גולשים בזמן: תג מחיר • קרן נויבך • טושטוש החתולה
פרעות ת”ח-תג
חבורת אמני הרחוב “תג מחיר” ביקרה בירושלים ליום כיף ויצירה, שכלל קישוט קירות ביתה של פעילת שלום עכשיו חגית עופ רן ומיצג של מכונית מרוססת, מפונצ’רת ושבורת שמשות, אחרי שמצאו עליה סטיקר של שלום עכשיו.
המכונית שייכת לעופר וגלית רז. רז סיפרה בפייסבוק:
@#%$^^%$^$^! קחו שניה וחצי לזהות ת’אוטו…^&%#^@@^ ריססו לנו תג מחיר (או ליתר דיוק ‘תג מכיר’) על האוטו!!!!! למה? כי יש לנו סטיקרים של שלום על האוטו. בהחלט פשע שראוי לעונש. ועופר במילואים!! בני &&%#$%@$#!.
וגם:
התמונות שמשום מה לא רואים בכתבה- (כדי לחוס על הקוראים?) “מוות לבוגדים”, בגדול, על כל הצד של האוטו, 4 צמיגים מפונצ’רים, 4 חלונות צבועים וכן גג האוטו ולוחיות הרישוי. הם לא חיפשו אותנו, הם חיפשו את חגית, שכנתנו, פעילת ‘שלום עכשיו’. על הדרך הם מצאו אוטו עם סטיקרים של שלום וסולידריות וחשבו שבעלי האוטו זכאים גם הם לטיפול. זה לא התחיל באוטו שלנו וגם לא ייגמר בזה. האלימות היא מנת חלקם של הפלסטינים מזה זמן רב, של ערביי ישראל וגם של פעילי זכויות האדם והשמאל. יש פה פושעים שמסתובבים ביננו ועושים ככל העולה על רוחם, ובעוד אנחנו מורידים את ראשנו בפחד, הם ממשיכים לקורבן הבא. ויש פה אוירה כללית, ברחוב, בקרב אלו שאמורים לשמור עלינו וכן בבית הנבחרים שלנו, שמאפשרת את זה. אז כן, אני מפחדת, אחושילינג מפחדת. ולכן גם נמנעת מלהתראיין בעניין, אבל אני כן מבקשת מכם, מכל מי שזה מפחיד אותו ומדאיג אותו, תצעקו! בכל דרך שאתם יכולים. אם מתאים לכם, תבואו לענתות ביום שישי- לזעוק ביחד נגד אלימות הימין. ואם לא זו דרככם, תמצאו איך כן לצעוק, כדי לעצור את זה ולהעניש את מי שצריך, ולמנוע את הפגיעה הבאה- ברכוש ובחיי אדם ולהבטיח לנו עתיד כלשהו במדינה הזו. בקשה אישית שלי.
אבישי עברי כתב: “הכתובות על הבית של פעילת שלום עכשיו הן תופעה מגעילה שראויה לגינוי. מצד שני, אם היא לא היתה שם זה לא היה קורה”.
יונתן שחם כתב: “אולי קשה למצוא את מי שריססו כתובות איום וטרור בבית של חגית עפרן, אבל למצוא מי שכתבו בטוקבקים ‘להרוג אותה עכשיו’ זה די קל, עם כל חוקי האח הגדול שהכנסת דאגה להעביר בנימוקים של ‘מאבק בטרור’. שם 100 שקל שלא ינסו אפילו”.
ואני מציע מדבקות להתגוננות מפני פרעות תג מחיר. חייגו באותיות.
יש חתון בתמונה הזאת
זרועו הארוכה של הרב עובדיה יוסף בממשלה סגרה את השאלטר של חתונות רבני צוהר. רן וואהלה (Wahle) חיבר על כך שיר לפי “חתונה” של דני סנדרסון:
כבוד השר עומד במתח
מסדר ת’עניבה
הוראה מוריד לשטח
לחסל ת’מסיבההעוזרים ראו ת’טקס
והשר החליט סוגרים
מונופול חוזר לשבת
אצל רבני עריםובתוך משרד, הדרכת כלה
בנקודה בוהה בשקט
עצבים מורט הוא לא ייתן לצאת
והיא על טהרה חופרת
כאן אפשר לחתום על עצומה נגד המהלך (אם כי צריך לזכור שבמהות, חתונה אצל הצוהרים היא אותו דבר כמו חתונה ברבנות, על כל הבעייתיות הכרוכה בחתונה יהודית ובחתונות בכלל).
