פייסבוק היא המראה בחדר האמבטיה: הדבר הראשון שמביטים לתוכו כשקמים בבוקר
פייסבוק היא מהדורת חדשות האנושות. הכתבות מגיעות משלל מקורות ובשלל פורמטים: סטטוסים, פתקים (סטטוסים מורחבים, כמו פוסטים בבלוג), תמונות, צ’ק אינים (רישום נוכחות במקום מסוים), אירועים. הכתבים הם המשתמשים: מעלים סטטוס יאוש על דדליין בעבודה, עושים צ’ק אין בבית קפה בכרמיאל, משתפים לינק לכתבה מאתר חדשות, מצלמים באינסטגרם תמונה של ניידת משטרה חונה בחניית נכה, מאחלים מזל טוב על קיר של חבר שחוגג יום הולדת, מטקבקים לפתק של מפורסם שהרגיז אותם, יוצרים אירוע להפגנה נגד יוקר החשמל ומזמינים חברים.
העורך הראשי הוא האלגוריתם, רוטב סודי של משתנים שקובע אילו מהתכנים הללו יוצגו בפיד (זרם המידע שמוצג למשתמש בעמוד הראשי של הרשת החברתית), כמה משתמשים אחרים יראו אותם בפידים שלהם, מי יהיו המשתמשים הללו, באילו ימים ושעות יוצגו התכנים, ולאורך כמה זמן הם יוצגו לפני שיועברו לארכיון האפל של הסטטוסים הישנים, שאפילו מנוע חיפוש בסיסי אין בו.
אנחנו, העור והמוח והלב והדם שנקרמו על השלד של פייסבוק והפכו אותה לישות עסקית שהונפקה לפי שווי של יותר מ-100 מיליארד דולר, לא יכולים לקבוע, או אפילו לדעת, אם האנשים שבחרו להיות חברי-פייסבוק שלנו יזכו לראות את מה שאנחנו כותבים, או שזה נכתב למגירה בעל כורחנו. הם, לעומת זאת, יכולים להחליט לשחות כדגי סלמון חברתיים נגד זרם הפיד אל הקיר הפרטי שלנו, לדפדף בו ולקרוא לאחור את כל מה שכתבנו. מה שכמובן יהפוך אותם לסטוקרים.
הצנזורה היא פייסבוק, וזרועה הארוכה, האוחזת במספריים, היא המשתמשים, שמתבקשים להלשין לה על תוכן לא ראוי: הפוסט הזה עוסק בי או בחבר, אני לא אוהב את הפוסט הזה, הוא מטריד אותי או מטריד חבר. או: הפוסט הזה עוסק במשהו אחר: ספאם או הונאה, שיח שנאה, אלימות או התנהגות מזיקה, תוכן מיני מפורש, אני חושב שמישהו סיכן את החשבון של חבר שלי או פרץ אליו. מספיק תלונות יגרמו להסרה של התוכן ולנזיפה במשתמש שהעלה אותו, שיתבקש לקרוא את כללי השימוש באתר ולהבטיח שיתנהג יפה מעתה והלאה.
הרייטינג הוא מספר החברים והעוקבים שלנו, והאינטראקציות על התכנים שלנו, לייקים, שיתופים וטוקבקים. כל מה שעושים מדיד, כל מה שמדיד נספר, הכל מה שנספר גלוי, כל מה שגלוי הוא תחרותי.
אנחנו 900 מיליון העבדים הנרצעים של פייסבוק.
לייקטיביזם
פייסבוק עושה לנו ספויילרים למציאות: גם אם נמנענו מעיתונים, ממהדורות חדשות ומתוכניות סאטירה כי לא רצינו לדעת שהבחירות המוקדמות התבטלו בגלל תרגיל מסריח, שהדיקטטור החביב מהמדינה השכנה נידון למאסר עולם, שהזמרת הבינלאומית הפופולרית נתנה הופעה מרגשת, שהממשלה החליטה לתקוע אותנו עם עוד אחוז במע”מ – הרשת החברתית תחשוף אותנו למידע הזה. אנחנו יכולים להחליט אם ומה לעשות איתו, אבל אנחנו כבר לא יכולים לא לדעת אותו.
