וויקיליקס מייצרת מפולת שלגים של מידע זולג
פוסט של קרין נהון
נפל דבר השבוע. מדינות שלמות חיכו בכיליון עיניים לפרסומים של 250,000 תמסורות ומברקים שדלפו/נגנבו ע”י אתר וויקיליקס. הסיבה – הידיעה כי במסמכים הללו יש חומר עסיסי לגבי ההתיחסות של ארה”ב למדינות ומנהיגים שונים בעולם. בשעות האחרונות לפני הפרסומים גבר המתח, ווויקיליקס אפילו נפלה בעקבות מתקפה על האתר שלה. ברור שמי ששסבר בארה”ב שהורדת האתר תועיל במשהו או תפסיק את זליגת המידע החוצה, לא מבין את מהות זרימת המידע באינטרנט. הורדת אתר לא רק שלא עוצרת את הפצת המידע, אלא להיפך, היא מעודדת משתמשים שונים לחפש את המידע באתרי מראה, או באתרים אחרים ולשכפל אותו. תוך זמן קצר ביותר המידע הזולג הופיע באלפי אתרים ברחבי העולם.
בנוסף, וויקיליקס מכיר את כללי המשחק עם העיתונאים. כך שמאות אלפי התמסורות כבר הועברו מלפני שבוע לעיתונים הגדולים בעולם כמו דר שפיגל בגרמניה וגרדיאן באנגליה. דר שפיגל לא התאפק ו”בטעות” פרסם חלק מההדלפות בטרם עת. אולם את מפולת השלגים האמיתית של המידע הזולג החל עיתון גרדיאן, אשר העניק גם אפשרות לחיתוך המידע ע”י משתמשים ללא מיומנויות דיגטליות גבוהות. גרדיאן בנה אפליקציית מפותהמאפשרת בדיקת התמסורות לפני תאריך וארץ, ואף העניק אפשרויות להורדת כל הנתונים בצורה המקורית כפי שהם התקבלו ואף בצרוף מטא-דאטה (תגיות שעוזרות להבין את הנתונים) שהעיתון עצמו הוסיף. כל אלה מראים לנו שבמשך זמן לא קטן שקדו בעיתון על מנת להפוך את המידע המתפרסם היום לזמין. המידע כל כך רחב ומקיף שהעיתונים מבינים שלא מספיק לסכם לקוראים את התמצית, שכן אין באמת תמצית למידע כה מקיף. במקום זה, הם מנגישים את המידע והופכים את הקוראים ממשתמשים פסיביים לכאלה שחותכים נתונים, וכמובן משתפים עם אחרים את המידע הרלוונטי לקונטקסט שלהם. זהו בדיוק התהליך שהופך מידע אנונימי לוויראלי וידוע לרבים.
פרשה זו ממחישה כי לאינטרנט יש יכולת ממשית להוביל בפועל לצמצום בהיקף הצנזורה המדינתית על סוגֵיה ולגידול בהיקף חופש הביטוי. ומה זה אומר לגבי כללי המשחק והאיזונים השונים הקשורים לחופש ביטוי באינטרנט? במאמר החוקר את הנושא לעומק, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה מחדש של הצנזורה, טענו כי המודל המוכר והקלסי של הצנזורה – כלומר, צנזורה מדינתית על-ידי רגולטורים– איבד רבות מחשיבותו לנוכח קיומו של העולם המקוון ואף טענו י בניגוד לדעה הרווחת, האינטרנט אינו נקי מצנזורה, וכי קיימות באינטרנט מערכות של הסדרה עצמית גם בנוגע לחופש הביטוי. כך לדוגמה הניו יורק טיימס פרסם מבחר מהמברקים החסויים תוך כדי צנזורה עצמית של שמות ומקומות שהעיתון חשב שהם רגישים. צנזורה עצמית זו עלולה להפוך כבומרנג, שכן החמור במלואו נגיש באתרים אחרים והצנזורה העצמית היא כפרצה הקוראת לגנב בכך שיכולה להסב את תשומת לב המשתמשים לחומר הרגיש ולעודד אותם לחפש אותו.
