השריפה בכרמל: אסון? כן. מחדל? לא בטוח
פוסט של דן לוי
[צביקה בשור כתב פוסט שבו קשר בין החסכון על אמצעי הכיבוי לבין הבזבוז על הממשלה המנופחת, וקרא לה להתפטר. דן לוי משיב לטענות]
במדינת ישראל, אולי שמתם לב, מתרחשים מדי פעם גם ארועים עצובים. מעל דרגת עצב קולקטיבי מסויימת, התלוייה על-פי רוב במספר הנפגעים, מזדרזת התקשורת להגדיר את הארוע כ”אסון”, וכך משתמרים בזיכרון הלאומי ארועים כגון “אסון שיירת הל”ה”, “אסון הנ”ד”, “אסון הבונים”, “אסון המסוקים”, “אסון גשר המכביה”, “אסון השייטת” ו”אסון ורסאי”.
המילה “אסון” פורטת על מיתרי הסקרנות האנושיים. בני המשפחה מתאגדים סביב הטלויזיה כדי לשמוע שוב ושוב את אותם הדיווחים הלקוניים ואותן התמונות בכל הערוצים. אתרי החדשות באינטרנט מתלבשים במיטב מחלצות האבל ומנפקים עמודים עם “כל הדיווחים והכתבות”. סיפורי הנספים מהדהדים על המסך. מועדי ההלוויות נמסרים. מונה הכניסות מטפס ביחס ישר למספר הקורבנות; הרייטינג מתנהג ביחס הפוך למוראל הלאומי.
בשנה האחרונה התווספו לרשימת האסונות “אסון הרכבת“, שבו נהרגו 7 נוסעי טרנזיט שנתקע על המסילה, “אסון היסעור” ברומניה, שבו נהרגו 6 אנשי חיל האוויר, ובימים אלו אנו מסיימים את השנה העגומה עם “אסון הכרמל“.
למעלה מ-40 הרוגים, 4 מיליון עצים שרופים ו-40 אלף דונם חרוכים מזכים את השריפה בכרמל בתואר הנכסף. כעת, אפשר להמשיך בשידור החוזר: קרה אסון – יש אשמים. קרה אסון גדול – מדובר במחדל: יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, וכל המתפטר הרי זה משובח.
“יום הכיפורים של הכבאים“, קורא אלוף בן, “כך שורפים יסודות של מדינה“, מזדעק רון בן ישי, “שיטת החלטורה שוב גבתה קורבנות“, מתאונן ד”ר צ’לו רוזנברג. לטובת אלו המתעצלים להיכנס לקישורים, אביא את עיקר הדברים: ידענו שיש בעיה בשירותי הכבאות ולא השקענו כסף כדי לפתור אותה. אכן קשה להתווכח עם עובדה זו, אולם מכאן ועד הגדרתה כ”מחדל” הדרך היא ארוכה, ובעיקר שגויה.
התקציב השנתי של מדינת ישראל עומד על כ-300 מיליארד ש”ח. עשו לעצמכם תרגיל מחשבתי קטן ודמיינו עצמכם כאחראים על חלוקת התקציב. להזכירכם, למדינת ישראל צרכים רבים: ביטחון, חינוך, תשתיות, בריאות, ביטוח לאומי, מדע, תרבות וספורט, למשל. נניח שחילקתם בתבונה (כמו שרק אתם יודעים) ונשארו בידיכם 50 מיליון ש”ח עודפים. האם תשקיעו אותם בתרופה נוספת בסל הבריאות? (אנשים מתים שלא לצורך!); או שמא בעזרה לניצולי שואה? (לא יתכן שאנחנו מתייחסים אליהם ככה!); אולי בעצם בהקמת גדר מערכת בגבול ישראל-מצרים? (אי אפשר לסבול יותר את המסתננים האלה!)
כנראה שהייתם בוחרים באפשרות הנכונה, והייתם קונים למדינה מטוסי כיבוי אש חדישים. שכן, למרות שמעולם לא הייתה שריפת חורש רצינית בישראל, אין לדעת מתי זה יקרה, ויש להתכונן תמיד לגרוע מכל. רק קחו בחשבון שכרגע הרגתם חולה סופני שנזקק לתרופה שלא היתה לו, השפלתם ניצול שואה ונתתם לסודנים לכבוש את אילת.
אסונות אינם בהכרח נובעים ממחדלים. 220 אלף קורבנות רעידת האדמה בהאיטי אינם מעידים על רשלנות ממשלתם. כך גם 15 אלף הנספים בגל החום במזרח אירופה השנה ואלף ההרוגים בשטפונות בברזיל ביוני האחרון. חוסר המוכנות של ישראל לאירוע השריפה בכרמל אינו “מחדל לאומי”, הוא לכל היותר חלוקה לא מדוייקת של עוגת המשאבים.
______________________________________
דן לוי, יליד 1982, גדל והתחנך ברחובות, שירת בחיל האוויר במשך 8 שנים, לאחר מכן חצה את רוסיה ברכבת הטרנס-סיבירית והיום הוא סטודנט לפיזיקה והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. הפוסט התפרסם במקור בבלוג "ימים מוזרים"
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
[…] [עדכון: דן לוי משיב לצביקה בשור] […]
wow
הייתכן? פוסט שפוי ולא מתלהם?
