צ’טרולט על הבמה בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב

הצגה המבוססת על אתר הצ’טים האקראיים צ’טרולט תוצג השבוע בפסטיבל בת ים לתאטרון ברחוב. צ’טרולט הוקם על ידי ההאקר הרוסי הצעיר אנדרי טרנובסקי ב-2009. כשפייסבוק משכה את המטוטלת לעבר הרשת המזוהה שבה אנשים מתנהלים בגלוי, בשם מלא ובפרטים אישיים אותנטיים, צ’טרולט היה הראקציה – צ’ט עם פרטנר אקראי, כל כך אנונימי שאין לו אפילו ניק (כינוי רשת), שאפשר להיפטר ממנו בלחיצת כפתור הנקסט, ושככל הנראה לעולם לא תפגשו שוב, אפילו לא בצ’טרולט עצמו. צ’טרולט חי בין שני קצוות, הקצה של טכנולוגיה של עולם מנוכר שבו אנשים זרים נקלעים למפגש שכל אחד מהם יכול לסיים בחטף ובלי להתנצל, והקצה של שיחה סופר אינטימית שהאנונימיות וחוסר המחוייבות מאפשרים. בישראל הקימה תפוז חיקוי מקומי בשם ספין צ’ט (בשנה שעברה סיפרתי על מסעי שם בנסיון להבין מה זה צ’טרולט ומה עושים עם זה).

יוצרת ההצגה, סיון בן ישי, בת 33, בוגרת בימוי וכתיבה באוניברסיטת תל אביב ובוגרת ביה”ס לתאטרון חזותי בירושלים, הכירה את האתר בנסיבות טרגיות, התחברה אליו והתמכרה. בהצגה היא תשב מול שלושה מחשבים עם מצלמות רשת. כל אחד משלושת בני שיחה (שיתחלפו קרוב לוודאי במהלך ההצגה) יראה אותה על רקע אחד משלושה חדרים, תפאורה שעליה עמלו המעצבת כנרת טופז והבמאי השותף והמנהל הטכני עופר לכיש. הקהל יראה מאחורי גבה של בן ישי הקרנה של שלושת המסכים, כשבכל אחד מהם מופיעה בן ישי ואחד המצ’וטטים איתה. המצ’וטטים לא יראו את ההקרנות ואת הקהל, רק את בן ישי, כאילו מדובר בצ’ט רגיל באתר. הנה הראיון המלא איתה, שגירסה מקוצרת שלו מתפרסמת היום ב-ynet מחשבים.

“זה לא סיפור, זו סיטואציה. העבודה מבוססת על האתר צ’טרולט. אני בד”כ אוהבת להעתיק את ההגדרה שלו מוויקיפדיה: אתר שבו אנשים פוגשים אחד את השנים בצורה רנדומלית דרך מנגנון של הגרלה, בינלאומי, קרוב לוודאי שלא אפגוש את האנשים האלה לעולם יותר. אם מישהו לא מעניין מישהו או שהשיחה קשה, אגרסיבית, יש אפשרות ללחוץ נקסט ולעבור לאדם הבא.

“סיפרו לי לפני שנה שמישהו התאבד בצ’טרולט. התחלתי לחשוב – למה? למה שם? איזה סוג של סיטואציות או אינטימיות אנונימית נוצרת שם, בספייס הזה. התחלתי להיכנס ולנהל אינטראקציה עם אנשים. גיליתי מרחב שהוא נורא מיני, ביזארי, קרקסי, אלים, גברי, ומצד שני מאוד אינטימי, הרבה רגעי רוך, פרטנריוּת שהזכירה לי יחסים בין שחקנים: יצירת סיטואציה משותפת, שתי דמויות, כל אחת עם רקע משלה, רצון משלה, סיבה שהיא בד”כ סוד למה היא פה. זה תמיד שאלה שקשה לענות עליה. נפגשים ביחד למצב משותף, קיצוני, דחוס בזמן, לרוב יש לו איזשהו פיק שמביא אותו לסוף. זה מאוד מזכיר מצב תיאטרלי, במכווץ ובלייב. ומשם התחיל הרעיון הזה להתגלגל.