לפרשת וויקיליקס יש משמעות אדירה מבחינת היחסים שבין מדינות לאזרחיה, ובין מדינות לבין עצמן. אני מניחה שההרתעה החדשה המתמשכת של חשיפת תקשורת פנימית תגרום לבירוקרטים להיות יותר זהירים בהתבטאויות פנימיות ולא רק חיצוניות, ולמצב בו מדינות לוקחות אחריות על מוצא פיהם ומעשיהם של פקידיה. מדינות מוכרחות להפנים את השינוי – העולם הופך לשקיף יותר.
______________________________________
פרופ' קרין נהון היא חברת סגל, מרצה וחוקרת בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון, מורה מן החוץ בחוג לתקשורת באוניברסיטת וושינגטון וחברה במרכז לתקשורת ולמעורבות אזרחית. הפוסט התפרסם במקור בבלוגה "שומרת סף" ברשיון cc-by
איזה דפוק העידו קינן הזה. אפילו דף 404 הוא לא יודע לכתוב לאתר שלו.
(סתם משהו שחשבתי אתמול. ואם חשבתי את זה, כנראה שכל העולם צריך לדעת)
אני באופן אישי מתלבט אם עידוק הוא אלפא סנטאורי או בכלל בטא טסטר.
החשיבה שארצות הברית עמדה מאחורי ההתקפה של ויקיליקס מטופשת. הרי האמריקנים לא עד כדי כך מטומטמים – הם ידעו היטב שהחומר כבר נשלח למערכות העיתונים הגדולות. זה קרה פשוט בגלל עומס על השרתים שנגרם ממאות אלפי גולשים בעולם שביקשו להגיע לאתר.
לגבי גוף הכתבה, גם אני אוהב חופש ביטוי אך מאמין שיש דברים שהצינעה יפה להם. בתוך משרד החוץ זה בסדר גמור אם מדברים על אובמה בתור מנהיג חסר שיניים שלא אהוד בתוך ארצו, אך אין אף מצווה לומר לו זאת בפנים.
דוגמה פשוטה: גם אם האוכל שאשתך הכינה היה ממש על הפנים, אל תאמר לה “מותק, האוכל היה על הפנים.”
בהמשך לקש-וזפת: אם במקרה של פרסום המסמכים על ההתנהלות בעיראק עוד יכלתי להבין שהמדליפים והמפרסמים הרגישו שזה חשוב כי הם חושפים טיוח של פשעי מלחמה וכו’, במקרה הזה אני ממש לא מבינה מה המניעים שלהם. אולי זה מפני שלא טרחתי לדפדף בכל המסמכים והסתפקתי בכותרות בעיתון, אני מודה – אבל עד כה, החשיפות המדהימות נראו לי בעיקר כמו עניינים דיפלומטיים שגרתיים (‘אנחנו חושבים שמנהיג א הוא אידיוט ושרלטן, אבל צריכים לעבוד יחד איתו לקידום המטרות המשותפות שלנו אז לא נאמר לו את זה בפנים’ או ‘אנחנו חושדים שמדינה X מאוד רוצה לעשות את פעולה Y, בואו נכין סצנריו’ וכיו”ב). דברים שמתפרסמים שנים אחרי שהמעורבים כבר מתו, ומספקים לחובבי הסטוריה צחקוקים קטנים, אבל שאין שום טעם לחשוף אותם בזמן אמת. נכון, באמת היו המון מסמכים אז יכול להיות שהיה גם משהו שחורג מידיעות בסגנון טורי-רכילות כמו ‘מה ההוא באמת חושב על ההיא’, אבל אם כן, זה לא הגיע לכותרות, אז שוב, אם כל המטרה שלהם היא שמסמכים מסווגים *חשובים* יגיעו לכותרות, מה הסיפור בדיוק?
[…] וויקיליקס: • מנסים לכבות את השמש • וויקיליקס מייצרת מפולת שלגים של מידע זולג • קומיקס: וויקיפדיה נגד וויקיליקס 10.12.2010 / 18:40 | […]