ניתוח שכלתני קר ולא דמגוגי/פומפוזי/אולטרא-אנטי-דתי-שמאלני-אנטי-ישי-ושאר-הדתיים-והפשיסטיים-וגם-ביבי-אז-למה-לא?
זהירות, מייד יתנפלו עליך המוני נאורים עם זיק נאורות מטורף בעיניים!
דן לוי לא השיב לטענות, אלא ציין שעם הכסף שהולך לממשלה מנופחת אפשר היה לעשות עוד דברים רבים..
אני רוצה שתזמין אותי לבוא לגור במדינה בה אתה חי. זה נשמע כאילו מי שמחלק שם את התקציב ממש קשוב לצרכיהם ולרווחתם של אזרחי המדינה.
מציע לוותר על אילת ולהתמקד בכיבוי שרפות, בניצולי השואה ובחולים הסופניים. הלאה אילת!
הביקורת מתרכזת סביב ההתעלמות רבת השנים ממצב הכבאות הארצית. בכל המקרים עד כה יצאנו בזול – השרפה במגדל שלום, למשל, יכלה להתפתח לכדי אסון אמיתי, ללא שום יכולת לכבותה בהעדר סולם ראוי לשמו.
הפעם המזל אינו לצידנו, והתוצאות בהתאם.
בהחלט יכול להיות שלא משתלם לרכוש מטוס כבוי שיופעל פעם בשנה (אגב, שריפת חורש רצינית בפוטנציה פורצת לפחות פעם בשנה – ברמה”ג, בכרמל, ביערות מבוא ירושלים). יתכן, מצד שני, שמערך כבאות ראוי לשמו היה מכבה את השרפה בכרמל ללא צורך במטוס.
ונקודה נוספת – אני מזהה כאן מעין תחושת אשמה של התקשורת שניצבה מול כל העובדות שמפורטות שוב כעת, והתעלמה. סליחה, לא התעלמה, אלא גערה בכבאים שאיימו לפגוע בקיום משחקי כדורגל והופעות של אמנים מחו”ל.
ישנם אלמנטים שגרמו לשרפה להיות בעוצמה כזאת, שפחות דיברו עליהם בתקשורת. חלקם לא תלויים בנו, חלקם תלויי תקציב כמו שכתבת, ובחלקם היה אפשר לטפל במסגרת התקציב הקיים.
קודם כל, מזג האוויר. אבל לא רק הרוחות החזקות אלא בעיקר היובש שנמשך כל כך הרבה חודשים. היובש הזה הפך את הכרמל לחבית אבק שריפה. יער כ”כ יבש מכיל כמות עצומה של חומר דליק מאוד. “מישהו” היה צריך להבין מראש את המשמעות של היובש ולהתכונן לשריפה גדולה – סלילה ותחזוקה של שבילי אש, שכירה זמנית של מטוס כיבוי עד שיבואו הגשמים, קניית חורמי כיבוי – או כל מה שהמומחים יגידו שצריך. ומה יקרה אם יער בן שמן ידלק? ומה עם מבואות ירושלים? זה עניין של מזל שזה עוד לא קרה.
שנית, ופה בעיני יש מחדל של ממש – עצי האורן שקק”ל כ”כ אוהבת. המהירות שהעצים האלו נדלקים, ערמות המחטים הסופר דליקות שלהם והאצטרובלים שמתפוצצים בחום גבוה ומפיצים את השריפה למקומות חדשים. העצים הללו לא מתאימים לאקלים פה, הם מכילים חומרים אלרגניים ועוד ועוד רעות חולות. נכון ששריפה גדולה הייתה יכולה להתרחש גם בחורש ים תיכוני “מסורתי” אבל האורנים לא עוזרים.
שלישית, ואני מאמין שזו נקודה שוועדת חקירה – אם תהיה – תתעסק איתה רבות, הוא הרשומון סביב תקציב שעבר או לא ונוצל או לא. אם אכן היה תקציב ואם הוא אכן לא נוצל להיערכות – זה די מקטין את הטענה שלך. כי חלק מהכסף נמצא אבל היערכות טובה יותר לא הייתה.
אם מה שכתוב פה נכון:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=248943&blogcode=6105540
אז המחדל הוא לא בחלוקת עוגת התקציב, אלא בזה שהיא קאפקייק במקום עוגה.
אולי הבעיה היא גם שלל משרתי הציבור השקרנים שתופסים טרמפ על אסונות בשביל תקציבים.
יושב יונה יהב באולפן טלוויזיה ואומר בפה מלא שאין תחנת כיבוי על הכרמל, ולכן לכבאיות לקח שלוש שעות לעלות מהמפרץ לעוספיה.
כולכם מוזמנים לרחוב היינריך היינה במרכז הכרמל, שם עומד מגדל מים ולצידו שתי כבאיות.
זיגי – מצב הכבאות הארצית אכן בכי רע מזה זמן מה. ניתן לטעון כי הוא זכה לתעדוף נמוך מדי מצד הממשלה וצריך היה להעלות אותו בסולם סדרי העדיפויות.
הנקודה היא שאם משהו עולה בסולם הזה, כל השאר שמתחתיו יורדים. לשאלה של מה יותר חשוב – שירותי כבאות מודרניים או לצורך העניין עוד מיטות בבתי החולים – אין בעיני תשובה ברורה.
