תגידו לי, נולדתם באוטובוס?

פוסט של שלי דובילנסקי

היום, לאחר תקופת צינון קצרה, היה לי העונג להשתמש בתחבורה הציבורית של אגד ודן, באיזור ראשון לציון-רמת גן-ת”א. אבל החולי עליו אני רוצה לדבר אינו תקף רק לאיזור גוש דן, אלא מדן ועד אילת – תמצאו אותו יושב מאחורי ההגה במיטב אוטובוסי ארץ ישראל.

חמושה בכרטיס רב קו חדש בן יומיים, בו אני עדיין לומדת להשתמש, עליתי לקו 43 מבר אילן. כלומר, ניסיתי לעלות; ברגע שכף רגלי השמאלית דרכה בתוך האוטובוס, הנהג החליט להתחיל לנסוע ולסגור את הדלת, אבל התחרט ברגע האחרון, כנראה כשהבין שזה כבר אבוד, ושמה לעשות – הבוקר הוא לא כבר לא יצליח לשלוט בזמן ובמרחב באופן רצוני.

המתנתי לתורי להעברת הכרטיס, וכשעמדתי מולו אמרתי בטון רגוע:

“אתה יודע שכמעט נסעת בזמן שעליתי.”

“אוי אוי,” הוא ענה. “מה קרה? קורה לפעמים באוטובוס, מה לעשות?”

“אני מבינה שקמת הצד הלא נכון של האוטובוס היום,” אמרתי כשהטון הרגוע כבר קילומטרים מאחורי, הודות לתגובה הצינית שלו. “אני לא מבינה למה זו אשמתי.”

“מותק, אני 28 שנה נהג אוטובוס,” הוא ענה לי דרך המראות הפנימיות, “לא קרה כלום אם סגרתי את הדלת.”

“בקצב הזה לא נראה לא שתהיה נהג אוטובוס עוד הרבה זמן.” מלמלתי.

התיישבתי, זועמת וטיפה רועדת, נהנית ממבטי ה-“או! הנה הפסיכית של היום הגיעה” משאר הנוסעים. לפני הירידה הוא עוד ניסה להסביר לי שזה היה בטעות, ושאני רק צריכה להבין את זה. אני ניסיתי להסביר לו שאם הייתי אשה בת 70 והוא היה עושה לי את אותו הטריק ‘בטעות,’ ו’בטעות’ הייתי מועדת ושוברת את האגן, אז ממש לא היה משנה לי אם זה היה ‘בטעות’ או לא ‘בטעות.’ אבל הוא היה בשלו. ירדתי מהאוטובוס לרווחת כולם והמשכתי לעבודה ברגל.

שמונה שעות אחר כך הגיעה השעה לצאת מהעבודה אל ההורים. שמתי את פעמיי לתחנת האוטובוס הקרובה והמתנתי לקו 43, שוב. שוב הייתי אחרונה בתור (אני לא רואה טעם להדחף לאוטובוס חצי ריק), ושוב הנהג ניסה לבדוק את זריזות הרגליים שלי. החלטתי להתעלם הפעם ולא להגיב.

שמתי את הרב קו שהיה בתוך תא פלטיק בארנק שלי על גבי הסורק המגנטי, אך זה היה לזמן קצר מדי והוא לא הצליח לקרוא אותו.

“נו, מה-את-שמה את כל הארנק? תוציאי כבר את הכרטיס החוצה.” אמר לי הנהג, שללא ספק הספיק בשעות המתות של היום לפתח יחסים עמוקים עם קורא הכרטיסים שלו. “כל הכרטיסים בארנק שלך מבלבלים את המכשיר, זה כל המגנטים האלה.”

הנחתי את הכרטיס שוב, עדיין בתוך הארנק פשוט לזמן ארוך יותר – והפלא ופלא – הקורא הרגיש והעדין שאוהב הליכות ארוכות על החוף וחתלתולים הסכים לקרוא אותו. למרות שהנהג החליט להסביר לי שוב את תיאוריית המגנטים והארנקים שלו, הפעם הצלחתי להאנח לעצמי בשקט מבלי להגיב, ונכנסתי לאוטובוס מבלי שהעניין התפתח לסצינה.

השעה שמונה וחצי בערב הגיעה ואני החלטתי לחזור הביתה. שוב – הגיע זמני להפגש עם רזי התחבורה הציבורית, הפעם בדמות קו 274 חלוד וישן לכיוון ראשון לציון. עליתי על הקו והפעם חיכה לי בכניסה סורק כרטיסים מסוג אחר איתו עדיין לא נפגשתי – מהסוג שצריך להכניס אליו את הכרטיס. זרמתי עם זה, אבל לא שמתי לב שהאור במכשיר היה כתום ולא ירוק, והוצאתי את הכרטיס לפני הזמן. פשע חמור לפי תגובת הנהג.

“מה, מה את מוציאה את הכרטיס? את ראית שקיבלת קבלה? ראית אור ירוק? אז מה את מוציאה!” הוא נהם לעברי. מילולית.

ואז, בתוך האוטובוס החשוך, הפיוז האחרון בתוך מוחי נשרף.

“למה את מדבר אליי ככה?”

“תגידי לי, מה את רוצה?” הוא אמר בעוד שקולו הולך ונעשה יותר עוצמתי.

“אני רוצה שלא תצעק עליי כשאני עולה לאוטובוס! יש לי את הכרטיס הזה יומיים. יומיים! אני עדיין לומדת איך משתמשים בו. מה נראה לך, שזה בכוונה?”

“מי צועק עלייך?” הוא צעק. “כל אחד פתאום אומר לי, ‘אל תדבר אליי ככה, ואל תצעק..”

“אה, אז אני לא היחידה, וזה לא נראה לך רמז לזה שאתה מדבר לא יפה לנוסעים?”

“‘כנסי פנימה, ‘כנסי” הוא ציווה. כנראה שנמאס לו מזה שעונים לו. בשלב זה של השיחה, לאחר שחציתי את שלב הענק-הירוק, כבר לא היתה לי אפשרות חזרה. פשוט עמדתי שם. “לא. אני לא אכנס.” אמרתי.

“‘כנסי כבר פנימה לאוטובוס.”

“מה נראה לך, שאני כבשה? שאני פרה שאתה יכול לרעות לתוך האוטובוס?”

“לא אמרתי שאת פרה! מה, כל אחד נהיה לי פה..”

נהיה מה? חשבתי לעצמי? לקוח? נוסע ששילם כסף בשביל שירות פשוט והגיוני כמו תחבורה ציבורית ושרוצה לקבל תמורת השישה שקלים וארבעים אגורות שלו יחס של מקבל שירות ולא של בקר? מישהו שרק רוצה להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’, ובתקווה שנקודה ב’ לא תהיה אברבנל?

הרי, רוב האנשים שנוסעים בתחבורה הציבורית בארץ לא עושים זאת מבחירה. אף אחד לא קם בבוקר אחרי גיל חמש ואומר לעצמו, ‘יש! היום אני נוסע באוטובוס!’ או בגירסה הישראלית המוכרת – ‘היום אני אשב בכלי מתכת ענק, עם עוד חמישים איש שלפחות חמישים וחמישה מהם מדברים בסלולרי, עם מזגן שעובד רק בחלק הקדמי של הרכב ואהנה במשך ארבעים דקות מן הארומה הייחודית שמשלבת בין ניחוחות של גרבילים ושלושה סוגים שונים של זיעת בית שחי! איזה כיף!