פייסבוק היא קלפי משוטטת שעושה משאל עם על כל דבר: לייק או לא לייק לתמונה של התינוק של החברים שלי? לקבוצה למען השבת גלעד שליט לאלמוניותו? לפוסט המרגש של הבן שאמו קיבלה יחס משפיל בעבודה?
פייסבוק היא”תרמתי במשרד”: עשיתי attending לאירוע של ההפגנה לסגירת חוות הקופים לניסויים, עשיתי לייק למודעה שקוראת להצטרף למאגר תורמי מח עצם, שיתפתי את התמונה של החתול שמחפש בית, . אולי אלך להפגנה, אולי אצטרף למאגר, אולי אאמץ חתול. אולי לא. כנראה שלא. אין לי זמן. אבל אני את שלי עשיתי. תרמתי במשרד.
פייסבוק היא במת אינסטנט-לינץ’ על גלגלים: מישהי פרסמה תמונה של אדם שלטענתה הטריד אותה מינית, מישהו פרסם תמונה של פסולת שלטענתו זוג מאורס השאיר ביער, מישהי פרסמה תמונה של מוצר ישראלי שנמכר בחו”ל במחיר נמוך יותר מזה שבארץ, מישהו מפרסם סרטון של מישהו שלטענתו גנב לו את הסלולרי, מישהי מפרסמת סטטוס שאפשר להבין ממנו שהיא השתתפה בביזת מהגרים אפריקאיים, מישהו טוען שהמעסיק של אמו התנכל לה, מישהי מפרסמת כרזה שטוענת שיצרנית משקאות ממותקים מבצעת ניסויים בבעלי חיים. בדיקת העובדות, קבלת גירסת הצד המואשם, ניתוח הסיפור והסקת מסקנות שקולה מגיעים, אם מגיעים, אחרי שהרשת כבר גועשת, משתפת ורושפת לטובת מי שנתפס כאנדרדוג. משפט צדק זה כלכלה ישנה.
פייסבוק היא זירת טוקבקים שמסיכות האנונימיות והפוליטיקלי קורקט קולפו ממנה.
הסתר פנים
בשנות העשרה המוקדמות שלו יצר מייסד פייסבוק, מארק זאקרברג, את “זאקנט”, תוכנת הודעות דיגיטלית ששימשה את אביו רופא השיניים לתקשר עם המזכירה שלו בלי לצעוק מעבר לדלת, ואת משפחתו להעביר הודעות בין בני הבית בחדרים השונים.
פייסבוק מאפשרת תקשורת בין אנשים שנמצאים בחדרים שונים באותו בית, או אפילו על אותה ספה בסלון, כשאחד מהם עם הפנים קבורות בלפטופ והשני עם העיניים ממוקדות במסך הסמארטפון. היא מאפשרת יצירת קשר, קיום תקשורת וניהול מערכות יחסים שלמות בין אנשים שנפגשים מעט מאוד, או שלא נפגשו, או שלעולם לא ייפגשו, פנים אל פנים. המילה “face” בשמה של הרשת החברתית נטענת באירוניה.
שם וקיים
פייסבוק היא כיכר העיר הגלובלית, שבה נפגשים, מכירים, מדברים, משתפים מידע, מחליפים דעות, מתווכחים, מפגינים, מתקוטטים, משמיצים ומאיימים.
פוליטיקאים נוהרים לשם, ליחצן ולקדם ולבדל את עצמם, לדבר אל הגולשים ולפעמים איתם, כשהם חושפים את עצמם לשאלות מציקות, הטרדות, נאצות ומתקפות מתואמות של אקטיביסטים.