אורן- הוא בהחלט התייחס לזה. ייתכן שאם הכסף שהיה נחסך בצמצום הממשלה היה משמש להגדלת סל התרופות ולא לכיבוי עדיין האסון לא היה נמנע.
בעיית המשילות וזה שרה”מ הוא סחיט עקב כך היא נושא אחר לדעתי.
איתמר- דן הוא סטודנט שחי במרכז ת”א, לפחות שלא ילעיזו שהם עסוקים רק בלאטה שלהם שם.
הפתרון יכול לבוא רק בדמות שקיפות של תקציב המדינה ותהליכי קבלת ההחלטות במדינה.
בלי קשר לתוכן. לא מזיק לשים קרדיט על תמונות, גם אם הן באות עם na…
נו, ולפי הפוסט הזה אפשר לחשוב שההתלבטויות היחידות של ממשלת ישראל היו אם לתת את הכסף לחולה סרטן, לניצול שואה או לשירותי הכיבוי. שהכעס השגוי ובלתי-מוצדק של הציבור הישראלי נובע אך ורק מחלוקה מוטעית של העוגה התקציבית בין מטרות שכולן ראויות לפי כל סטנדרט ציבויר או פוליטי. ימות המשיח.
אפילו אם זהו המצב לאשורו, עדיין הממשלה נושאת באחריות לחלוקת התקציב, שעשויה להיות שגויה אפילו אם כל המטרות ראויות לגמרי בפני עצמן. זוהי בדיוק סוג הטעות שעליה מצפים שפקיד ציבור הגון ישא באחריות. אם התקציב לא הופנה למקום שבדיעבד בו הוא היה צריך להיות, מישהו עשה טעות, ועל טעויות משלמים.
אבל לצערנו, מצבנו גרוע מטעויות פשוטות מסוג זה. יכול להיות שאתה זוכר שרק לפני כחודש מרבית הציבור סערה עקב חוק הבטחת הכנסה לבני ישיבות (שגם כך אינם משלמים על לימודיהם, כי המדינה מממנת את הישיבות שלהם). יותר מזה, אולי לא שמת לב, אבל הממשלה הנוכחית היא השמנה, הגדולה והבזבזנית בתולדות המדינה – 39 שרים וסגני שרים, מרבית לענייני כלום. אולי הדרישה להתפטרות קשורה לעניינים מסוג זה, ולא לתקציב שהלך לניצולי שואה במכום למטוסי כיבוי.
@דן – ברור שסך ההוצאה נתון, אבל בתרבות הפוליטית שלנו, מי שצועק (יותר) מקבל, ומי שלא – מתייק את התראותיו בתיק “ועדת חקירה”.
לפי דבריך, לעולם לא נוכל לקרוא להעלאת התקציב לסעיף מסוים, כי הוא תמיד יבוא ע”ח משהו.
אגב – שיטת ההתניה של כל תקציב (למערך כיבוי אש, במקרה שלנו) בקיצוץ סעיף חיוני אחר (מיטות בבי”ח או סיוע לניצולי שואה) רשומה בטאבו ע”ש ציץ’. בקרוב תוגש דרישה לתמלוגים.
בכל תקציב צריך להיות איזשהו איזון. מצב מתמשך של חסר באלפי תקנים, כבאיות באזור הררי שלא מסוגלות לטפס בעליה ומאגר כמעט מיקרוסקופי של חומרי דיכוי בעירה הוא לא מאוזן.
בנוסף, שינוי מבני יכול היה להפנות תקציבים לצרכי כיבוי במקום למימון עתרת ג’ובים בעשרות איגודים מקומיים שבעקיפין בשליטת ש”ס.
ההנחה שסך ההוצאה נתון שגויה. זה לא משחק סכום אפס. המדינה יכול להפסיק לפנק במתנות שונות את בעלי ההון, להעלות את מס החברות במקום להוריד אותו, לשים את תמלוגי הגז על רף שמקובל בעולם הנאור, וכך לא נצטרך לשים כיבוי אש מול ניצולי שואה או אפילו מול אברכים. כל המערכת הציבורית קורסת מהסיבה הזו, וזה כולל גם את החינוך, הרווחה, והבריאות.
הווו. כמה זמן לא שמעתי “תקציב של ממשלה זה כמו תקציב של משפחה”.
קודם כל הדוגמא שלך על רעידת האדמה בהאיטי. היא הייתה בעוצמה 7.0. בניו-זילנד, בעיר השניה בגודלה, הייתה רעידת אדמה 7.1, אין הרוגים בכלל, וזה למרות שניו-זילנד סובלת מסרטן עור וניתן לטעון שכל דולר שלא מופנה לשם מבוזבז. איך אתה מסביר את זה עם לא השקעה של שלטון? הכלכלה שלנו יותר דומה לזו של ניו-זילנד או של האיטי (אני מקווה שזו עדיין שאלה רטורית)?
עכשיו לענייני הגוססים וניצולי השואה.
