החלטתי להרשם לקורס “איך לנבול נכון”.
עד לפני כמה ימים עוד התלבטתי בין “האסתטיקה של ההתאבדות” לבין “מבוא לאפילוג האישי”, אבל בחרתי בגסיסה הטבעית כי לא רציתי לשחק את אלוהים או את הגורל, ויש שאומרים ששניהם קרובי משפחה, או שכאשר אחד מהם מביט במראה, הוא רואה מולו את השני. ואני לא טובה בנחישוּת אבל יודעת לזרום, ולכן זה הקורס שכנראה הכי התאים עבורי.
התחלנו עם שיעור הִתאדשות שהעביר פרופסור מאפיר עם שם גנרי, בא בימים ומת בלילות, וזה היה כל כך מוצלח שפִּהקתי בשרשרת. אומרים שפיהוק מדבק, ואם זו שרשרת, חוליה אחת כנראה הדביקה את השניה, ומכאן ועד אינסוף הדרך קצרה. סיימתי את השיעור עם עיניים חצי-עצומות, ולא יכולתי שלא להתאפק עד לפעם הבאה.
ככל שנקף הזמן, האצבע שלו היתה פחות מאשימה. החיים נלעסו לשגרה שהצבע שלה היה מריחה של כל הצבעים יחד. באור זה נראה לבן, כמו שבשבת צבעונית שמסתובבת, אבל כולם יחד משוחים על נייר מקבלים גוון של חרא, כמו בציורי ילדים. זה נקרא “תכל’ס”.
בסיום הקורס מָלקוּ לי את האישונים שכבר גססו מחוסר מיקוד וספיגה, מה שנקרא “עיניים עלומות”, וקִבלתי תעודת הצטיינות אבל אף אחד לא מחא כפיים.

כשאתה מתעטש אומרים לך לבריאות. כשאתה מתאדש לא אכפת לך מה אומרים.

אמרתי זאת פעם ואומר זאת שוב: אמרתי זאת פעם.

פעם במלעיל הלב פעם במלרע.

באתי ללכת, הלכתי לבוא. זה מתקזז, אז בעצם לא עשיתי שום דבר. רק התכוונתי. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אבל רק כאלה שגררו מעשים. פוטנציאל יכול להשאר אפסי, ואפס יכול להיות נצחי.

שוכלת את השכל, מפרמטת את הפורמט, מגלה את הגל, מרכיבה את הרכבת, מתקרבת אל הקרב, מנשקת את הנשק, ממשיכה אל המשוכה, מנצחת את הנצח.

בתחרות זריקת זין לא אכפת מי מנצח.

“יש בי תבוסתנות והיא תנצח”, את שרה לי לפעמים כמו אגדת רוק, והעיניים שלך מזדגגות כאילו את בוהה בנקודה אחרת, עמוק בתוכך, או אולי היא ממש מול העיניים שלי או מתחת לשפם ואני לא מבחינה בה. קורה. יש בי שנאה כבושה כלפייך, בגלל הנטיות שלך שגרמו לנו לגור בקומה ראשונה ובלי מרפסת. אנחנו עוברים מקרקע לקרקע ואני עדיין צריכה להחזיק לך את היד בכל כביש שאת חוצה.
מעולם לא הבנתי מה התועלת בך, אבל הוקל לי שזה עומד להסתיים בקרוב – בשנה הבאה סופסוף תהיי בת 27.

דחסתי מלים למגירה וסגרתי אותה על היד / קואורדינציה ארורה, ואיפה את, איפה את / אני סתם חושקת בעוד של מוכר, סופרת קומות לאחור / יורדת למצא כפיות של סוכר לספל קפה שחור // הכל לטובה, דברה אל הדלת / לטפה ועזבה כשהיא מעורפלת / ומאה אחוז של חוסר ריכוז זה כואב באזור הכתפיים / לוחץ בחזה, העסק הזה /// מתוך: שפיותי

אהבתי אותך או אהבתי את מה שגרמת לי להרגיש / אבל עכשיו אתה גורם לכל העכברים שבי לצאת / לחפש מחילה בין פורקן לבחילה באותו מעגל מתעוות / ואלו לא שעות מתות, זה רק אתה שמת /// מתוך: קליפה של איש

לפני שנים ידעת להשיט / לי ספינות ענק לאורך הנימים / ואני, בהתאמה כמעט, ידעתי להושיט / יד, להשתכר ממים אדומים /// מתוך: שיט