אז לא. רוב נוסעי התחבורה הציבורית עושים זאת, הפתעה, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם רכב. אבל כשאני קונה כרטיס, אני לא קונה רק את הזכות להשתמש במיזוג ובדלק של חברת אגד, דן, קווים, מטרופולין וכל חברת שקר-כלשהו אחרת. אני משלמת עבור שירות, מה שהופך אותי, תאמינו או לא, ללקוחה. וללקוחה, לעזאזל, לא מגיע שינסו לסגור עליה דלתות, שיצעקו עליה, ושסתם מישהו ימרר לה את היום בגלל שהוא חסר תודעת שירות. באותו רגע, באותו קו 274, המילים שנרקמו בראשי היו חדות וברורות: נמאס לי.

“טוב. נמאס לי.” אמרתי לנהג. “אתה כבר הנהג השלישי שנובח עליי היום. די. אני רוצה את הפרטים האישיים שלך.”

“בבקשה! אין שום בעיה, בואי אני אתן לך אותם.”

נברתי בידיים רועדות בתיק והוצאתי ממנו בסופו של דבר עט וחתיכת נייר.

“איך קוראים לך?”

“עזרא.”

“מה עזרא? כמו מדונה? אין לך שם משפחה?”

הוא אמר לי את שם משפחתו ורשמתי אותו ואת מספר האוטובוס. הלכתי בעודי מנסה להשתלט על פיק הברכיים שלי לאחד המושבים, מתעלמת ככל האפשר מהמבטים של הנוסעים האחרים, שהיו שקטים מהרגיל בעודם בוהים בי. ‘תודה רבה,’ רציתי להשתחוות לפניהם, ‘אני הייתי הבידור שלכם בערב. אל תשכחו לתת טיפ לכרטיסן.’

אבל הנהג עדיין לא ויתר. אחרי שהתיישבתי הוא עשה את הדבר הזה. נו, כולם מכירים אותו – כשהנהג פונה בכלליות בתלונה לנוסעים שיושבים מאחוריו על אחד הנוסעים האחרים. “מה נהיה, כולם פתאום רוצים שלא יצעקו, שלא ידברו ככה, שלא ככה.” “אל מי בדיוק אתה מדבר?” צעקתי לעברו, “אל עצמך? אל מליאת האוטובוס? מה, איבדת את זה לגמרי?” הוא השתקק. ביתר הנסיעה כבר התמקדתי בלנסות לנשום ולהרגע. אבל ברגע שנכנסתי הביתה כבר היה לי ברור שאני לא רוצה שכל הזעם המצטבר של היום יסתיים בתחושת חוסר אונים. ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת עכשיו.

חוסר אונים היא תחושה נוראית. בפשוטה, היא מביעה תסכול ממצב שאי אפשר לשנותו. לי אין ברירה – כל עוד אני גרה בעיר מסויימת ועובדת באחרת וחשבון הבנק שלי לא יתמזג עם זה של משפחת עופר באופן פתאומי, אני אהיה חייבת לנסוע באוטובוס. אבל אני לא חייבת לשבת בשקט ולסבול את היחס של נהגי האוטובוס הישראלים – וגם אף נוסע אחר לא חייב שיצעקו עליו, שיירדו בו, שיסגרו עליו דלתות – והדרך לגרום לכך להפסיק היא לא לשתוק יותר אלא להתחיל לענות בחזרה לנהגים. דווקא אנחנו – המנומסים, אלה שלא נעים להם לעשות סצינה, אלא שיכולים לסחוב שעות אחר כך תחושת נאחס בגלל זר בוטה – הם אלה שהכי נפגעים מנורמת ההתנהגות הגסה של (רוב) נהגי האוטובוס, ואנחנו אלה שצריכים לשים להתנהגות הזו סוף.

הדוגמה שעברה עליי היום היא אחת מתוך הררים של דוגמאות שהייתי יכולה להביא. יש את הנהג שעצר את האוטובוס וכיבה את המנוע והמזגן בזמן שאנשים עמדו אחד על השני בגלל שמישהו התחצף אליו, ובסוף חצי מהאנשים ירדו כמעט מעולפים מהחום והמתינו לאוטובוס אחר; יש את הנהג שהתעצבן על זה שלא לקחתי קו אחר שלטענתו הוא קצר יותר, וכשאמרתי שזה לא ממש משנה לי הוא התחיל לצעוק עליי והתעקש שארד מהאוטובוס אחרי עשרה מטרים – וגם לא החזיר לי את הכסף; יש את הנהגים שנוסעים במהירות של מינימום תשעים קמ”ש בירידה לת”א שבה המהירות המותרת היא 70 קמ”ש, ויש עוד ועוד ועוד…

אני יודעת שהמציאות על הכביש הישראלי היא קשה, שלא קל להיות נהג ובטח שלא נהג אוטובוס, אבל יודעים מה – אין שום סיבה להפוך את המצב להרבה יותר גרוע בשביל כולנו.

אני מצהירה בזאת: נמאס לי. נמאס לי מהיחס של הנהגים בתחבורה הציבורית, ואני לא מתכוונת לוותר יותר על היחס שמגיע לי בתור לקוח ובתור בן אדם. אני אדם פרטי, מישהי שמעדיפה להמנע מהצהרות גרנדיוזיות בפומבי. זו הפעם הראשונה שאני כותבת נוט בפייסבוק וכנראה שגם האחרונה. אבל אם עוד אדם אחד יקרא מה שכתבתי ובעקבות כך יחליט שלא לשתוק בפעם הבאה שיזכה ליחס משפיל מנציג שירות של התחבורה הציבורית בישראל – אז המניפסט האוטובוסי שלי עשה את שלו.

עוד על אוטובוסים:
החזרה בתשובה באוטובוס
ספריה ציבורית בתחנת אוטובוס

________________________
שלי דובילנסקי שלי דובילנסקי היא עיתונאית טכנולוגיה. שימשה כעורכת של הוצאת קומיקס – האוזן השלישית. לומדת ספרות אנגלית וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בר-אילן. הפוסט התפרסם במקור בפייסבוק שלה

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

46 תגובות לפוסט “תגידו לי, נולדתם באוטובוס?”

  1. גיאחה on 17 באוגוסט, 2011 11:05

    לצערי אני מזדהה לגמרי, מריע לך על תגובתך ושמח שכתבת את זה. לצערי אני יודע שבאגד או דן לא יעשו כלום עם התלונה שתעבירי להם אלא ״יטפלו בזה בתוך הארגון״, כלומר יגידו לנהג ״אחי קיבלנו תלונה עליך, תוריד פרופיל לאיזה יומיים״ והוא יחזור לסורו ללא עונש. זה כי מדובר בגופים רקובים שלו טובת הלקוח הייתה עומדת לנגד עיניהם הם לא היו עושים את הרפורמה הזו ולא שוכרים כעובדים אנשים גסים ללא תודעת שירות (חשוב לציין שאני מכליל, ושנתקלתי בלא מעט נהגים נעימים ואדיבים, אבל אותם קל לשכוח).

    חשוב גם לזכור, אף על פי שזה לא מצדיק אף אחת משלל התנהגויות הבבון של נהגי האוטובוסים, שהם עובדים שעות ארוכות מאוד ונאלצים לספוג גם הם שלל לקוחות גסים ואידיוטים שעושים להם את המוות בכל שעה של כל יום. רוצה לומר: צריך להיות על-אדם כדי לסבול התעללות מהלקוח הישראלי מדי יום ולא להפוך לבבון. למרבה הצער, אגד ודן לא שוכרים אנשי-על. המעטים שכן נשארים בני אדם נעימים ואדיבים הם לצער מיעוט חרישי.  