את הכסף שנוצר מכך שהגרעון נמוך מהמתוכנן ספרת? אולי במקום להשוויץ שאנחנו משיגים אפילו יותר ממטרות הצמצום שהצבנו לנו נפנה את הכסף לטובת האזרחים? http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=vs20101005_04
את הכסף שנוצר ממכירת נכסי המדינה במחירים נמוכים משוויים האמיתי מכל מיני סיבות משונות (התמימה בהן היא שצריך להפריט ומהר) ספרת?
את הכסף שהמדינה הייתה מרוויחה מהעלאת מס חברות ספרת (הוזכר מעלי)?
אתה לא חושב שהמדינה יכולה להרוויח קצת כסף מהפעלת רגולציה עם יותר שיניים נגד כל החברות שזכו מההפרטה ומצפצפות על החוק כי אין פיקוח?
ואם כל זה נכשל – חשבת על הגדלת הגירעון או הדפסת כסף כמו שחלק מהמדינות אליהן אנו מסתכלים בערגה עשו לאחרונה? נכון, משפחות נורמטיביות לא מדפיסות כסף ולא יכולות להגדיל את האוברדרפט כאוות נפשן, אבל זה ההבדל בין מדינה למשפחה.
אוטו פוקוס – אתה טועה באופן מהותי במשפט הזה:
“אם התקציב לא הופנה למקום שבדיעבד בו הוא היה צריך להיות, מישהו עשה טעות, ועל טעויות משלמים”.
החלטה טובה היא החלטה שנלקחת בניתוח רציונלי של מירב גורמים רלוונטיים. החלטה רעה היא החלטה שנלקחת לאור שיקולים לא רציונליים בהסתמך על גורמים לא רלוונטיים. למה שקרה “בדיעבד” אין -שום- משקל במדידת איכות תהליך קבלת ההחלטות.
להמחשה: בוא נניח שבעקבות השריפה, מדינת ישראל בוחרת להתכונן לאסון הבא ומחליטה להסיט 75% מהתקציב למיגון בתים מפני רעידת אדמה. לא איכות סביבה, לא תרבות, לא מדע, לא תרופות – רק מיגון מרעידת אדמה.
האם תאמר שהחלטה זו היא נכונה היום?
האם תאמר שהחלטה זו היא נכונה במידה והתרחשה רעידת אדמה ביום סיום העבודות?
זיגי – אתה יכול לקרוא להעלאת התקציב לסעיף מסויים אבל אתה צריך להבין שהוא אכן יבוא על חשבון משהו אחר. זו הטענה.
נתאי ו”רגשות מחושבים” – זה בדיוק משחק סכום אפס. גם אם תקציב המדינה השנתי היה 300 טריליון ש”ח ולא 300 מיליארד, זהו עדיין מספר סופי. וזה אפילו נכון גם אם אתה מדפיס כסף ובוחר להיכנס לגירעון.
לכותב: גשר המכביה ואסון ורסאי אכן היו מחדל. לא רק של המתכננים של המבנים הספציפיים האלה, אלא של רשויות הפיקוח והאכיפה, שאיכשהו יצאו בלי פגע.
בתקציב יש המון כסף שהולך על שטויות. כסף לישיבות, לטימטום, למשרדים בלי תיק. זה לא חובה להקצות את הכסף לשם. בשביל שאני אקבל את הטענה שאין כסף לכיבוי אש, אני צריך לדעת שהכסף שאכן מחולק לכל המטרות שהתקציב נותן להן כסף – שהכסף הזה מחולק בתבונה. לא על ישיבות שרק נועדו להעצים את הטימטום והעוני במדינה.
ברשותכם, אני רוצה להחזיר את הדיון לכותרת האומרת “… מחדל? לא בטוח”.
ובכן, דומני שיש כאן אי הבנה בסיסית של המילה “מחדל”, שמשמעותה היא ההיפך מ-“מעשה”. כלומר, מחדל אינו עניין של איכות שיקול הדעת, או בחירת החלופה האופטימלית (כפי שמציגים חלק מהמגיבים כאן) כי אם סיטואציה בה אי-עשייה הביא לתוצאות קשות.
במקרה של שירותי הכבאות בישראל אין צורך להסתכל על התקציבים בלבד, כי אם על חוסר העמידה בתקנים האלמנטאריים הנהוגים כיום בעולם (מספר כבאים ביחס לתושבים, שמישותו של הציוד הקיים וכדומה). זה לא המקום להעמיס נתונים – אך חיפוש מהיר בשלל הכתבות מהימים האחרונים ומימי “שביתת הכבאים” בשנת 2009 מעלה את הפערים הבלתי נתפסים בין הסטנדרטים המוגדרים לבין אלה הקיימים.
כל הנתונים האלה היו מונחים בפני מקבלי ההחלטות, ולא גרמו לרובם אף לא לילה אחד של חוסר שינה.
לא מדובר בכסף גדול – אין צורך לרכוש ג’מבו ייעודי לכיבוי שריפות או להקים טייסת כיבוי. יש צורך ליישר קו עם הסטנדרטים המקובלים בעולם הנאור בתחום כיבוי האש – ברמת התקנים, הציוד ויכולות הפעולה.
כאשר כל זה ידוע ודבר אינו נעשה – מדובר במחדל.
“עגלה ערופה” – דברים כ”א פסוקים א’-ט’:
א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל–וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי–כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל–יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. ט וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ: כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה.
