המחאה, איראן והתקשורת

דרור פויר כותב בטורו בגלובס על ענני המלחמה המתחשרים, ומתייחס בין השאר לתפקיד התקשורת:

וכמה שקופה ומביכה הכניעה של מה שמכונה סדר היום הציבורי, כלומר התקשורת, אל מול פני השיח הישן הזה. כמה היא ששה אלי קרב. התקשורת הישראלית יכולה ללמד אותך הרבה יותר על המתרחש במעמקי האדמה במתקן להעשרת אורניום בנתנז – 9,000 צנטריפוגות מחולקות למערכים של 164 צנטריפוגות – מאשר על מה שמתרחש בשכונת ג’סי כהן בחולון.

בסיס הטילים בפרצ’ין, ממערב לטהרן, גלוי וידוע בפני צרכן התקשורת הישראלי, על כל מכלית שחנתה בו בצהרי שבת שעברה, הרבה יותר מאשר הסעיפים הנכלוליים בחוק ההסדרים. רזי התדלוק האווירי ואתגריו, והשיקולים בבחירת מסלולי הטיסה לתקיפה, מוכרים לנו יותר מאשר הקריטריונים לדיור בר השגה בדרום הארץ.

כל אחד מאיתנו יודע יותר על ראשי הנפץ שיש לאיראן מאשר הוא יודע על מה שנעשה בכספי הפנסיה שלו. חד-הוריות אאוט. משמרות המהפכה אין. אפילו ברק, בהתבטאות הנ”ל, הוכיח בקיאות יתר בתוכניות ריאליטי מאשר במציאות הישראלית היומיומית. יש לאיראנים מזל שהם לא ארגון עובדים ישראלי, אחרת כבר מזמן היו מורידים אותם על הברכיים.

הכול בסדר. כך הדברים אמורים להתנהל. התקשורת ממהרת להספיד את המחאה ולהחיות את המלחמה. היא נחפזת לחשוף כל מיני-ספין בירכתי לשכת ראש הממשלה וכל סכסוך עבר קטנצ’יק בין ברק ליעלון, אבל בולעת בחדווה את המניפולציה הגדולה.

13 בנובמבר, 2011 | בנושאים 404, עיתונות ותקשורת 

תגובות

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.