אתרי תוכן נוהרים לשם. תכניהם מוצגים ככותרת, כותרת משנה ותמונה, וגולשים רבים מסתפקים בתקציר בפייסבוק ומקיימים תחתיו את הדיון, במקום להיכנס לאתר, לקרוא את הכתבה, לדבר בטוקבקים ולאפשר לו להתפרנס מפרסום – כלומר, פייסבוק שותה לאתרים את הטראפיק ואת תקציבי הפרסום. והם עוד משתפים איתו פעולה וקוראים לגולשים “הצטרפו לדף שלנו בפייסבוק”.
תכנים שאין להם נוכחות רשת נוהרים לשם: גולשים מקליטים מהרדיו, מסריטים מהטלוויזיה, סורקים מהעיתון, מצלמים מהרחוב ומעלים לפייסבוק, כי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתון וברחוב אין פלטפורמה אומניפרזנטית שאפשר לנהל על גביה דיון עם אינספור אנשים אחרים בלי מגבלות גאוגרפיות.
גופים מסחריים נוהרים לשם, כי איפה שיש פעילות אנושית יש הזדמנות עסקית, וכי אם הם לא יהיו שם, הם יהיו בלתי נראים לכמות הולכת וגדלה של צרכנים פוטנציאליים.
גורמי אכיפה ובטחון נוהרים לשם, לנסות להבטיח שהסדר הקיים יישמר גם שם. הוא לא.
אנשים נוהרים לשם, כי מי שלא בפייסבוק לא יודע מה קורה, מה החברים שלו עושים, מי נכנס לזוגיות ומי התחתן ומי הוליד ומי התגרש ומי חוגג יום הולדת ומי מת ולאן יוצאים הלילה.
כבעלת כיכר העיר הזאת, פייסבוק היא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת של הפוליטיקלי קורקט של העולם התאגידי המערבי: היא קובעת מה מותר להגיד, איזה לינקים מותר לשתף, אילו תמונות מותר לפרסם; היא קובעת אם התכנים שלנו עומדים בכללים הללו; אם לא, היא מסירה אותם, ולפעמים חוסמת לנו את הגישה לרשת החברתית שלנו, שנלמד לקח. גולשים מלשינים על גולשים
אפשר לטעון לגבי פייסבוק את מה שמשרד פרסום טען פעם לגבי דפי זהב: אם אתה לא שם אתה לא קיים, לפחות עבור נתח הולך וגדל של האנושות המקוונת. המסקנה הנגזרת מכך מפחידה: פייסבוק קובעת מי קיים ומי לא קיים.
עקבות חיים
פייסבוק היא שלולית צבע טרי שדרכנו בה, מתרחקים הולכים ומשאירים אחרינו עקבות למעשים שלנו.
פייסבוק היא פח זבל שאליו אנחנו משליכים פיסות חיים: איפה היינו, מה עשינו, איך הרגשנו, היי, תגידו צ’יז, מצלמים אתכם!
פייסבוק היא סרט המשך לסרט אימה: יום אחד מישהו מחטט בסטטוסים הישנים שלנו, מוצא משהו ששכחנו בכלל שהעלינו, עושה לו לייק או טוקבק או שיתוף והופך אותו לזומבי-סטטוס שחוזר לרדוף אותנו אחרי שחשבנו שהוא כבר מת ולא יטריד אותנו יותר.
פייסבוק היא מדור רכילות: אנחנו קוראים בו על חיים של אנשים אחרים. חלק מהדיווחים הם תוצר לוואי של אפליקציות שמפרסמות את עצמן באמצעות המשתמשים: קראתי כתבה במקו והאפליקציה דיווחה על כך בקיר שלי. חלק מהדיווחים מגיעים מחברים: חברה שלך צילמה אותך בדאנס בר אתמול, העלתה לפייסבוק ותייגה אותך. אח שלך עשה צ’ק אין על הבית של סבתא שלכם, כתב שהוא משתתף בסדר פסח המשפחתי ותייג אותך. האנשים הקרובים ביותר אלינו הופכים לכתבי רכילות וצלמי פפראצי, ואנחנו הסלבים. אבל מה לנו כי נלין עליהם – חלק גדול מהרכילות עלינו הוא דיווח עצמי שלנו: שיניתי סטטוס לרווק, צילמתי את ארוחת הבוקר שאכלתי במרפסת, סימנתי “משתתף” על הקרנה של סרט בסינמטק, שיתפתי ציטוט מספר שאני קורא בקינדל. אתם אפילו לא צריכים לשאול “ער?” – אתם יודעים שאני ער כי בדיוק לפני רגע עשיתי לייק לתמונה של חתול.