  2. נאור on 17 באוגוסט, 2011 11:21

    כל כך נכון.
    הנה הסיפור שלי מהעת האחרונה: לפני כמה שבועות שינויים במחירים נכנסו לתוקפם. במסגרת עדכון מערכת הרב קו במחירים החדשים, היו כמה שעות שבהן המכשירים בחלק (או בכל) האוטובוסים פשוט לא עבדו! כן כן. כך קרה שניסיתי להעביר את הכרטיס הטעון שלי- וכלום לא קרה. הנהג שכנע אותי שכנראה אין לי כסף בכרטיס. שילמתי לו 50 ש”ח והוא ניסה לטעון לי את הכרטיס- אך לא הצליח. אבל גם להחזיר לי את הכסף הוא לא הסכים. במקום, הוא נתן לי קבלה ואמר לי ללכת איתה לאחד ממרכזי השירות, שם אקבל את כספי בחזרה.
    אתם קולטים?! הוא סרב להחזיר לי את הכסף, למרות שבפועל הוא לא טען לי את הכרטיס! כעת היה עליי להטריח את עצמי על חשבון זמן עבודה יקר (שהרי המרכזים האלה פתוחים בשעות מאוד מוגבלות) בשביל ה-50 ש”ח האלה. וכמו שאמרת, זה רק סיפור אחד מיני רבים.

  3. ג on 17 באוגוסט, 2011 11:27

    צודקת צודקת צודקת. ישנם נהגים חביבים, צריך לציין, אבל רבים מהם כל כך גסי רוח שזה בלתי נסבל לחלוטין.
    אבל מה יקרה אם נענה? הם יהפכו לנחמדים? הם יפתחו תודעת שירות? הכביש יהפוך למקום שפוי יותר? לדעתי יקרה דווקא ההפך.

  4. אלעזר on 17 באוגוסט, 2011 11:33

    רוב נהגי אגד שפגשתי היו מנומסים וחביבים. יש גם אחרים, אבל לא צריך להוציא לעז על כולם. זאת עבודה קשה.

  5. נועה אסטרייכר on 17 באוגוסט, 2011 11:35

    מוכר וידוע. עד שהאוטובוס שלך בכלל טורח להופיע, לרוב באיחור מטורף כשהוא צמוד לאוטובוס זהה מאותו קו (מה קרה, אתם פוחדים לנסוע אחד-אחד?), צריך גם לסבול את הבהמות שמאחורי ההגה. אני זוכרת שפעם עליתי על קו מסוים, ועוד לפני שהוא סגר את הדלתות שאלתי “אתה מגיע לעזריאלי?”. התשובה הייתה (בצעקות) “איזה עזריאלי בראש שלך, את צריכה ללכת לצד השני של הכביש! מה עלית בכלל? עזריאלי היא אומרת לי, איך עזריאלי מהצד הזה?! רדי, רדי כבר”. קסם, פשוט קסם. בשאר הזמן צריך לשתוק וליהנות מצלילי “רדיו לב המדינה” ב400 דציבל או מדברי תורה ברדיו קול חי, כולל פרסומות. עונג

  6. אלמה on 17 באוגוסט, 2011 11:44

    כמה כואב לקרוא. אני חווה את זה כבר בערך 15 שנה. נוסעת מדי יום בגוש דן, מאז התיכון, ומדי יום חווה את הייאוש הזה, את המנטליות הירודה והבהמיות הבלתי נסלחת שכל יום מעלה בראשי חוויות מנסיעות באוטובוסים במדינות אחרות. למה חייבים ככה? למה חייבים לחלום על היום שבו יהיה לי רכב?
    אני גאה בך על הפוסט הזה ובאמת נמאס. זה אחד הדברים המייאשים ביותר במדינת ישראל.

  7. תומישה on 17 באוגוסט, 2011 11:49

    כל הכבוד!

  8. איתן בורקט on 17 באוגוסט, 2011 11:55

    רוב הנוסעים לא מתרגשים מזה, כי הם לא נוסעים יומיים באוטובוס, אלא כבר חודשים או שנים.
    בתור אחד שכזה, אני יכול לומר שבאופן כללי הנהגים הם סבבה, והשירות סבבה, ושאר הנוסעים סבבה. יש ה-מ-ו-ן מקום לשיפור, אבל זו בטח לא “אשמתו” של נהג או נוסע ספציפי זה או אחר. ולדעתי – עד שכל ראשי הערים, ושר התחבורה, ושר האוצר לא אישית יתחילו להשתמש בתחבורה הציבורית – יהיה קשה לדברים באמת לזוז בתחום הכל כך חשוב הזה.
    אני זוכר שגם לי היתה תקופת הסתגלות של כמה ימים כשהפסקתי להשתמש ברכב – הדינמיקה בתחבורה ציבורית היא מאוד שונה מאשר ברכב פרטי… אנשים אשכרה שומעים אותך כשאת צועקת עליהם, בניגוד ל Road Rage שכל כך הרבה רגילים אליו בארץ.
    אשמש לשמוע מה דעתך בעוד שבועיים שלושה.

  9. איימס on 17 באוגוסט, 2011 11:56

    בבחירות לפני כשנתיים (?), גרתי בירושלים אבל הייתי רשומה כתושבת רמת השרון, אז ניגשתי לדואר וקיבלתי כרטיס אוטובוס מירושלים לרמת השרון ובחזרה, שתקף מיום לפני הבחירות ועד יום אחריהן.

    החלטתי להשאר ברמת השרון את הלילה, ולחזור לירושלים רק למחרת הבחירות. עליתי על אוטובוס של אגד ברמת השרון, וביקשתי לשלם עם הכרטיס הזה. הנהג אמר לי שאינו בתוקף. הראיתי לו איפה כתוב שהכרטיס בתוקף עד יום אחרי הבחירות, אבל הוא בלבל את המספר הסידורי עם התאריך, או את השעות, אני לא זוכרת. בכל מקרה, הוא טען שאי אפשר. אמרתי לו שאני מתעקשת לנסוע ולקבל את מה שמגיע לי על פי חוק. הוא סרב. ביקשתי את הפרטים שלו, והוא בתגובה סגר את דלתות האוטובוס ואמר שאני מנסה לגנוב (כרטיס נסיעה בשווי כתשעה שקלים). הבנתי שעם האוטובוס הזה אני כבר לא אסע, אז ביקשתי ממנו שיפתח את הדלתות ויתן לי ללכת (את הפרטים שלו לא הצלחתי לקבל). הוא אמר לי שיש לו אזיקים ושמותר לו לעצור אותי, ושאני גנבת ופושעת, ושאני אחכה עד שהוא יקרא למשטרה. אתם לא מכירים אותי, אבל תצטרכו להאמין לי שאני לא נראית, לא נשמעת ולא מתנהגת כמו איום בשום יקום הגיוני. אמרתי לו בתוקף שיפתח את הדלת, והוא נתן לי לרדת מהאוטובוס.

    מאוחר יותר התלוננתי לאגד והם פיצו אותי ב-70 שקלים ואמרו שהנהג יעמוד לדין משמעתי, וקיבלתי טלפון מהאחראי באיזה משרד ממשלתי על הנסיעות ביום הבחירות שהתנצל מכל הלב. ממש הידד.