“במופע אני עובדת מול שלושה מחשבים, הם מחוברים לצ’טרולט ובמעגל סגור ומוקרנים בגדול על קירות הבתים של אזור התעשיה של בת ים, מה שיוצר גלריה של פורטרטים, אדם בתוך חדרו, וגם אני יושבת בלוקיישן שמורכב משלושה חדרים. יהיה חדר אחד במצב לילה, אחד במצב יום, כל חדר ישדר משהו אחר עם אווירה אחרת וסיטואציה אחרת. אני יושבת במקום אחד ושלוש מצלמות עלי, כל אחת בכיוון אחר”.

יש בסיס להצגה שאיתו את משחקת, או שהכל מאולתר?
“ברור שבתקופת החזרות עם עופר לכיש, במאי שותף ומנהל טכני ומעצב תאורה, בנינו שלל של עוגנים שעוזרים לי לשרוד את הסיטואציה ברמה הבימתית. אבל הייתי אומרת שהעוגן הכי חזק בשבילי כשאני עולה לבמה הוא לזכור שגם אם אני פותחת את המחשב ורואה מולי זין, שזה קורה הרבה וגם יקרה במופע, מחובר לזין הזה בנאדם, והבנאדם רוצה קשר. זה לא קרקס. אנשים חושבים שזה אנתרופולוגי, שאני באה לחקור עולם. הם אולי רוצים מין אבל הם רוצים קשר, לא לאונן לבד מול המצלמה. יש להם אבא ואמא וילדוּת וחלומות והם ימותו יום אחד, והם יודעים שהם ימותו יום אחד. השיחות נהיות מענינות דווקא בגלל האינונימויות והתלישוּת שלהם. הן יכולות להיות מאוד אכזריות, אבל גם מאוד מנחמות.

“זה וידאו צ’ט מלא, יש את ההיבט הוויזואלי, אפשר לדבר, ואפשר להקליד. התנאי היחיד שאנחנו מציבים לפרטנר – או שהוא ידבר או שאני אדבר. אם שנינו מקלידים, הרבה פעמים נורא קל לברוח ולפטפט קלישאות. כששנינו מדברים זה יוצר סיטואציה, תאטרון. כן קורה שאני מדברת והבנאדם מקליד, כי הוא לא רוצה שישמעו אותו מהחדר השני. או הפוך – הוא מדבר ואני כותבת, זה גם יכול לקרות. בהצגה רואים את הכל על המסך”.

את מיידעת את בני שיחך שהם משודרים לקהל? בטח היתה לך התלבטות בנושא.
“לא. זו לא בדיוק התלבטות, זה הדימוי שהעולם הזה עובד בתוכו. כמו שאני רואה את זה – בעצם קראתי להצגה הזאת ‘דיוקן עצמי ציבורי’. קודם כל זה בהתיחס למרחב, המרחב הווירטואלי האנונימי הוא מאוד אכזרי, מיני ולא אתי. מה שיוצא שם לא יוצא בקניון רמת אביב. הסיבה לזה היא בגלל שהאלטר אגו שם מושתק, הזהות שם מושתקת, התיעוד הפרטי מושתק, אתה לא יודע את מי תפגוש, לא אכפת לך את מי תפגוש. לאנשים שיש להם בעיות אתיות עם העבודה הזאת, אני אומרת שיש בנאדם אחד שבא לאונן ויש בנאדם שבא לתלות את עצמו, ויש בנאדם שבא לקלל ולהיות אגרסיבי, ויש אחת שבאה לעשות מזה תאטרון.

“זה עולם תחתון, סמטה צדדית שאין בה חוקים, לפחות כרגע. אם מתלוננים על אנשים אז משעים אותם ל-40 דקות. אבל המרחב הזה פרוץ והוא אקסטרה ציבורי. דיברתי עם בנאדם בן 50 שאמר שיש לו בת 19. הפריים הפותח שלו היה בולבול. שאלתי אם הוא לא מפחד שהבת שלו תראה אותו שם. אז הוא לוקח את הסיכון, הוא מבין שזה ציבורי, שזו רולטה”.

גם בן ישי מהמרת ברולטה. בראיון באתר הפסטיבל סיפרה כי “לאט לאט התחילו לקרות לי שם כל מיני דברים. התחלתי להתרכך שם קצת… ולהתאהב – ולהתפקע מצחוק – ולהיעלב ואפילו להוריד חולצה… לא רק בשביל המחקר – אלא כי התחשק לי. הגעתי לרגעים שממש דפק לי הלב. לא ציפיתי לזה שידפוק לי באמת הלב…”

באיזו שפה אתם מדברים?
“אני מדברת איתם באנגלית אלא אם אני פוגשת דוברי עברית”.