יתד בוגדני
רבבות השתתפו אתמול בהלוויה של ראש ישיבת מיר, הרב נתן צבי פינקל ז”ל. חוצניק כותב בבלוג “פאשקעוויל”:
מאה אלף איש צעדו היום בירושלים. אפילו הציפורים לא הצליחו להבחין בין כביש למדרכה, והנחשול השחור האדיר הזה התקדם לאיטו, ואם הייתם צריכים לנסח דיווח חדשותי בנושא, לבטח הייתם מתפעלים בעל כורחכם: “לא נרשמו אירועים אלימים”.
אבל התקשורת נאלמה דום. כותרת ראשית בוואלה עסקה בזוגות שלא קיבלו תעודת נישואין בשל עמותת צוהר שהפסיקה לפעול, אתר הבית של ידיעות סיפר על ברלוסקוני, האתר לאנשים חושבים ציטט את סרקוזי פלוס אובמה על התבטאותם נגד נתניהו, ומעריב – למרות הרכש החדש לענייני חרדים – עסק באיום האיראני מהזווית הרוסית.
ניין טיז
נועה אסטרייכר מנתחת את ההצלחה של דף הפייסבוק “סטטוסים משנות ה90“, שמביא הברקות כמו “איזה כיף שהערסים לא גילו את הודו, אה?” ו”וואו, רואים מכאן את כל מנהטן”:
למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה? כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה. כן, ילדי ה”מקרנה” מזדקנים. […] אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של “בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב”, דור “של מי התיק הזה?!”. דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון – הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.
אינספר
מרית בן ישראל מספרת על ספריית גן לוינסקי, שתיסגר בינואר אם לא יימצא לה מימון:
בשכונת נווה שאנן אין מתנ”ס, אין מרכז תרבות למעט הספרייה שהפכה מרגע הקמתה לאבן שואבת לילדי השכונה. סביב מחלקת ספרי הילדים האיכותית והעשירה של הספרייה מתקיימות פעילויות מגוונות – שעות סיפור, הצגות ותאטרוני בובות, חוגי שחמט, ריקוד ולהטוטנות, הקרנות סרטים, מפגשים עם סופרי ילדים, חגיגות פורים, שבועות, ימי עצמאות, חנוכה, חג המולד, ועוד ועוד. הקשרים שנטוו בין מתנדבים ומבקרים לבין ילדי זרים, פליטים ומשפחותיהם, נהפכו לערוצי סיוע פרטיים במגוון רחב של תחומים. הספרייה הפכה לגשר חי בין זרים וותיקים, אי של שפיות וידידות, מקום בטוח ומחבק בשכונה הסובלת מדורות של הזנחה.
וכל זה עומד להעלם.
קרן זווית
קרן נויבך הודחה ממבט שני בערוץ 1, שבוע אחרי שמירית הושמנד, עורכת תכניתה סדר יום ברשת ב’, זומנה לשימוע לפני פיטורים.
רוני גלבפיש כתבה:
בהפגנה הראשונה בקיץ פגשתי את אחד מהעיתונאים החברתיים המרתקים בישראל, ואמרתי לו שחלק מההפגנה הזו רשום על שמו. הוא מחה מיד, אבל אמר שיש כמה אנשים שראויים לכבוד הזה. אולי לא זכרנו את כולם, אולי אני שוכחת כאן מישהו, אבל אני זוכרת היטב שהרשימה היתה קצרה יחסית: רינו צרור, מיקי רוזנטל, אורלי וילנאי, גיא מרוז, סמדר פלד – וקרן נויבך.
גילעד נס: “אולי אם אומת האינטרנט תעשה ‘נויבך-גאמפ’ מישהו ישתכנע שהיא עוברת מסך?”
ונויבך משיבה לחורשי טובתה: “תודה לכולם, תודה לעולם. אתם מאוד חמודים. יהיה בסדר”.
מעריב נמנה על קבוצת איי.די.בי
הדבר המוזר הזה נראה כמו nrg מעריב, אבל נכתב על ידי טוקבקיסטים. ווטף רציני. מתוך דברי ההסבר, שנראים כאילו נכתבו על ידי גוגל טרנסלייט עברית-עברית:
המשימה שלנו –
לאפשר לפרטים להשתלב בפעילות המדיה המקומית ולהגיע לעמדת השפעה על הנעשה במרחב הציבורי הרלוונטי להם. לא רק כמגיבים ,אלא ככתבים וכפרשנים – זה המקום לכל מי שיש לו מה לכתוב ודלתות המדיה היו סגורות בפניו עד כה.