    אבל אחרי המקרה הזה, ואחרי שראיתי נהגים שסירבו להעלות חיילי מילואים (על מדים ועם נשק) על האוטובוס ולכבד את כרטיס הנסיעה שלהם, ואחרי שבאופן קבוע נהגים שוכחים להכריז על התחנה שביקשת שיאמרו לך איפה היא, ואחרי שראיתי נהגים שמקללים נוסעים, הבנתי שלנהגים לא אכפת, לחברות האוטובוסים לא אכפת (כי מה, לאות מחאה אקנה אוטו?), וזה עוד דבר שגורם לי לחוש מאוד לא בטוחה בכל פעם שאני יוצאת מהבית.

  10. אורי תובל on 17 באוגוסט, 2011 12:03

    פעם אחת נסעתי באוטובוס בניו יורק והחוק ברור: הוא לא זז עד שאחרון העולים עליו מתיישב. ויש גם איזה קו, שאותו אסור לחצות כדי לא לעמוד לנהג על הראש. צריך תביעה אחת וזה יהיה גם אצלנו.

    ומצד שני – הנהגים הם בני אדם. מי ששם להם קורא כרטיסים שאמור להקל עליהם, ובסוף רק בזה הם מתעסקים, הפך אותם לבני אדם עצבניים.

  11. רונן on 17 באוגוסט, 2011 12:10

    לא התייחסת לנהיגה החסרת אחריות של הנהגים .שהם צופרים,חותכים, עוברים באדום עוברים על המהירות, נוסעים באוטובוס לא תקין ומרגיש ….ולחשוב שהחיים שלך בידיים של אגד,טייב ושל דן

  12. לה לה on 17 באוגוסט, 2011 12:16

    כל הכבוד על הפוסט, את צודקת לחלוטין.

    אני חייבת להודות שבב”ש אני לא מרשה לעצמי להתלונן בגלל תנאי העבודה העלובים של נהגי מטרודן, החברה שפועלת כאן. אני לא כל כך יודעת מה לעשות – היחס הזה של הנהגים מקורו לא בנהגים עצמם אלא ביחס של החברה שמעסיקה אותם, שאין לה שום עניין במתן שירות סביר. הם הרי יודעים שאני אמשיך להשתמש באוטובוסים שלהם גם אם הנהגים יהיו מרירים ועצבניים וגם אם המזגן לא יעבוד והאוטובוס יהיה מפוצץ. איך משנים את זה? (שאלה אמיתית, אשמח אם למישהו יהיה רעיון טוב).

  13. נסו לחייך לפעמים | רויטל סלומון on 17 באוגוסט, 2011 12:21

    […] התפריט הנפתח באיכספלורר 7? פשוט כי הזדמן לי לקרוא את הפוסט של שלי דובילנסקי בבלוג של עידוק. ככל הנראה, היה לשלי יום רע במיוחד ושלל תקלים עם נהגי […]

  14. רעוץ on 17 באוגוסט, 2011 12:23

    כל מילה בסלע. אני, במקרים בהם יש לי האומץ והאנרגיה, מתקשרת לחברת התחבורה להתלונן – כבר היה מקרה שבו נהג “קווים” סגר עלי את הדלת בכוונה (!), וכשאחת הנוסעות אמרה לו לאפשר לי לי לעלות ולהפסיק למעוך אותי עם הדלת (“כמעט שברת לה יד!”), הוא פתח את הדלתות, אמר לי לעוף לו מהאוטובוס, קילל אותי ואיים להעיף אותי משם במו ידיו. התקשרתי להתלונן עליו ולא היה מענה בשירות הלקוחות, ואחרי ששלחתי מכתב, התקשרה אלי נציגה ואמרה שהיא מוחקת את התלונה, כי הנהג מכחיש. תחושת חוסר אונים זה ממש אנדרסטייטמנט.

  15. עמרי on 17 באוגוסט, 2011 12:47

    הנה מגיעה מחאת אוהלים נוספת, והפעם היא תתמקם בכל תחנת אוטובוס באשר היא, מצפון ועד דרום (אבל רק היכן שיש קוים כמובן)

    צעקו עלי, כעסו עלי, אכלו לי שתו לי, די!
    נכון שהוא לא בסדר, ואני גם לא מתכוון לעשות ממך אשמה, אבל ראבק, מה זו ההתבכיינות הזו?
    אולי קשה לזכור את זה, בטח גם ההוד וההדר שעוטף את נהגי התחבורה הציבורית מאוד מבלבל ומזכיר כל כך את נהגי המוניות הבריטים וכל שנותר לנו, האזרחים הפשוטים הוא לצפות לנימוס אנגלי מלכותי.
    Welcome to israel, בובה, and have a shity day.
    לא
    אני לא מצדד באף אחד, אבל אני ריאלי,
    נהגי המוניות והאוטובוסים הם אנשים, אבל הם משתייכים לאותה קבוצה שקיימת במגרשי כדורגל שיודעת מראש מה מקצועה של אמו (המנוחה,לעתיד) של השופט,
    וזו אותה קבוצה של מוכרי השווקים
    ואותה קבוצה של הטוקבקיסטים שממהרים לתלות בכיכר העיר(אם יש לו מזל) כל אדם שאך נחשד בפלילים או לקבור אותו חיים אם לא שפר עליו מזלו…
    אנחנו חיים במדינה מחורבנת וחמה מידי שמוקפת בקצת יותר מידי אויבים ומכילה קצת יותר מידי פולטיקאים.
    זה מלחיץ ומשאיר את הפיוזים שלנו במצב רגיש ולכן אין מה להתפלא אם לרגע הצלחת להוציא אדם משלוותו, זה קרה, קורה ועוד יקרה המון בעתיד.

  16. ניצן on 17 באוגוסט, 2011 13:01

    אהלן עמרי, אני רוצה להבין משהו: מה שאתה אומר בעצם זה “לכולם חרא, בכולם בועטים. אל תתבכיין אם בעטו בך, פשוט תבעט במישהו אחר. הוא יבין, חם פה”, כן?

    אני אישית שונא התבכיינות, אבל תודעת שירות זה משהו מינימלי. לפי נהג אגד שאני מכיר, כשחברת אוטובוסים שוכרת נהג, היא מעבירה אותו שיעור זה או אחר בתקשורת עם נוסעים (סטנדרטיים ובעייתיים). אז כנראה שהחברה לא ממש חושבת ככה, ושהתאכזרות לנוסעים או סתם גסות רוח יום יומית היא לא ממש מדיניות החברה.

    דווקא בגלל שלכולם חם ולכולם קשה ושלא כל נהג הוא מדען על-חלל שהחליט לעשות קצת כסף מהצד חשוב להקפיד להיות בנאדם, ולהתייחס לאנשים כמו אל לקוחות ולא כמו אל מטען. אולי ככה כל שאר החרא שסביבנו יהיה קצת יותר נסבל.