דן היקר, זו בדיוק ההגדרה של מחדל, וזה בדיוק הציווי של קבלת אחריות. (ואפילו לא יצאתי שמאלני אנטי-דתי כפי שחשש שלמה, מגיב מס’ 2. עובדה, הבאתי אותה מדאורייתא)
דן: בהמשך לתשובתך לנתאי ולרגשות מחושבים, אתה מפספס את הטענה שלהם לדעתי: הם לא טוענים שאין כאן תקציב מוגבל, אלא – אם תרצה – שממשלת ישראל בחרה לתת את הכסף לבעלי ההון (בצורה של הורדות מסים ועוד) ולא להפנות אותו לשרותי הכיבוי, הבריאות, החינוך והרווחה.
זו, אגב, גם הסיבה שהפוסט שלך הוא לא תשובה לצביקה בשור. צביקה לא טען שצריך להדפיס כסף כדי להעביר לשירותי הכבאות, הוא דווקא הצביע על מקור ספציפי מאוד לכספים האלו – גודל הממשלה.
שמוליק – אין הדיון עוסק באסון גשר המכביה או באסון ורסאי, שכנראה באמת ראויים להגדרה של “מחדל”.
את תשובתי לטענה שלך שאומרת ש”יש הרבה כסף שמתבזבז על שטויות” אתה יכול לקרוא במשפט השני בתגובה של שי.
אתה אכן צודק בכך שכדי שתדע שאין מחדל אתה צריך להבין את תהליך קבלת ההחלטות בנושא התקציב, אולם אסון כזה או אחר לא בהכרך מצביעים על תהליך שגוי.
עידן – ההפך מ”מעשה” הוא “בטלה”, לא “מחדל”. מחדל יכול לנבוע מעשיה רשלנית, כגון בניית גשר או אולם חתונות בצורה שאינה בטיחותית.
עמוס – מודה שלא הבנתי את הקשר בין מצווה העוסקת בטקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח לבין מחדל.
נדב – אני מפנה גם אותך למשפט השני בתגובתו של שי המובאת מעלה.
השאלה היא מה לעשות עם הכסף שנחסך, כלומר איך לתעדף אותו.
דן, אני חייב להצדיע לך על הפוסט. כתוב נהדר ונוגע ישירות בליבת העניינים.
כל מה שאנחנו הישראלים מחפשים הוא רק שעיר לעזאזאל, מישהו שיועף לכל הרוחות ומה טוב אם יפוטר בשידור חי. רק אז נירגע.
תקציב לכבאות? למי איכפת מהשטויות האלו?
בודדים יתעניינו מה קורה עם התקציב, עם המוכנות לרעידת אדמה או לקטסטרופה אחרת; ברגע שהיא תבוא, כולם יחפשו לערוף ראשים ועוד יחושו סיפוק.
ואפילו אגדיל ואוסיף: לא רק שהאסון הוא אינו מחדל לאומי, הוא אפילו לא חלוקה לא נכונה של המשאבים.
כל הראיות עד כה הצביעו שחשוב יותר לתקב את הבטחון, חינוך בריאות וכיו”ב מאשר את טייסת מטוסי כיבוי האש החדישה.
דן, מה הקשר בין השאלה אם זה מחדל או לא לשאלה אם הבעיה היא במשילות או לא? רבים וחכמים בעולם הגיעו לסטנדרט מסוים של כמות כבאים לאוכלוסיה, כמות חומרי כיבוי וכד’ (וזה בארצות שמועדות לשריפות הרבה פחות מאיתנו). הממשלה החליטה שהיא לא עומדת בסטנדרט הזה. היא הייתה יכולה לעמוד בסטנדרט הזה על ידי הקצאה נכונה יותר של תקציבים, או, אם נלך עם ההנחה המשונה שלך שכל שקל כבר היום מגיע למקום שבו הוא עושה הכי טוב, על ידי הגדלת הגירעון (איך הגדלת גירעון משאירה את המשחק על סכום אפס נשגב מבינתי, אתה באמת חושב שיוון תחזיר את הכסף שהאיחוד האירופי השקיע בה כדי שלא תתמוטט?). הממשלה, הרשות המבצעת, בחרה לא לפעול, לכן זה מחדל במובן הכי קלאסי של המילה. מחדל במובן של אי-עשיה.
ובקשר לרעידות אדמה, שוב דוגמא גרועה (שמתי לב שהעדפת להתעלם מהדוגמא שלי על ניו-זילנד והאיטי). אני מקווה שהממשלה מבצעת מספיק כדי שכל מבנה בארץ יעמוד בסטנדרטים המקובלים בעולם המערבי נגד רעידות אדמה. ואם התרופות לחולים לוקחות את כל התקציב הקיים אז אני מקווה שהממשלה תיכנס לגירעון גדול ככל שצריך כדי לעמוד בסטנדרטים האלה. שאני אבין, אתה לא? אתה מעדיף לעמוד ביעדי התקציב גם במחיר של הרוגים ברעידת אדמה? ואח”כ אתה מאשים אותי שאני גוזל כסף מניצולי שואה וחולים?
לא נורא. אחרים בטח הבינו.
