אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני
סערה בשלולית ביקורת התקשורת: בכתבה של אסתר זנדברג במוסף גלריה ב”הארץ”, העוסקת בדוח על לימודי האדריכלות בארץ, בחרה הכתבת שלא לדווח על החלק העוסק במכללת אריאל בדוח, באומרה: “כמי שמשוכנעת שאין צידוק מוסרי לקיומה של אקדמיה בהתנחלות בשטחי כיבוש, ולא כל שכן לקיומו של בית ספר לאדריכלות שעיסוקו במרחב, לא תהיה התייחסות במדור לבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל. היה אפשר לצפות מאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה בינלאומיים חברי הוועדה שיימנעו מלעניק לגיטימציה למוסד, גם אם נאותו לעשות את כל הדרך לישראל”.
קלמן ליבסקינד הזדעזע ואפילו יובל דרור ב”העין השביעית” צקצק בלשונו. רק אילן ברמן הסביר שמדובר ב”מעשה מחאתי, מידתי ומעורר מחשבה”.
במחילה מכבודם של שלושת הכותבים הנ”ל, הם לא הצליחו לעלות על האופי האמיתי של כתבתה של זנדברג. כי זאת לדעת: זנדברג, יחד עם עוד קבוצת עיתונאים מצומצמת, שייכת לזרם סטירי-אוונגרדי חתרני, שמטרתו לערער על השיח השגור בכלי התקשורת הגדולים, וזאת על ידי הבאתו אד-אבסורדום, תוך הקצנה קריקטורית מובהקת.
אנשי הזרם מאמינים כי חובה על הסטיריקן החדש לפעול מתוך-תוכו של השטח שאותו הוא מבקר, ולצורך כך הם נוקטים בשיטות הסוואה והתחמקות הלקוחות בעיקר מתורתם של אנשי השיעה האמונים על ה”תקייה” הגורסת היטמעות מוחלטת והידמות לאויב על מנת להכריעו מבפנים. הסטיריקנים החדשים משננים בכל הזדמנות את מילות המפתח “כיבוש”, “אפליה”, “פלסטין” ו”הדוסים האלה”, על מנת לרכוש את אמונם של קובעי הטעם הטוב כך שיוכלו להמשיך ולהפעיל את שיטות הסבוטאז’ המתוחכמות מתוככי מערכת “הארץ”.
נציג מובהק של הזרם הוא העיתונאי הסטיריקן גדעון לוי, הנוקט בטקטיקה המכונה בפי מומחים לתחום “העמסה” (ובפי ההדיוטות “המאסה”). מדי שבוע מפרסם לוי טור על מסכנות הפלסטינים ורשעות הצבא הישראלי ו/או המתנחלים, ללא לאות במשך שנים רבות. הפואטיקה הסטירית של לוי מרשימה באיכותה, והיא מכוונת באלגנטיות אך בתקיפות אל עבר התעלמות התקשורת הישראלית בכלל ו”הארץ” בפרט מן הצד של תושבי יו”ש היהודים ומסיקור בעיותיו ואילוציו של צה”ל אל מול הטרור הפלסטיני. שיטת “ההעמסה” זכתה להצלחה כה מסחררת, עד כי למעשה לא ברור כמה אנשים קוראים בפועל את טורו של לוי. שיטת הקריאה המקובלת, מספרים, היא הסתכלות בכותרת ובתמונה המתחלפת תוך צקצוק בלשון ודפדוף לעמוד הבא. יש הטוענים כי בינתיים לוי התקדם בשיטותיו האוונגרדיות והוא מפרסם לצד הכותרת והתמונה שירים פרי עטו, רשימות מכולת, ושרבוטים אקראיים של החתול שלו. אמנם למעשה אין דרך לבדוק את הטענה הזו, שכן מחקרים הוכיחו כי לא נותרו בארץ קוראים המסוגלים להתגבר על אפקט ה”דפדוף תוך כדי צקצוק”.
זנדברג, לעומת זאת, נוקטת בטקטיקה אחרת, הידועה בשם “השבירה”. טקטיקה זו נחשבת בדרך כלל כבוטה יותר וכעדינה פחות משיטותיו של לוי, אך יש לה החן שלה. הפנינה שצוטטה לעיל היא ככל הנראה אחד השיאים בכתיבתה של זנדברג: אמירה בוטה, ישירה, החודרת אל הקרביים. היכולת להטמיע סטירה אל תוך אמירה כה ישירה היא ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים של זנדברג. הנה, אומרת זנדברג, אני שמאלנית. אני אדווח על המציאות איך שבא לי ואגזור מדוחות במספריים נתונים העוסקים בצד הלא-נכון של המפה. ההבלטה הקריקטורית של שיטת הז’ורנליזם הרגיל בתקשורת ראויה ללא ספק להערכה רבה, וחבל שכה מעטים הם המסוגלים להעריך פנינה שכזו.
אין לדעת כמה עוד כתבים משתייכים בסתר לזרם הסטיריקני-אוונגרדי הזה, שראוי אולי לכנותו “פוסט ג’ורנליזם”. עם זאת רגליים לסברה שתת-קבוצה חדשנית עוד יותר עסקה לאחרונה בהקמה של פרויקט סטירי מושחז במסווה של עיתון שלם. על כל שוחרי הסטירה לקוות, אם כן, שהשמועות על מותו של עיתון “העיר” היו מוקדמות.
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי
כל מילה נכונה, הבעיה הקטנה היא שוראי העיתון לא מבינים שהם קוראים עיתון סאטירי.
חזק, שנון, רלוונטי ובמקום.