  17. זואי on 17 באוגוסט, 2011 13:28

    שלי יקירה, כמה שאני יכולה להזדהות עמך.
    אתמול עליתי על קו 11 מר”ג לת”א, לאחר שחיכיתי לו 40 (!!!) דקות, כאשר הוא אמור להגיע כל 20 דק’. בשיא חוצפתי (לא יודעת מה עבר לי בראש?) שאלתי אותו, ובאמת שהקפדתי על טון רגוע, “נהג, קרה משהו לאוטובוסים שהיו אמורים להגיע לפניך? אנחנו חיכינו פה 40 דקות”. נשבעת שזה נאמר עם חצי חיוך. הנהג מסתכל עליי ומתחיל לנבוח (ליטרלי) “מה?? את נורמאלית?? לא שמעת על התאונה הקטלנית בפרשת דרכים??”. טיפ: לעולם אל תשאלו אדם אם הוא נורמאלי, קל וחומר אם אתם מצפים לתשובה. עניתי לו, כשאני מרגישה את מיתרי קולי מתחילים לרעוד, אך עדיין שומרת על איפוק “אדוני, למה אתה תוקף? שאלתי אותך בצורה הכי נחמדה ורגועה…” הוא קטע אותי “מי תוקף? את צריכה להירגע”- אוקיי. זה הספיק לי בשביל להשתולל. צעקתי עליו שהייתי רגועה עד לרגע זה, ובד”כ מי שאומר לאדם להירגע, זה אותו אחד שעצבן אותו מלכתחילה. וכשפונים אליו בנחמדות, שיענה כך בחזרה, כי הוא לא יודע על איזה חולה נפש הוא ייפול- ברגע שאמרתי את זה, הוא הביט בי כאילו אני הולכת לדקור אותו. תקשיבי, לאחר המילים ‘חולה נפש’ הנהג באמת התנצל ואמר שהוא מצטער, פשוט הפקקים הוציאו אותו מדעתו. המסקנה שאני הסקתי: כשאת מתחילה להתנהג כמותם (למרות שאני לא אוהבת לרדת לרמה הזו, אבל קלירלי נימוסין לא עובדים עם חיות בר) ולהוסיף טונים גבוהים, הם נרתעים.
    זהו לא טיפ להתנהלות מול נהגי גרגמל, זוהי רק אנקדוטה שלי שאני מסיקה ממנה מסקנות אישיות.
    בכל אופן, אהבתי לקרוא את הפוסט שלך, והזדהיתי עם כל שורה.

    שיהיה המשך יום נעים ונטול ניאנדרטלים

  18. ליאורה on 17 באוגוסט, 2011 13:47

    לפני חודש וחצי מצאתי את עצמי בת ערובה בשעת ערב, על קו 42, יחד עם עוד עשרות נוסעים. 2 נערים שהיו באוטובוס כנראה הרעישו או הציקו והנהג ביקש מהם כמה פעמים לחדול, כשזה לא קרה, הוא החליט שהוא עוצר את האוטובוס בצד ומתקשר למשטרה; והנה גולת הכותרת, שהו לא מאפשר לאף אחד לרדת מהאוטובוס עד שתגיע ניידת. הוא כלא אותנו באוטובוס חצי שעה, בזמן שרובנו היינו אנשים עם תכניות, אנשים עייפים אחרי יום עבודה, ובאוטובוס מפוצץ בלי מספיק מקומות ישיבה לכולם. וכל זה על שני ילדים מפגרים. ברור שאני מבינה את תסכולו של הנהג, אבל איש עם פיוז כזה קצר שמסוגל להתפוצץ כך ולפגוע בנוסעים שהוא אמור לתת להם שירות, זה לא בנאדם שמסוכן על ההגה ומסוכן כשהוא בשליטה על כלי רכב גדול וכבד. ויצויין אגב שאחת הנוסעות דיווחה שהיא כבר נסעה בעבר עם אותו נהג, ושהוא גם אז התנהג הזוי והתפוצץ עליה בגלל ששוחחה בפלאפון בזמן ישיבה באוטובוס. חסר פרופורציות בעליל!

    עמרי, להתלונן על שירות גרוע זו לא התבכיינות. מחאת האוהלים פרצה בגלל אנשים שנפל להם האסימון, שלא צריך לתת שידפקו אותנו ולשתוק, ובטח שלא צריך לבקש עוד. כשמדברים על שינוי תודעתי, מדברים על זה. לא, לא צריך לתת לגיטימציה לשירות גרוע, בגלל המצב הבטחוני או הכלכלי או שום דבר. we DON’T have to take it. ותאמין לי שאם גם אתה תפנים שכדאי ורצוי להילחם על הדברים שמפריעים לך, זה ישפר לך ולכולנו את איכות החיים. תרים את הראש, מותר לך.

  19. עמרי on 17 באוגוסט, 2011 13:55

    ניצן – זה לא שאני אומר שבגלל שבעטו בך צריך לבעוט באחרים, פשוט להתבכיין פחות
    אני מבין שקשה להבין את זה אז אמחיש את זה בדוגמאות מהמציאות:
    הקוטג’ יקר לך? אל תקנה, אבל אין צורך להקים אוהל
    הנהג צעק עליך? תצעק עליו בחזרה או שתקח את הפרטים שלו ותשלח תלונה, אולי אפילו תקבל כרטיס נסיעה חינם כפיצוי
    ראש הממשלה שיקר לך? אל תבחר בו בבחירות הבאות
    מעלים לך את השכירות? תשכור דירה במקום אחר.

    אם כולנו נעשה את זה, נגיע בדיוק לאותה מטרה שיגיעו אליה כנראה גם יושבי המאהלים, רק עם קצת פחות לכלוך ודמעות.

  20. ניצן on 17 באוגוסט, 2011 14:05

    עמרי, בעניין הזה אנחנו רואים עין בעין. אבל מה הקשר לתחבורה ציבורית? אם אתה לא אוהב את היחס של נהגי האוטובוס בשעות העומס, קח ריקשה?

    קח בחשבון שהרבה מאוד אנשים לא נוהגים לצרוח על אנשים ביום יום שלהם, ומעדיפים לתקשר בצורה קצת יותר מיושבת. לדעתי, האחריות על אופי השירות צריכה להיות על הספק ולא על הלקוח. נכון, שחשוב לדווח ולהעביר מקרים כאלה לחברות, ולקוות שעליה בשיעור התלונות ישפר את השירות.אבל שם מסתיים החלק של הלקוח בעניין. בטח, כאשר אין לו אלטרנטיבות.

    אם אתה מסתדר עם העובדה שדורכים עליך כשאין לך אלטרנטיבות – אשריך. אני אישית מעדיף לדרוש את מה שמגיע לי, בלי שום קשר לכמה חם בחוץ, כמה מלוכלכים הפוליטיקאים שלנו וכ”ו. האם מי שמתלונן על דבר מה הוא מבחינתך, בכיין?

  21. עמרי on 17 באוגוסט, 2011 14:34

    ההבדל בין תלונה לבכיינות היא במי ששומע אותה
    אם שלי היתה פונה לדוברות חברת האוטובוסים או מנהליו של הנהג זו היתה תלונה.
    אבל שלי בחרה לפרסם את תלונתה ברבים וזו בכיינות

    גם אני לא מסתדר עם זה שדורכים עלי, אבל האם המחאה על כך תעזור?

    אתה יודע מה? אתה צודק, מחאה דווקא יכולה לעזור.
    תראה את הרופאים…אה…תזכיר לי כמה ימים הם מוחים כבר?
    טוב, אז תראה את הסטודנטים שמחו על העלאת שכר הלימוד, אה… זה גם לא עזר כל כך..
    טוב נו, אבל מחאת הקוטג’…
    שיט, רגע גם המחירים האלה כבר מתחילים לעלות
    טוב, אבל מחאת הדיור פתוח תתפוס….

    הממ…
    חושב?

    כן, יותר קל להעלות בעיות מאשר למצוא בעיות, אבל זה שקל להעלות אותן, זה לא אומר שהן לא קיימות.