פייסבוק היא סוחר הסמים של הסיפוקים המידיים שלנו. היא דוחפת לנו נוטיפיקציות, הודעות חיווי על כל אינטראקציה שקשורה אלינו: היי, תראה, מישהו הציע לך חברות! וואי, תסתכלי, מישהי עשתה לייק לסטטוס שלך! יו, מישהו תייג אותך בתמונה, ואנשים מגיבים שם! יה, מישהי צירפה אותך לקבוצה ועכשיו אני אספר לך על כל סטטוס שעולה שם! הו, מישהו הזמין אותך להתקין אפליקציה ולשחק נגדו פוקר! אללי, מישהו עשה לך פואוק! יא אללה, מישהי הגיבה לסטטוס שתוייגת בו! ועוד מישהי! ועוד מישהו!
אנחנו כנראה לא מייצרים מספיק פעילות עבורה, ופייסבוק, כמו מאמן כושר אישי מוטרף סטרואידים, דוחפת לנו בפרצוף הצעות לפעילות יזומה. לא רק “הנה אנשים שאתה כנראה מכיר, אולי תציע להם חברות?”, אלא גם “האנשים האלה חברים שלך, למה שלא תעשה להם פואוק?”
פייסבוק היא הסמטה המוארת שבה אנחנו פוגשים אנשים שלא מתביישים להגיד בפומבי: אני נרקיסיסט, חלאה, דכאוני, גזענית, אוהב אדם, עצובה, מיזנתרופ, הומו, הומופוב, מסיתה, קסום, עבריין, עבריינית בפוטנציה, מצחיקה, מגוחך, אישה של כלבים, איש של חתולים, זוג דביק עם פרופיל משותף.
פייסבוק היא פרויקט דוקומנטרי גרגנטואי לתיעוד מקיף של הפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים. חלק גדול ממהפעילות היומיומית של 900 מיליון אנשים היא עדכונים בפייסבוק.
מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
פייסבוק היא המראה באמבטיה: הדבר האחרון שמביטים לתוכו לפני שהולכים לישון.
________________
התפרסם במקור בגירסה שונה ב”נפלו ברשת“, גליון יולי 2012 של אודיסיאה. תוכנית בגל”צ סביב המאמר כאן
תגובות
6 תגובות לפוסט “פייסבוק היא המראה בחדר האמבטיה: הדבר הראשון שמביטים לתוכו כשקמים בבוקר”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מאמר מצוין ומאומד מעניין.
איפה אני יכול למצוא את הfeed של הrss בפורום?
הrss בבלוג*
האמת? לא מעולה. חפרת על משהו מאוד בנאלי. לא נתת שום תובנה חדשה.
בתור מי שאין לה פייסבוק (ורק אומר שגילי בין 20 ל-25), די מרתק אותי לקרוא על כמה שהחיים של כולם כל כך עמוק בתוך זה. אולי אני לא מבינה כלום? אולי החיים שלי יכולים להיות הרבה יותר מעניינים אם יהיה לי פייסבוק? אבל בינתיים די בסדר לי ככה.
מעניין מי ישבר קודם. :)
אני יותר מבוגר ולמרות זאת גם חשבתי ככה. אמר לי חבר “לא נורא. יבוא יום ותתחבר…”. ואכן זה קרה – יום אחד מצאתי עצמי בפנים. תתחברי ותהני.
[…] הנה אחד במארקר על רודפי האמבולנסים של הפייס. ועידוק: פייסבוק היא המראה שבחדר האמבטיה. […]