[…] This post was mentioned on Twitter by Omer van Kloeten, חדר 404. חדר 404 said: פוסט: אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני http://bit.ly/cqJyxu […]
אם להוסיף מעט על דבריו של דב למעלה, הבעיה היא שרוב קוראי העיתון אנאלפביתים.
Stroke of genius.
כתוב היטב ואחרי המבוכה לנוכח הסרט של “לאטמה”, מרגש לראות שיש תקווה לסאטירה מהצד הימני של המפה.
זה היה יכול להיות משעשע, אם אותן מילות מפתח כמו “כיבוש” ו”אפליה” אכן היו המצאות מתוחכמות לחדור למערכת הארץ, ולא דברים שקורים במציאות.
(אגב, איכשהו השתרבב שם, בין מילות המפתח שאכן נפוצות בין דפי הארץ, גם הצירוף “הדוסים האלה”. מעניין אם גם את הצירוף הזה ניתן למצוא בהמוניו בעיתון “של האנלפביתים”, או שמא מדובר בצירוף מפתח של הסאטיריקן שנועד לכרוך יחד בלי משים שמאלנות וגזענות. אשמח למובאות).
לגבי זנדברג עצמה, אני עדיין תמה אם הפסקה הזו בפוסט של יובל דרור היא אמת, כי לי היא נשמעת כמו בדיה שלקוחה מפרודיה על רפובליקת בננות גרועה:
“המרכז האוניברסיטאי אריאל נמצא מחוץ לגבולות ישראל ולכן המועצה להשכלה גבוהה, שיושבת בירושלים, אינה יכולה להשית עליו את סמכותה. משום כך הוקם גוף מיוחד המכונה המועצה להשכלה גבוהה – יהודה ושומרון, שבאישור שר הביטחון יכול להעניק הכרה אקדמית לגופים שונים כראות עיניו. מי שממנה את חברי המל”ג של יהודה ושומרון הוא, שימו לב, מפקד כוחות צה”ל באזור יו”ש.”
מילות המפתח האמורות הן מילות מפתח שנאמרות כמובן בפורומים שבעל פה, ולאו דווקא נכתבות. ושם לאמירות “הדוסים האלה” ומקבילותיהן בהחלט יש ביטוי. כמובן לא אוכל להביא מובאות, אבל תוכל לחפש בפורומים ובלוגים.
לגבי עניין המל”ג – הכול אמת לאמיתה. אכן משעשע ומופרך. גם מי שמנע מאריאל להיות אוניברסיטה בכל השנים הללו היה אותו מפקד כוחות צה”ל באיו”ש.
מה כל כך מוצלח בפוסט? הרי פנים רבות לעיתונאות. יש מקום לבקורות ותחקירים ויש גם מקום לטורי דיעה. גם לעיתונאי ולמערכת מותר שתהיה אג’נדה. יש להניח שמי שקורא הארץ מודע לאג’נדה של העיתון בכלל ושל לוי וזנדברג בפרט.
למה אסור ללוי לחזור שוב ושוב על אותה עמדה? (אולי זה משעמם וטרחני אבל מבחינה עיתונאית נטו זה לגיטימי מאד). למה אסור לזנדברג לראות באדריכלות כאמירה פוליטית ולא עיצובית גרידא?
שי, אתה צריך קצת יותר לעבוד על הסטירה שלך. יותר רגש ופאתוס, אם אפשר. אבל טקטיקת ה”היתממות” היא בהחלט כיוון טוב ומעודד.
הלל, אני לא חושבת ששי צריך לעבוד על ה”סטירה” שלו. אני כן חושבת שאתה צריך לנסות להיות שנון יותר.
וואו, עוד לא ראיתי מישהו כותב הפוך-על-הפוך-על-הפוך בצורה כל כך מחוכמת. אפשר לקרוא לפוסט שלך “מטה-סאטירה”? אולי אפילו “מתה-סאטירה”.
ד.
דניאל, אם מדובר בסטירה דו כיוונית, מה דעתך על “הלחי השניה”?
או לחי החמור? או שמא (במקרה של סטירה ימנית) לח”י החמור?
הלל כיוונת לדעתי (או כיוונתי לדעתך), שנים אני טוען בישיבות מערכת שגדעון לוי עובד לצידנו ומצדיע לו על המקצועיות (איך הוא מיישיר מבט למצלמה בלי לחייך) ועל ההתמדה. ישר כח.
קשקשן פר סה!
[…] של הלל גרשוני, שנשלח באמצעות הפוסטומט. גרשוני כתב על אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני של "הארץ" בגיליון יולי […]
קראתי פעמיים, ועדיין הנסיון להיות חכם או סאטירי יותר (?) מזנדברג פשוט לא עובד…מהרבה סיבות, ובראשן – הנימוקים של הכותב די ילדותיים: ראשית – הטיעון של זנדברג כלל לא סאטירי (על פי כל הגדרה מילונית מקובלת). שנית – הטענה שלה כנגד אוניברסיטת / מכללת אריאל מגובה במדיניות הממשלה וגופים רבים ומעבר לכך – מכילה אלמנט אסתטי לא מיוחד או מקורי בעולם האדריכלות. נראה כאילו המטרה של הכתבה סומנה מראש (להיראות חכם יותר ? או מתוחכם יותר? משמאלנית אינטלגנטית וממבקרי תקשורת ידועים) – אולם הסופו של דבר מה שנשאר זה רשימה בשלוש ליגות מתחת כל מה שזנדברג כתבה. הן ברמת הכתיבה, הן ברמת הניסוח, ובוודאי שברמת התחכום או ההומור.