  22. עמרי on 17 באוגוסט, 2011 14:35

    תיקון (לעזאזל, זה הרס לי את התגובה)
    במקום “יותר קל להעלות בעיות מאשר למצוא בעיות” צ”ל “יותר קל להעלות בעיות מאשר למצוא פתרונות”
    :-)

  23. עודד קליין on 17 באוגוסט, 2011 15:09

    עמרי – לפי מה שאתה אמרת, היית צריך לפנות עם הביקורת שלך אל הכותבת באופן ישיר, או אל הבעלים של הבלוג עם תלונה רשמית. בעצם בחירתך לשתף אותנו בדעותיך אתה בעצם (הקף בעיגול):
    1) בכיין 2) טרול אינטרנטי מצוי 3) כל התשובות נכונות

  24. שלי on 17 באוגוסט, 2011 15:18

    והכי קל, עומרי, זה לא להעלות בעיות ולא להציע פתרונות, אלא לשבת בסבלנות ולחכות עד שמישהו יציף בעיה לתודעה הציבורית, ואז לשחק אותה גיבור על בכיינים.

    מה אתה עושה, אם לא מתבכיין בעצמך על מה שאתה קורא לא התבכיינות של מישהו אחר? אם היית מאמין בפילוסופיה שלך לא היית מבזבז אפילו מילה אחת על תגובה באינטרנט, לפוסט שאתה בכלל לא טרחת לקרוא עד הסוף.

    אם היית קורא את הפוסט עד הסוף, היית רואה שאני קוראת לשינוי – שאני חושבת שאנחנו צריכים לשנות את הנורמה בה נהגים מדברים כך לנוסעים באמצעות זה שנגיב ונשים אותם במקום. אני מציעה את זה ב”בהתבכיינות” שלי, כדי שאני יקראו אותה ויפעלו.

    הפתרון שהצעתי לא מוצא חן בעיניך? אשמח לשמוע רעיון אחר שתחשוב עליו. אבל יש לי תחושה שאתה תעדיף לחזור ולהתחפר במחשכי הטוקבקים, עד שמישהו אחד יחליט להעלות נושא שבוער לו ותוכל לתייג גם אותו כמתבכיין. זה דורש הרבה פחות מחשבה ואומץ לתקוף מישהו מאשר לנסות להביע עמדה משלך.

  25. שגיא on 17 באוגוסט, 2011 15:39

    עמרי,
    לפני יותר מחודש וחצי צעק עלי נהג אוטובוס (ענייני רב-קו וכן-להוציא-מהארנק / לא-להוציא-מהארנק). במקום ל”התבכיין” כמו שעושה לדעתך כותבת הפוסט, לקחתי את פרטי הנהג ושלחתי באותו רגע תלונה למשרד התחבורה באמצעות הסמארטפון. נחש מה? חוץ מאישור על כך שפנייתי התקבלה, לא שמעתי מהם מאומה מאז – לפי החשבון שלי עברו 48 ימים.

  26. נועה דיקרמן on 17 באוגוסט, 2011 15:55

    מפגן עלוב של טרחנות ואופי רע.

    להיות נהג שכל נוסע מאיים לפטר אותו זה חרא. עד שיהפכו הכל לאוטומטי, יהיו נהגים נרגנים, כמו לקוחות רעי לב שמוקסמים מהכוח שיש להם להתלונן על האדם קשה היום מולם. כמה נעים היה אם נהגים היו שקופים או עבדים נרצעים חייכניים שאפשר לקרוא להם “בוי”, אבל הם לא, הם אנשים.

  27. עידן דורפמן on 17 באוגוסט, 2011 17:34

    מעצבן. אבל אני שמח שאני לא היחיד שמתעצבן…

    ותלונה כדאי לשלוח ישר למשרד התחבורה. מניסיון אין טעם לשלוח תלונות לחברות, כי לא באמת אכפת להן. הן עונות לך מכתב יפה של מצטערים ויעשו בירור, אבל לא מעדכנות מה קרה בסוף (כנראה שכלום).

  28. וואוו on 17 באוגוסט, 2011 17:41

    קראתי רק חצי כי זה היה פשוט כואב.
    לדעתי המאמר הזה מייצג את כל מה שרע בתרבות הישראלית של המאה העשרים ואחת.
    תרבות המגיע לי והדרישות.
    איפה את חושבת שאת חיה?
    אם הייתי שם באחת הסיטואציות האלו כנראה הייתי מקיא עלייך.

  29. קש וזפת on 17 באוגוסט, 2011 17:42

    שלי, קבלי מחיאות כפיים ענקיות!

    הלוואי וזה היה רק באוטובוסים. כל השירות לקוחות בישראל משתין עלינו בקשת אחת גדולה, ואנחנו חושבים שזה גשם.

    ביום שיקומו חברות שיציעו שירות לקוחות אמיתי, כל המתחרים שלהם יישארו הרחק מאחור…

    ובאותו היום, ממש באותו היום, גם המשיח יבוא.

  30. העלמה עפרונית on 17 באוגוסט, 2011 18:11

    רק בשביל לאזן קצת את התמונה – יש גם נהגים אחרים. אני משתמשת באופן אינטנסיבי בתחב”צ כבר עשר שנים. לאחרונה נפצעתי קלות ואתמול עליתי לראשונה על אוטובוס אחרי מספר שבועות של נסיעות במונית. הנהג חיכה שאתיישב ואעביר לו את הכסף (לא יכלתי להכין את הסכום מראש בגלל הקביים), וכשהגיע לתחנה שלי אמר לנשים שהמתינו בתחנה שלא יעלו עד שארד בבטחה (כי לא יכלתי לצאת דרך הדלת האחורית).

  31. עמרי on 17 באוגוסט, 2011 18:22

    עודד – 1:0 לטובתך.
    אהבתי את התגובה.

  32. עודד קליין on 17 באוגוסט, 2011 19:50

    עמרי – אז אני חוזר בי מעניין הטרוליות (;

    מדהימות אותי חלק מהתגובות פה.. אנשים קוראים את הפוסט ומסיקים שמדובר “בתרבות המגיע לי” או ב-“טרחנות ואופי רע” מצד הכותבת. צריך לשפר את לימודי הבנת הנקרא בארץ או שחיזבאללה מרעילים לנו את המים ונדפק לאנשים השכל?

    ברור שיש נהגים אדיבים ולקוחות נוראיים, סה”כ מדובר באותו חומר אנושי שגדל פה ורק מחליף צד – פעם הנהג ופעם הנוסע. פוסט זה כתוב מהזוית של הנוסע ומתוך נסיון מר, כך אפשר לקרוא. כולנו מכירים את החולי הזה בחברה הישראלית.

    הבעיה חמורה יותר במקרה שהועלה, בגלל שבניגוד לתחומים אחרים בחיים בהם אפשר “להצביע ברגליים”, בזה אי-אפשר. אני יכול לבחור עם איזה שיפוצניק לעבוד שוב, או לאיזה רופא ללכת, אבל לא על איזה אוטובוס לעלות – יש מספר מצומצם של קווים וחברות וזה תמיד לחוץ בזמן. אתה רק רוצה להגיע הביתה בשקט ונתקל בנהג שפורק עלייך עצבים. מה תעשה? תרד ותעשה סקר שוק? תגיע הביתה יומיים אחרי?