זה המקום גם לעסקים מכל סוג והיקף שרוצים לקיים דיאלוג רציף , אפקטיבי וחסכוני , עם תושבי איזור המגאזין.
תזכיר לי: מי זה כיכר רבין?
כרזה מעולה על הזכרון המתפוגג של רצח רבין, פרפראזה של יוסי ברגר על כרזה של דוד טרטקובר:
פיצה עם פטריה גרעינית
קריקטורה של יגאל שתיים על האיום האיראני (האיום שלנו עליהם, במקרה הזה):
נתפשר על פרוסי?
ההאקר הזה – רוסי או איראני? תמר עילם גינדין משחקת בגשש בלשן:
זה שהדקדוק יותר מתאים לרוסית מאשר לאנגלית לא אומר שהוא לא מתאים לפרסית. השגיאה הבולטת ביותר אצל רוסים היא השמטת תווית היידוע (the). זה בגלל שברוסית אין תווית יידוע. אבל גם בפרסית אין. זאת שגיאה מפורסמת גם של פרסים.
בניגוד לרוסית, שבה אין בכלל קטגוריית יידוע לשם העצם, בפרסית יש קטגוריית יידוע שהיא אפילו יותר רחבה מאשר בעברית: שם העצם הוא לא סתם מיודע או לא מיודע, אלא יש שלוש דרגות שונות של חוסר יידוע (באנגלית יש שתי דרגות של חוסר יידוע: I love garlic, I love the garlic, I love a garlic – which is weird but we don’t judge other people’s perversions) אבל בניגוד לעברית ולאנגלית, המיודע הוא הבלתי מסומן. כלומר אין תווית יידוע. יש תווית סיתום שהיא בערך כמו a באנגלית, ודרכים תחביריות שלא כאן המקום לפרטן, להבחין בין דרגות היידוע השונות. בכל מקרה, ניסיתי למצוא מקומות שבהם הייתי מצפה ל-a/an והוא אינו מופיע, ולא מצאתי. רק היידוע מושמט, לא הסיתום. לכן זה אמנם יותר רוסית מאשר אנגלית, אבל יותר פרסית מאשר רוסית.
מהנעשה במולטיספירה
שרון טל: “ב 11.11.11 ניתן לכם 11% הנחה כי נגמרו לנו כל הרעיונות השיווקיים ולמזלנו יצא תאריך מגניב כזה של חתונות של מתלהבים. בואו בשעה 11 ו 11 דקות וקבלו אקסטרה 11% על ה 11% שכבר נתנו. נו בואו”.
דניאל רוזנברג: “מי שמיקם את הסוגריים במרחק של מקש אחד בלבד במקלדת לא לקח בחשבון את ההשלכות הבין-אישיות העצומות שיהיו לבלבול בין סמיילי שמח לסמיילי עצוב”.
סילבן חסון מ”סברי מרנן”: “האינטרנט זה חמישים אנשים פיקטיביים שנמצאים באותם חמישים אתרים ומדברים עם אותם חמישים אנשים, פיקטיבית” (ציטט: דב אייכלר).
אן מוס: “מה קורה למדינה הזאת? נמאס לי מכל הסטטוסים על הגזענות, שנאת נשים, חרדיזציה, התעללות בבעלי חיים. אני צריכה הפסקה מפייסבוק ומעדכונים לגבי המציאות בישראל”.
אין חתול בתמונה הזאת
תום נפרד מטושטוש:
אנשים שלא גידלו חתול לא יודעים עד כמה קיומו נוכח בכל היבט של החיים. כל פתיחת דלת (או סגירתה), כל הליכה למקרר או לשירותים, כל יציאה מהבית או חזרה – כולן מנכיחות את החתול בתוכן באופן אוטומטי לגמרי, בלי שתוקדש לכך שום מחשבה. גם עכשיו, כשהיא איננה. איננה. איננה. אני עדיין חושב בחתולית. סוגר את דלת הסלון לפני שאני יוצא למרפסת, מצפה ליללות הגעגוע כשאני עולה במדרגות, נושא עיניים מלאות תקווה אל הרצפה בציפייה לראות אותה הולכת אחריי למטבח. ואין לי שום רצון שהתחושות האלה ייעלמו.