חוסר ההשקעה בכבאות אינה רק עניין של רכישת מסוקים מתאימים או לאו, וברגע שנרכוש אותם הכל יהיה בסדר. המחדל הרבה יותר מקיף ורחב יריעה מכך.
השריפה התחילה בקטן, אולם לא היתה כבאית בעוספייה, יישוב המוקף כולו ביער. כשהגיעה כבאית, בתום מלאי המים שלה היא התקשתה למלא מים במקום, שכן לחץ המים בתשתיות הגרועות של עוספייה היה חלש מדי – היא נאלצה לשוב על עקבותיה, ובינתיים האש התחזקה. בהמשך השריפה, חלק מהכבאיות היו כה ישנות שהמנוע שלהם התחמם והן התקשו לטפס בעלייה לבית אורן.
כל זאת מעבר לעובדה שתוך שעות ספורות בלבד נגמר כל המלאי הארצי של חומרי כיבוי.
הפוסט שלעיל אומר “נו, כמה שריפות חורש כבר יש”. אבל ראשית, בחודשיים האחרונים היו שלוש שריפות באתרי חורש ויער בגולן. שנית, כפי שהוכיחה מלחמת לבנון השנייה, אנו זקוקים למכבי אש גם מסיבות אחרות, בשעת נפילת טילים ומלחמה – שאגב, בשעות חירום שכאלו יהיה הרבה יותר קשה להשיג סיוע בינלאומי.
רגשות מחושבים –
1. לא טענתי בפוסט או (בכל מקום אחר) שכל שקל בתקציב מופנה למקום הנכון.
2. נניח והגדלת את הגירעון/הדפסת כסף/לווית מהאיחוד האירופי (בלי להחזיר!). עדיין מדובר בכמות -סופית- של כסף. על כן זהו משחק סכום אפס.
3. עזבתי את רעידת האדמה. האם אתה מעדיף לעמוד ביעדי התקציב גם במחיר של הרוגים בצונאמי, הוריקן, שואה גרעינית או פגיעת מטאור?
4. התעלמתי מההשוואה שלך בין ניו זילנד להאיטי בגלל שלא כ”כ הבנתי את הרלוונטיות שלה לדיון שעולה פה.
עמוס –
“סיפור הבריאה” – בראשית א’ פסוק א:
“בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.”
הנה לך ראשיתו של המחדל.
מישהו שם למעלה צריך לקחת אחריות ולהתפטר!
ואולי זה כבר קרה בעצם?
הפוסט הזה הוא עוד אחד מאלה שמצדיקים את האימרה של פאולי “this isn’t right. this isn’t even wrong”.
נכון. ניהול תקציב מדינה הוא עסק מורכב מאין כמוהו. החיים קשים, וכולם רוצים קצת.
אבל כל מי שניהל משהו בחייו, יודע שאם אתה תרעיב את הגמל קצת יותר מדי, הוא יקרוס.
ושירותי הכבאות ידועים כגמל מורעב כבר יותר מעשור, ואין דוגמא טובה יותר מאשר מצבם המדולדל לאימרה “הכתובת היתה על הקיר”.
ולאחר שחיל האוויר הבהיר היטב בנקודת זמן מסויימת בעשור האחרון שהוא לא מוכן לסכן את מסוקיו בכיבוי שריפות, בגלל הפגיעה המצטברת הקשה בהם (ובגלל שעם כל הכבוד למדינה, המסוקים האלה נרכשו לתפקידים אחרים), היה גם סימן דרך, שבו כל מקבל החלטות סביר היה אמור להגיד לעצמו: “ממ… עד היום נעזרנו במסוקי חיל האוויר לכיבוי. היום אין לנו יותר את הפתרון הזה. ושירותי כיבוי האש באמת לא במצב כל-כך טוב עם הטרנטות שלהם. אולי כדאי שנקצה קצת תקציב שיהיה להם כוח אווירי כלשהוא ?”
ולכל מי שזורק כאן מספרים על עלויות של מטוסים, כדאי שישים לב לכך שבארה”ב, 1000 מטוסי כיבוי, עולים למשלם המטוסים האמריקאי פחות ממיליארד ש”ח בשנה. http://www.brighthub.com/science/aviation/articles/77627.aspx
דן.
1 – אם אתה מסכים שלא כל שקל הולך למקום הנכון אז מה ניסית להגיד בפוסט שלך? שמטת את הבסיס מתחת לפיסקה העיקרית של “התקציב השנתי של מדינת ישראל…”. אז אולי יש לך וויכוח עם צביקה אם הכסף צריך לבוא על חשבון תקציב הממשלה המנופח או ממקומות אחרים שמבזבזים בהם, אבל זה כבר שונה לגמרי מלהגיד “אין מה לעשות, אם היינו קונים כבאיות היו מתים אנשים”, שזו הייתה טענתך עד לתגובה האחרונה.
2 – קצת מעייף, אבל אם יש לך מקור שנותן לך כסף והלוואות כמה שאתה צריך, אז זה לא סכום 0. נגמר הכסף? תלווה עוד. אני לא תומך בזה כפתרון ראשון, אבל אם מדובר בהצלת חיי אדם אז גם זה פתרון.