    לכן הרבה אנשים מזדהים עם אותה תחושת חוסר-אונים שוחקת. בתור חברים בחלק השקט והמנומס באוכלוסיה, זה שחוזר הביתה מותש נפשית מההתלהמות, הברבריות וחוסר הכבוד שכולנו חווים, גם לנו מגיע להעלות את זה לסדר היום ולקוות שאותה “ערבות-הדדית” שמככבת יפה בשלטים תתורגם גם למעשים.

  33. בני on 17 באוגוסט, 2011 20:35

    תדעו לכם שכל הנהגים של אגד שפגשתי היו מקסימים. חוץ מזה, יש לי רכב פרטי ואבא שלי נהג אוטובוס.

  34. אורןה on 17 באוגוסט, 2011 23:11

    שלי, תודה על השיתוף, ואין ספק שעוד אנשים מרגישים את זה מדי יום, אבל את מפספסת הרבה לדעתי.

    הייתה תקופה שגם אני כמעט ונשאבתי לנוהג הישראלי של לצעוק על מוקד שירות הלקוחות המסכן בסלקום, ולהרגיש שנתתי לסלקום מכה. פעם גם הפרסומת הטחונה ברדיו ל”ביטוח ישיר” שכנעה אותי שהאויב הוא סוכן הביטוח שבצד השני ושצריך להילחם בו.

    היום, ובמיוחד מדגישה את זה המחאה החברתית הבאה עלינו לטובה, אני מבין שכולנו אחים. כלומר, כולנו חוץ מאנשים אלימים. יש אחים קצת פחות אדיבים, יש קצת פחות תרבותיים או ללא תודעת שירות. אבל מה שדפוק באמת זו המערכת. זו שלא נותנת לנהג זמן להשתין. זו שלא מאפשרת כבר לנהג להיות נהג אלא משאירה אותו בעמדת הכרטיסן (שנים מדברים על עלייה בעזרת הכרטיס לבד בכניסה הקידמית והאחורית בלי להפריע לנהג לנהוג). זו ששמה אותו במסלולי נסיעה של מעל שעתיים ללא יכולת להשתין. זו שמשאירה את התחום הזה תחום של גברים (יש האומרים שזה קשור לסעיף הקודם, ואני גם חושב שזה קשור לתודעת השירות). זו שמנסה להתייעל – חוסכת אוטובוסים ולא עומדת בזמנים וגורמת לנסיעות להיות סבל יומיומי. זו שלא מתדרכת את הנהג על מסלולי הקווים ואז הם צריכים לאלתר וכל האוטובוס מתעצבן עליהם. זו שבטוח לא עושה השתלמויות תודעת שירות לנהגים.

    אז אנחנו מחפשים פנים להאשים. קשה להאשים את חברת האוטובוס או משרד התחבורה, יותר קל להאשים את הנהג בכל התחלואים.

    אבל הוא רק השליח, ואחראי לחלק קטנטנן מהבעיות.

    * גילוי נאות: אני לא נהג אוטובוס, לא מכיר נהגי אוטובוס, נוסע באוטובוסים מרצוני כי נמאס לי להחזיק אוטו, חפש חניה, לעמוד בפקקים ולהסתכן בתאונות דרכים.

  35. הצוהל מיהל on 17 באוגוסט, 2011 23:54

    שלי, אני גם כואב את כאבך ואני מבין את הצורך לשחרר קיטור. אני גם לא חושב שצריך לשתוק על זה.
    א ב ל…
    כנוסע ותיק בתחבורה ציבורית, עירונית ובינעירונית דעתי היא שבעית הנהגים היא שולית.
    על אף שהחוויות השליליות מנהגים דפוקים טבועות בי היטב, הן בהחלט לא העיקר. ברוב המוחץ של הנסיעות שלי באוטובוס לא הייתה לי בעיה ולא ראיתי/משמעתי מישהו שהייתה לו בעיה.
    הבעיה היא אחרת, הבעיה היא בחוסר באוטובוסים/תדירות, אוטובוסים ישנים, בעיות טכניות (כגון מזגן מקולקל, רב קו לא תקין, דלתות שנפתחות רק חצי) וחוסר בתשתית בכבישים. כשאני נכנס לאוטובוס ישן, בלי מזגן סביר, עמוס לעייפה, שצריך לזגזג בין נתיבים ע”מ להספיק לזמני הקו שלו והנהג עצבני, אני אמנם מתבאס, אבל אני מבין אותו. אלו תנאים בלתי אפשריים ולא הוא זה שאחראי עליהם רוב הזמן.
    הצעקה צריכה לצאת כנגד הממשלה, זאת העבודה שלהם לדאוג לתחרות בריאה בין חברות האוטובוסים, לנת”צים טובים והגיוניים, לקביעה ואכיפת סטנדרטים של שירות על החברות ועוד ועוד ועוד. לחברות האוטובוסים אין אינטרס ואין לחץ עליהן לשנות דברים לטובה, אז אני לא מדבר עליהן.

    לקש וזפת, אם לא יצא לך “להנות” מלהיות נותן שירות בארץ עבור חברה גדולה, אני מציע לך לנסות זאת בהזדמנות. שירות הלקוח הישראלי הוא נגזר ישיר של הצרכן הישראלי. עבדתי במוקד שירות טכני טלפוני ואישית ראיתי אנשים שיצאו משם עם טראומות נפשיות (אני לא צוחק). אז תנסה קצת לפני שאתה יורד עלינו.
    חוצמזה, שירות לקוחות זה עניין של עלות/תועלת ובשלב מסויים שירות טוב עולה יותר ממה שהוא מחזיר. שירות לקוחות בחברה בינונית/גדולה לעולם לא יהיה כמו שאתה מדמיין שהוא צריך להיות, זה לא כלכלי.

  36. משתמש אנונימי (לא מזוהה) on 18 באוגוסט, 2011 00:01

    למה רק נהגי אוטובוס? מה עם פקידי ממשלה? קופת חולים? שירות לקוחות בטלפון?
    חצי מהאשמה היא גם על הלקוחות. תנסי את להתמודד עם נוסעים ישראלים שמדברים אליך כל היום כמו שהנהגים דיברו אליך.
    אנחנו עם ים-תיכוני טיפוסי, לא מנומס, גס וחושב שמגיע לו הכל.
    אם רוצים לתקן אז צריך להפוך את כל הערכים שלנו, אולי דרך מערכת החינוך.

  37. קש וזפת on 18 באוגוסט, 2011 04:37

    לצוהל מיהל (היי, איזה שם פואטי):

    יש המון צדק בדבריך.

  38. עמיחי on 18 באוגוסט, 2011 10:04

    שימי לב שמדובר כאן בחברות שונות. את מרבית הנסיעות שלי אני עושה בחברת אגד ובאיזור חיפה. כאן לפחות תודעת השירות גבוהה ביותר, והנהגים מתנהגים בצורה מנומסת ומכובדת, ברובם הגדול של המקרים. לעומת זאת, בחברות הקטנות יותר הנהגים נדרשים לעבוד יותר שעות, בתנאים יותר קשים, ובנוסף תנאי הקבלה שם די נמוכים (יש לך רישיון? התקבלת…).

    אז בלי להמעיט בערכן של החוויות שעברת – שאני בטוח שקורות הרבה, אבל בעיקר באזור המרכז, בחברות הקטנות ובשעות העומס – אל תשפטי באופן גלובלי.

    נסיעה נעימה!

