השעות נוקפות אצבע מאשימה

התחלתי לפסל בעצמי חיות כאלה, כדי להעביר את הזמן. יצרתי דוגמאות מגומי בצבעים שונים, מִלאתי את רֵאוֹתיי בשעמום ונשפתי לתוכן. עד מהרה היה לי ספארי מפואר, נטול כלובים וגדרות, ונִצבתי כגולם במרכז השממון. חיינו לא באושר ובעושר, אבל לא אושר ועושר לא אומר בהכרח אומללות ועוני, כמו ש”לא רע” לא אומר בהכרח טוב. כשהגיעו גלים של עניין, תפקדתי כנח של היאוש-נעשה-יותר, והעלתי לתיבת הפנדורה שלי זוגות-זוגות של מייצגי שעמום מרהיבים. הגלים שהפכו לים ולאוקיינוס ולשצף-קצף של מליחות ושל שיירי בתולות ים, העלו מהסיפון עננות מפוהקות. נִשאנו בעין הסערה, ובעין הסערה אין סערה, וזו לא שגיאה, גם לא שגיאת כתיב. וכך העברנו את הימים והלילות, בעין-אין סערות, ואנחנו חיים בלא אושר ועושר עד עצם היום הזה.

עוד ליל שִשי בודד. ירח ריק ואין למי ליילל. מנסה לחרוז מלים לשקט, אבל אין אפילו הד. המקרר מקרקר. הרעב מתגבר. הסערה בעיני המתבונן.

אין לי ראש למלים ארוכות, ואתה מין.

להתעלס זו מלה נהדרת. זה כמו ללעוס עם כל הגוף.