3- חד משמעית כן. מוזר לי שאתה שואל את זה כשאלה רטורית. אם יש תקנים בינלאומיים של הערכות לצונאמי, הוריקן, שואה גרעינית ופגיעת מטאור אני מצפה מהממשלה שתעמוד בהם. אני לא אומר להמציא סטנדרטים חדשים או לנסות להבטיח העדר פגיעות של 100%, אלא רק להשתמש בחכמה של המדענים והמתמטיקאים בעולם, שהשקיעו בזה הרבה אנרגיה בשנים האחרונות, ולעמוד בסטנדרטים שמדינות המערב החליטו שהם הראויים.
4- הסבר לדוגמא – טענת שזה שמתו 200,000 איש ברעידת האדמה בהאיטי זה לא אשמת אף אחד אלא פשוט אסון. בהשוואה שעשיתי לניו-זילנד ורעידת האדמה היותר חזקה שהייתה שם הראיתי לך שאם בהאיטי היה שלטון נורמלי לא היו מתים 220,000, יכול להיות שלא היה מת אף אחד אפילו. המשפט ” 220 אלף קורבנות רעידת האדמה בהאיטי אינם מעידים על רשלנות ממשלתם” הוא פשוט שגוי.
עכשיו ראיתי שהפכת את סעיף 3. אני מוכן לחרוג מיעדי התקציב בשביל לעמוד בכל הדרישות האלה. אתה זה שמעדיף לעמוד ביעדי התקציב גם במחיר של הרוגים.
1. ניסיתי להגיד שמי שרוצה לתקצב יותר את שרותי הכבאות צריך להבין שזה בא על חשבון משהו אחר.
2. אתה לא יכול ללוות עד אינסוף.
3+4. לא תמצא “תקנים בינלאומיים” לכל אלה, וגם אם כן אז לא בטוח שיש למדינת ישראל את המשאבים (להאיטי לא היו, לניו-זילנד כן) על מנת לעמוד בהם. לא נכון לדעתי למגן את כל המדינה מפני רעידת אדמה, צונאמי ופגיעת מטאור ורק אז להתחיל לחשוב על ביטחון וחינוך. אני אכן מעדיף לעמוד ביעדי התקציב של השנה הנוכחית במחיר ההסתברות של הרוגים בסופת טורנדו במהלכה.
1 – ורק במקרה, במקום שהמשהו האחר יהיה ממשלה מנופחת, מס חברות ומכירת נכסי מדינה בזיל הזול יצא לך “רק קחו בחשבון שכרגע הרגתם חולה סופני שנזקק לתרופה שלא היתה לו, השפלתם ניצול שואה ונתתם לסודנים לכבוש את אילת”. מותר להודות בטעות.
2 – נכון, אבל אני יכול לחרוג מיעדי התקציב וללוות משהו, דבר שעד עכשיו לא הסכמת איתי שכדאי לפעמים לעשות.
3+4 – אז לא תקנים, ממוצעים. אם הממוצע הוא כבאי ל-1000 איש (שוב, לא בהאיטי, אלא במדינות ה-OECD, מסתבר שהשאלה הרטורית שלי על המרחק בינינו להאיטי לעומת לניו-זילנד לא רטורית בעיניך) אז אני לא מוכן שאצלנו יהיה כבאי ל-7000 איש. אם ממוצע המיגון לרעידת אדמה (אני לא מבין בזה כלום ולכן ממציא משהו) הוא 30% בטון בבית אני לא מוכן שהממשלה תיתן קרקעות לקבלנים ותאפשר להם לבנות עם 5% או שתבנה בעצמה מבני ציבור עם 5% בטון. אל תכניס אנשי קש ותטען שאני מציע למגן את כל המדינה, במיוחד כשכתבתי בפירוש “אני לא אומר להמציא סטנדרטים חדשים או לנסות להבטיח העדר פגיעות של 100%”. אני גם לא אמרתי שצריך להקצות את הכסף על חשבון הביטחון והחינוך.
בסופו של דבר מה שנשאר זה המשפט האחרון. אתה מעדיף לעמוד ביעדי התקציב על פני השקעה במיגון האזרחים על פי המקובל במדינות מפותחות מפני טורנדו (ואני מרשה לעצמי להוסיף, מתוך הפוסט ומתוך תגובתך הקודמת, שגם מפני שריפה, רעידת אדמה, שואה גרעינית, צונאמי והוריקנים).אני מעדיף את מיגון האזרחים על פני יעדי התקציב ולכן חושב שהיה פה מחדל, איש עם זיק נאורות מטורף בעיניים שכמוני.
רגשות – נראה לי שמיצינו את הדיון בינינו. תודה על התגובות לפוסט.
דן
דן שלום,
הפוסט שלך סדור והגיוני ושקול ומחושב, אבל כמו שאחרים ניסו לרמוז לך (ואתה כנראה לא רוצה להבין את הרמז), הוא יוצא מתוך הנחת יסוד מופרכת לחלוטין.
ההנחה המופרכת שלך היא שממשלות ישראל בעשור האחרון בו הגיעה הזנחת ענף הכבאות לממדים הרי-אסון, קובעות סדרי עדיפויות ומחלקות תקציבים מתוך שיקולים של מנהל תקין וטובת הכלל, ולרוע המזל לא נשאר מספיק לכבאות. מה לעשות.
או במילים שלך: “נניח שחילקתם בתבונה (כמו שרק אתם יודעים) ונשארו בידיכם 50 מיליון ש”ח עודפים.”