  39. יעל on 18 באוגוסט, 2011 16:16

    חברתי הטובה שעבדה על הרפורמה הזו, ספרה לי שהם עשו הרבה קבוצות מיקוד עם נוסעי אוטובוס.
    היא אמרה שכשנשאלו אנשים מה הכי מפריע להם בתחבורה ציבורית, התשובה לא היתה תדירות, כסף וקוים – אלא יחס הנהג!
    אכן מפתיע, אבל הם אמרו שאחרי שמחכים בחום/קור/גשם לאוטובוס, וסוף סוף עולים על האוטובוס – זה מבאס לקבל פרצוף חמוץ שלא לומר עצבים של נהג.

  40. רן on 18 באוגוסט, 2011 18:08

    תשמעי, לייד הבית שלי לא רחוק יש תחנה של אוטובוסים שהייתי משתמש בה בנוסעי למכללה.

    באחד הימים עיליתי לאוטובוס והנהג עישן!
    הערתי לו שיש מלא שלטים של לא לעשן באוטובוס ושזה חונק את הנוסעים, והוא בתגובה התחיל לומר לי שהאוטובוס זה המשרד שלו ומבחינתו הוא יילך ערום!!

    לא רק זה אלא שנוסעת שהיתה שם הסכימה איתו!!!!

    הייתי בשוק..
    ואז כשהסתובבתי להיכנס אני רואה אותו עושה תנועת ביטול עם היד.. זה שרף לי את הפיוז..

    כתבתי מכתב לאגד ולהפתעתי הם ענו יום אחרי ופתאום הנהג הזה התחיל להתנהג אלי יפה, התנצל ואף רצה למכור לי כרטיסיה בהנחה וכו..

    בפעם השניה שזה קרה הם גם טיפלו בנהג אבל העבירו את התחנה חצי קילומטר לחניון אחר… יענו כשהנהג יגיע אחרי שהוא עישן והפעיל מזגן אני כבר לא אוכל להתלונן שראיתי אותו מעשן… מפגרים.

    בכל אופן..
    אל תתיאשי בהחליט יש לך מה לעשות,
    ונהג שנוהג לא כשורה עלול בהחלט לחטוף קנס.

  41. א' on 19 באוגוסט, 2011 10:43

    הצוהל מיהל צודק. הנהגים זה הש”ג. מי שאשם בכמה שהתחבורה הציבורית גרועה הם הגורמים הבכירים יותר במערכת. אני לא חושבת ששירות טוב מתבטא בנימוס ונופת צופים המתגלגלת על הלשון, עדות לכך היא הטלפנים של כל החברות הסלולריות וגופי התקשורת הפרטיים בישראל. מדברים יפה אבל דופקים אותנו בחשבונית החודשית.

    אני לא מצפה שנהג שמרוויח 22 שקל לשעה יהיה נחמד אליי, אני מצפה שהוא יהיה ממורמר ומודאג מאיך לשלם את שכר הדירה החודש ולכן יתעצבן על הנושאים. ברור ומובן. אני מעדיפה שהתחבורה הציבורית תשופר באמצעות העלאת התדירות, הגדלת האוטובוסים, הורדת המחירים, נת”צ נפרדים ומתועדפים בכביש על חשבון המכוניות הפרטיות, הטבות מס למי שאין לו רכב פרטי, תחנות אוטובוס משוכללות ומוצלות כהלכה(אלוהים, איזה חום לחכות 25 דקות ל-49 באוניברסיטה, ואין טיפת צל). אולי אפילו עם איזה מאוורר קטן. שיהיה לוח שיגיד מתי בא הקו הבא. שתהיה אפשרות לרכישה אוטומטית של כרטיס בתחנה כדי שלא יווצר תור מעכב אצל הנהג.

    בקיצור, אם הנהג מנומס או לא זה ממש שולי.

  42. CrazyVet on 20 באוגוסט, 2011 20:00

    שלי, אני משתתפת בצערך על החוויה הלא נעימה. עם זאת, נראה לי שמדובר פה בעיקר בצירוף מקרים עצוב.

    אני נוסעת באופן בלעדי בתחבורה ציבורית, בקווי אוטובוס בין-עירוניים ועירוניים בשלוש ערים שונות, על בסיס יומיומי. מניסיוני, רוב הנהגים הם בסדר גמור, ואפילו יותר מבסדר גמור. נכון, יש ביניהם גם גסי רוח, אבל תזכרי שמדובר באנשים שכל היום יושבים על ההגה ומתמודדים עם חלאות האדם שנוהגים בכבישים, ובנוסף מתמודדים גם עם לא מעט נוסעים שלא ממש ברור איך הם משתייכים למין האנושי. לא עבודה קלה בכלל, פיזית ומנטלית, בלי לדבר על תנאי ההעסקה (וכן, גם את הנהגים זה מעצבן שהאוטובוסים שהם נוהגים בהם חלודים ומתפרקים, מן הסתם הרבה יותר משזה מעצבן אותך).

    אני לא באה להאשים או לתקוף אותך, אבל מהתיאורים שלך עולה שגם את לא היית תפארת הנחמדות, וזה ממש לא עוזר. אני לא יכולה להבטיח שזה תמיד יעבוד, אבל אם את השיחה שלך עם הנהג תפתחי ב”בוקר טוב” או כל ברכה מתאימה אחרת וחיוך קטן, מצבך יהיה הרבה יותר טוב, במיוחד אם יש לך איזשהי תלונה. גם הנהג הוא בן-אדם, וכמו שלא נעים לך שקופצים עלייך, גם להם לא מי יודע מה נעים שבאים אליהם בתלונות (ובאים אליהם בהרבה יותר תלונות משנדמה לך), בטח לא כשהתלונות האלה הם הדבר הראשון שהם שומעים ממך. לא רק נותן השירות צריך להיות אדיב, גם הלקוח צריך להיות כזה אם הוא רוצה לקבל יחס נעים.

  43. סירו on 21 באוגוסט, 2011 01:34

    אורןה – “זו שמשאירה את התחום הזה תחום של גברים”
    לידיעתך ראיתי כבר נשים נהגות אוטובוס, ולא היה שום שינוי לטובה ביחס, ככה שבוא לא נכנס לתחומי מגדר לא רלבנטיים.

  44. אלברט on 22 באוגוסט, 2011 03:17

    פקאצה חופרת.

  45. יש אחר on 28 באוגוסט, 2011 11:56

    נסעתי באחד מהאוטובוסים המונגשים, שכמו כל יתר האוטובוסים, גם הוא היה עמוס לעייפה, צפוף עד מאוד, ונראה היה כי לא ניתן להכניס אליו אפילו סיכה.

    ואז, באחת התחנות הנהג עצר.

    בתחנה חיכתה אשה הנעזרת בכסא גלגלים. הנהג עצר כאשר הדלת המרכזית נפתחה בדיוק מולה, אולם לא היה לאשה מקום לעלות, שכן מירב האנשים על האוטובוס הצטופפו דווקא בחלק שמול דלת זו.

    הנהג חיכה, אך האשה לא החלה לעלות.

    לפתע, עצר הנהג עצירה מוחלטת והודיע ברמקול בפשטות: “כולנו נעצור, עד שגם הגברת עם הכסא תעלה.”

    http://horimbekesher.co.il/Article/?ID=1685

  46. א.א on 25 באפריל, 2017 11:18

    אף פעם לא שמעתי תלונות כאלא על הטייסים למשל, גם אין טענות ברכבות. אולי היגיעה זמן להפריד בין הנהג ל ציבור הנוסעים

פרסום תגובה