    המבחנים לא יכולים להיות מוחלטים – עם הצלחה מלאה, אבל יהיו די טובים, אני מקווה.

    אבל לא רק מבחנים לאחר הפשע. גם בזמן ההתבגרות, יש לבדוק שהאזרח לעתיד יכול להיות חבר ראוי, לא לתת אזרחות באופן אוטומטי.

    מחשבות… כמובן שאין איסור על מחשבות. אבל בין מחשבות לבין מעשים יש גבול שלא כולם חוצים.
    ממש לא בפחד. הוא יכול לחיות בהבנה שאלו החיים שראוי לחיות.

    ב. אני לא בעד עין תחת עין. זה לא מידתי.

    לפני כמה שבועות היה אירוע מעניין למדי. עומרי שרון הבחין בשודדים בשטח. הוא יצא אחריהם ובמקביל התקשר למשטרה. לאחר כמה קילומטרים של מרדף, הם התנגשו. השודדים הצליחו לברוח ושרון נדרש לטיפול רפואי. הם לא איימו עליו אישית באלימות, הוא לא ירה בהם.

    הייתי רוצה לחיות במדינה בה אני לא צריך לנעול את האופנוע.

    ג. לפי החוק, החוף הוא שטח ציבורי. כרגע הם פושעים בכך שהם מעוניינים לבלות כך.
    אין בדיוק בעיה בכך שאנשים יראו… הרי אם אחד יחליט לבנות קיר זכוכית לביתו כפי שקרה בהולנד, כמדומני, זה יהיה חוקי לגמרי. מותר לו או לה להתהלך בעירום בבית והזולת לא יכולים לעשות הרבה.

    היה פרק על זה בסיינפלד. השכנה נהגה ללכת בעירום בדירה ממול…

    אני מקווה שאני לא נשמע מתלהם לאחרים…

    לא מקובל על כולם… לצערנו, יש מספיק שרואים בזה כדבר נורמטיבי.
    http://www.facebook.com/pages/nms-lnw-lbwr-byn-50-lbwmym-wlhps-tylnd-ylt-tsy-kbr-lbwm-bgd-ym/125164474183320?ref=search

    יחצ”נית?

    אין ספק שסקס מוכר. זה צורך בסיסי.
    מעניין, אבל, שסקס מוצג יותר מצרכים אחרים כגון אכילה, שתיה, הוצאת צרכים ושינה…

    הרעיון של מותג הוא בעייתי… אובייקט וירטואלי המאגד מוצרים רבים תחתיו… סוג של ניסיון להבטחת איכות.

  19. fireshine on 23 ביולי, 2010 12:34

    מסכימה עם איילת

  20. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 12:58

    א. נתפשר על שלילת אזרחות למפירי זכויות יוצרים?

    אבל זה בסדר, מכיוון שאתה היית מגרש מהמדינה חצי מהתאזרחים בפוטנציה (סליחה: נערים בני 18) אם במקרה הם לא היו מספיק חכמים/צבועים כדי לענות נכון של מבחן האזרחות.

    ג. זו כבר בעיה טכנית. לדוגמה: האם מותר להם לסגור חלק מהחוף (אני מניח שכן, כמו שיש רחצה לנשים בלבד ולגברים בלבד במקומות מסויימים בשעות מסויימות, והנימוקים שם דומים להפליא)

    ד. סקס מוכר, מכיוון שקל להציג תמונה סקסית שתפנה לחוש הראיה.

    רוב מוחלט של הפרסומות בתחומי המזון משתמשות בצרכים בסיסיים מהסוג של מזון ומשקה (לדוגמה: הפרסומות של ספרייט: “כשאתה באמת צמא, שתה ספרייט”. נסיון לקשר צורך בסיסי של צמא עם משקה מסויים. שבהיותו מוגז דווקא איננו הדבר המומלץ לשתות כאשר באמת צמאים). בתחומים אחרים יותר מסובך לקשר מוצרים לצרכים בסיסיים, ולכן זה פחות פופולרי.

  21. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 13:09

    א.
    זכויות יוצרים… זה תחום בעייתי. אני בהחלט בעד לתת לאמן את הקרדיט הכספי המגיע לו על ההנאה שהוא יוצר לקהל, על המאמץ הרב הדרוש לאימונים ולמידה…
    מהצד השני, קיימת תעשייה נכבדת של עלוקות שמרוויחה מהכישרון של האמנים…
    אני מצדד על שמירת זכויות יוצרים והייתי מעוניין לשלם כראוי לכולם.
    מאז ינואר 2001 רכשתי דיסקים בכ-10,000 ש”ח.
    אין לי באוסף מוזיקה שהורדתי ללא תשלום הוגן.

    לא הייתי מגרש… אם כבר, החברה היתה מגרשת.
    המטרות העיקריות של החברה הן שמירה על עצמה ושמירה על הפרטים בתוכה. למה זה כל כך מפריע לך?

    ג.
    זו לא רק בעיה טכנית… עובדה שהחוק מנוסח כפי שמנוסח ולא אחרת.

    ד.
    אבל זו לא בדיוק הנקודה… משתמשים בסקס שהוא הצורך, למכירת מוצרים אחרים.
    למשל הפרסומות של “תפוזינה”. אומנם באחרונה זה היה עוד איכשהו תמים:
    http://www.youtube.com/watch?v=Lj9AFnU64cs
    בעבר זה נראה ככה:
    http://www.youtube.com/watch?v=FOR4kiY2oL4

  22. צפריר כהן on 23 ביולי, 2010 13:57

    ד. דוגמה טובה למקומו של גבול הטעם הטוב.

    פרסומת מסויימת עברה את גבול הטעם הטוב, והמפרסם נאלץ לשנותה.

  23. אדם לב ארי on 23 ביולי, 2010 14:09

    עד כמה שזכור לי, בהמשך הגיעה פרסומת דומה ולא כל כך צנועה.
    אבל זה לא כל כך מהותי.
    הייתי מעדיף לחיות בחזון שלי… :-P

פרסום תגובה