ואם נניח שלא חילקו בתבונה? ואם נניח שחוץ מחוסר תבונה יש גם מידה מכובדת של שחיתות אישית ומערכתית, וגם סדרי עדיפויות מעוותים מתוך אידאולוגיה?
הרי אתה לא מגלה פה את אמריקה לאף אחד שתקציב זה דבר סופי (אם כי הוא גמיש בהרבה ממה שמעמידים פנים כשרוצים לקצץ למישהו). בטח שלא לצביקה בשור שנדמה לי לפי הביוגרפיה שלו, שכבר ניהל תקציבים מסובכים בהרבה ממך.
כך שהשאלה העיקרית היא ממה נבעה ההזנחה התקציבית. ואת התשובה לרוע המזל לא קשה למצוא. די להיזכר למשל איפה נמצא עכשיו שר האוצר הקודם של מדינת ישראל. בקיצור, לגמרי לא ברור לי מה אתה רוצה מצביקה. זה אתה שצריך להתעורר ולהבין איפה אתה חי.
כתבתי על כל הדברים האלה, בהקשר יותר שנוי במחלוקת, כבר לפני כמעט תשע שנים, טקסט שללא ספק הקדים את זמנו:
http://www.seruv.org.il/morearticles/hebrew/assaf_question.htm
אסף,
אני כותב כאן כדי לבקש את עזרתך. טרחתי והצצתי ב”תיזה” שלך מ-2002 (עפ’י הקישור שצירפת). ובכן, התרשמתי שאתה בחור אינטליגנטי, בעל יכולת ניתוח, מגלה נטייה להגינות אינטלקטואלית (!) ובעל כישורי כתיבה תמה.
אז עכשיו בקשתי – באופן אישי אני יש לי כ’כ הרבה דברים נהדרים להגיד על הציונות, על הישגי מדינת ישראל (אני נוהג לומר שזה בזכות החצי שמפשיל שרוולים, כלומר החצי שאיננו יושב על הגדר, החצי שאומר “ארצנו הקטנטונת” ולא “המדינה הזאת”), על החופש, על הדמוקרטיה, על הפרחת השממה. אבל אני לא כ’כ משכיל ולא לגמרי יודע כמוך לנסח את הדברים בבהירות הראוייה. אני רוצה אז, כאמור, לבקש כאן את עזרתך. כתוב עכשיו (בשבילי, נו, בשבילי) מסה (בהיקף המתאים) ובה רק (אני מדגיש “רק”)”הדברים היפים שבציונות” או “למה (אומרים 85 אחוזים מתושבי ישראל ש) כיף לחיות בארצנו הקטנטונת”. אתה חושב שתצליח למלא עמוד? בשבילי?
אולי, בעקבות היענותך לבקשתי הצנועה, תהיה המסה הבאה שתכתוב מיוזמתך ב-2012 (מעומק לב מורתח) קצת יותר מאוזנת.
ואולי – זו תקוותי האמיתית – יראו כמוך ויעשו כמה ממבקרינו החריפים והשקדנים (שלא לומר שכנינו) להגיד / לכתוב פעם אחת, ולו פעם אחת, משפט בודד אחד, משפט יתום אחד, עם ארומה של חיוב ואהדה.
תודה מראש,
אורי
ואחר הדברים האלה נחזור לדיון באופטימיזציה של חלוקת העוגה.
מחזיר את הפוסט הזה אחרי פרסום דו”ח לינדנשטראוס:
1. הגיע הזמן להגיד את האמת המרה – אם לא היו 44 הרוגים, כל העניין היה גווע אחרי שבוע. אז איך נהרגו 44 אנשים שם באוטובוס? זה מקרה פרטני בדוק וידוע שהקשר בינו לבין “היערכות מערך הכבאות” ו-“תקציב” הוא נסיבתי במקרה הטוב. בתכל’ס מישהו החליט החלטה גרועה בשטח (קורה… מצער, אך קורה). זה יכול לקרות בכל מקום ובכל ארוע, ללא קשר לכמות הכסף שרשות כזו או אחרת קיבלה או לא קיבלה. לזכות הדו”ח יש להגיד שהוא מנקה את ישי-שטייניץ מהאחריות על מות ה-44 בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
2. אם כבר נכנסים בכל מי שהיה יכול לעשות משהו יור טוב אני יכול להצביע על שניים שלא הוזכרו אך תרומה מהם הייתה יכולה להיות גורלית –
א. המבקר. איפה הוא היה עד 2010? אם מערך הכבאות היה כ”כ בשפל – מה עשה מבקר המדינה בנידון? איפה הדוחות של טרום-2010 שיצביעו על הכשלים והבעיות?!
ב. תקשורת. כלבי השמירה של הדמוקרטיה (שוב) נרדמו בשמירה. בניגוד למבוקרים הראשיים (ישי, שטייניץ, שרים לפניהם וכנראה אחריהם) שעוד ניסו ומנסים – התקשורת מסרבת בעקשנות לעסוק בתחקירים ומנסה בעקביות רק לתלות בכיכר העיר ולרקוד על הדם. יבוא יום שתקום ועדת חקירה ממלכתית על מחדלי התקשורת הישראלית.