מה אם הם ישימו לב שאת מדברת עם עוד אנשים במקביל?
“הם קולטים, אבל זה משהו מאוד רגיל. הם שמים צ’טרולט והמצלמה מצלמת, והם רואים טלוויזיה. כמו שאתה רואה טלוויזיה ומלטף את השיער של חברה שלך, והאי בכלל ישנה. עושה להם טוב שיש מישהו שם. הרבה פעמים ראיתי שהמחשב היה דלוק ומישהו מסתכל עלי, וברגע שהסתכלתי עליו הוא עשה נקסט”.

את עושה נקסט או מחכה שהם יעשו?
“האינסטינקט שלי הוא להישאר עד הסוף בכל מצב. שני המחשבים האחרים מאוד עוזרים. אם יש משהו שלא מתקדם לשום מקום – גם אם מישהו מאונן וגומר לי מול הפרצוף זו התקדמות, וגם שם יש לי עם מי לעבוד. אבל לרוב אני רוצה לתת לסיטואציה לקרות, ולא לקדם אותה באמצעות נקסט. נקסט זה דבר ממכר, כשמתחילים לעשות לא מפסיקים”.

את רואה את ההצגה שלך כיצירה דוקומנטרית?
“אני מגלה את הכוח של העבודה הזאת בשבילי רק עכשיו. זרקתי על העבודה הזאת בהתחלה. חיפשתי שחקניות חודשים, ושום שחקנית לא היתה לי טובה, עד שלפני חודשיים הבנתי שזו אני. זה נהיה דיוקן של עצמי, וזה נהיה נורא חשוף. ומצד שני, דיוקן אנושי, גם רך וגם עגום וגם מצחיק לפעמים של העולם הזה כמו שהוא היום, ושל האדם כמו שהוא מרגיש את עצמו בעולם היום. זה הדמעות שלפני השינה, השיחות האלה. רגע לפני שהולכים לישון – אתה רואה אנשים, אתה רואה את עצמך. נראה לי שרק בשבוע האחרון חשבתי – מה יהיה כשזה יגמר? אני לא אכנס יותר לאתרים? ברור שאני אכנס, אני מכורה לזה עכשיו לגמרי. מה אני אעשה עם זה? מה אני רוצה מזה. אני מאוד אוהבת את זה שזה אירוע בימתי.

“אין לי שום דבר מוכן. יש לי החלטות. המופע הזה עובד על שלושה ערוצים – ערוץ אינטרנטי מציאותי – בנאדם ליד מחשב; ערוץ תאטרלי, שרואה אותי ארבעים דקות וצריך סיפור, לא פרגמנטים; וצד קולנועי, שלושה פריימים גדולים שרואים בהם מצב ברזולוציה יותר גבוהה. השילוב הזה קורה על במה, היא מאפשרת את הרבדים האלה. אני עובדת הרבה עם עוגנים.

כמה הופעות יהיו?
“שש הופעות – שתיים ביום”.

את חושבת שתפתיעי את עצמך?
“הסיכוי היחיד שלא אפתיע את עצמי זה אם ארגיש מסורסת או חשופה מול הקהל. אבל אם אני בעניין, אם אני באמת נכנסת ופוגשת בנאדם, זה תמיד אחר. אף פעם לא היתה שיחלה שהיא לא הפתעה גמורה. ברור שיש מהלכים – בולבול לראש, ראש לפופיק, תנועה, רוקדים ביחד, כל מיני דברים שקורים ואני יודעת לכוון אותם”.

את מתנתקת מהקהל כשאת מדברת בצ’ט?
“דֵי. כלומר, עוד לא עשיתי את זה, ויכול להיות מצב שהקהל יצעק או יפריע – זה חלק מהסיטואציה. כמו שאמר גילי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, יש הרבה משתנים בהופעה הזאת”.

"צ'אט רולט: דיוקן עצמי ציבורי" יוצג ב-23-25 באוגוסט ב-20:00 וב-21:45, בסמטת הסוללים 7, בת ים. המופע מיועד למבוגרים בלבד, והכניסה חופשית.

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

פרסום תגובה