[…]
זה נחשב לא לגיטימי, להתפרק בגלל מוות של חתולה. מותר להיות עצובים במידה, נוסטלגיים במידה, אבל מצופה להמשיך לתפקד, ללכת לעבודה, לחשוב על חתול אחר כתחליף. זה נחשב לבנאלי, משהו שרובנו עוברים בשלב כלשהו, סוג של הכנה או שחזור או חזרה גנרלית לאובדנים הגדולים באמת. אבל זה לא מרגיש ככה. גם הכתיבה על כך היא בנאלית, ניסיון כושל לזקק מתוך הבנאליה רגעים בודדים של ייחוד וייחודיות. אבל הרגעים האלה לא יכולים להיכתב, כי הם היו קיימים רק בעולם האמיתי, זה שבו טושטוש שכבה לצדנו, מגרגרת כשאנו מגרדים את פדחתה, את העורף, את העור המעט חשוף מתחת לאוזניים, וידענו שאנחנו מגשרים על כל מה שהשפות השונות שלנו לא יודעות לבטא.
אגב, יש חתול בתמונה הזאת.
מה זה “גולשים בזמן”?
גולשים בזמן: מדור יומי (בשאיפה) של לינקים שמגיעים בזמן ומבזבזים זמן. יש לכם משהו מעניין לספר? כתבו לי באימייל ido@kenans.net.
שם המדור ניתן על ידי יהונתן זילבר. לוגו גולשים בזמן מורכב מצילומים (1, 2) של busbeytheelder (cc-by-sa) ומגופן שטנגר של מאיר סדן (cc-by-nc-nd).
תגובות
8 תגובות לפוסט “גולשים בזמן: תג מחיר • קרן נויבך • טושטוש החתולה”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
לחתום על העצומה נגד סגירת את השאלטר של חתונות רבני צוהר היא עדין תמיכה בחיבור של מוסד הנישואין והמדינה ותמיכה בחתונות דתיות-יהודיות בלבד.
העצומה צריכה להיות בעד הפרדת מוסד הנישואין מהמדינה ורבני הצהר צריכים להצטרף לעצומה הזו ולא להיפך.
לא שופטים אדם בעת צערו, ומה שנעשה לחגית רז הוא אכן פשע לכל דבר. רק, להעמיד דברים על דיוקם:
“האלימות היא מנת חלקם של הפלסטינים מזה זמן רב, של ערביי ישראל וגם של פעילי זכויות האדם והשמאל.”
מה שנכון. אשר פלמר וילדו הם קרבנות של אלימות הפלסטינים. ז’אן בכור הקדים אותו בקורבנות של אלימות ערביי ישראל.
ואילו שלום ענכשיו ודומיו אמנם מקפידים שלא יקשרו אותם לאלימות פיזית, אבל להזכיר לכולם – התפקיד של חגית עפרן הוא ראש המחלקה האחראית על הרס בתים של משפחות בשם האידיאולוגיה (והסטנדרטים הכפולים, כי הרי היא לא מתעסקת בבנייה בלתי חוקית ומסוכנת בסילואן).
פושעי תג מחיר רחוקים מלהיות הראשונים להכניס אלימות לסכסוך הישראלי-ערבי. ושלום עכשיו יכולים, בהחלט, להתגאות בכך שהתנכלותם האידיאולוגית למתיישבים הובילה לשבירת הכלים ולאלימות מולם. שאפו!
עידוק – גלית רז. חגית עופרן.
אולי לא הבנת את האירוניה במה שאבישי עברי כתב. האמירה “אם הם לא היו שם זה לא היה קורה” מונית הרבה פעמים כלפי מתנחלים שזורקים עליהם אבן או יורים עליהם. אמירות בסגנון: “הם בחרו לגור שם אז…” לזה הוא התכוון.
ג’י, תודה
לא מסכים עם נועה אסטרייכר. באמת שלא רע לי כאן.
16 שנה לרצח רבין- איתמר בן גביר:” ממרחק השנים אפשר להודות שיגאל עמיר טעה – איאקס הגדולה לא שרדה את עזיבתם של דווידס וקלייברט”
גם הטיפוגרפיה של אנשי תג מחיר מזעזעת.