או, איך הייתי רוצה / לדעת אותך כמו בדייט חמישי, אם תרשי / בינתיים עומד לי פה / שמח לראותך גם בכיס שלי // עוד משקה ועוד סדק, מכיר את הפזמון / מכה סביב השיח, מצליח / לחדור את הנפש, חומות של עכבות / מכניס, כספונטאני, סוס טרויאני /// מתוך: חרובים

אתה אומר לי: את כותבת מהראש, לא מהלב / אני עונה: אני כותבת מכל חור שמאפשר // דגלון לבן מונף בזרם / כן, להנהן אל המצב / בו אין פרפרים בבטן / אבל יש נעים בגב // וזה סתם יהיה טפשי / לחתוך עכשיו עורק ראשי / רק בגלל שמשהו פג פה / והוא כבר לא מאוהב /// מתוך: קורטוב

אז מה, גילית שאני מדהימה / בין דפים לכריכה / בין ניצוץ למבוכה / בין סדין לשמיכה / באמא שלך // אז מה, אנחנו באותה נשימה / מי יודע לאן זה נוסע, פוסע, צולע, קורס וטובע // ופתאום הייתי קמט שחושש מהבאות / נכתב בדם, נכתב בדבש, מה יזע, מה דמעות /// מתוך: גילוי לב

עוד שנה כך חלפה לה עברה / עת אפצח בשירת ברבורה / בין דמעה למחשוף / כבר רואים את הסוף / העיקר שאקפיד שוב להיות שיכורה

שקיות עושות רעש כדי שתמיד נצטרך לכבד.

פתחתי את המקרר, אבל לא מצאתי שם את מה שהתכוונתי לעשות.

אלכוהול. נותן לאנשים לגיטימציה לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, מאז שהם לא מצליחים לזכור.

מוחות קטנים עושים צל גדול, לכן תמיד חשוך בקרבתם.

אין בה שום דבר חפשי או מקורי. היא נמשכת בחוטים ועושה עם השפתיים.

אני לא בוחלת באמצעים, זה נשמע כמו משהו שהם לא יהנו שעושים להם.

הייתי עושה מה שהלב אומר / אבל אין לי לב מדבר / הוא דופק פעם ל”כן” ופעמיים ל”לא” / אך פה ושם מחסיר פעימה או מתגבר.

הזמן עושה את שלו, הזמן יכול ללכת.

הדברים היחידים שאני יודעת בצרפתית הם להגיד תודה ולהתנשק.

אוטובוס. המקום בו לא הייתי מנשקת אף אחד; אוטובוס. נדמה לי שאני יושבת היכן שפעם, לא מזמן, מישהו השתין או נפח את נשמתו; אוטובוס. המקום בו רצוי להשען כמה שפחות; אוטובוס. הרכב שאוסף אנשים שאוספים בקבוקים; אוטובוס. כי חיי היו הרבה פחות מעניינים ועשירים לפני שהכרתי כל פינה בחולון; אוטובוס. גם אליו נכנסים רבי מאומן, רוסי שיכור ואיש עם שקיות, אבל אף אחד לא מספר על זה בדיחה; אני באוטובוס. מה סיבת היאוש שלך?

ליאוש אין קול, רק מבט סדוק עם אישונים שזולגים מתוכו.

פטמות הן האישונים של השדיים.

“אני כבר לא יכולה לגמור מהצלחת”, אמרה לי חברה שמנה שרזתה, “כמו שאף פעם אי אפשר לסיים בקבוק לק”. היא חייכה חיוך רחב ואמרתי לה שיש לה משהו בין השיניים.

אז מי שעובר השתלת שיניים צריך להחזיר את האגוזים שקִבל?

בסניף הדואר בקינג ג’ורג’, תור של ששה מליון איש, חריקות שיניים מופנמות ודממת יאוש. רק צפצוף נשיפותיו של קשיש קצר-נשימה חורך את עור התוף, פורט על אחרון מיתרי העצבים.

העצב הולם אותי אבל לא כמו שהוא הולם בי.

מיותר לרצות להיות זבוב על הקיר, כשכל הקירות הם מגבס.

הרי אני מיותרת. מיותרת כמו תאור נעדרים ברדיו, כמו בולים בשנת 2012, כמו תוספתן, כמו מבקר כרטיסים באוטובוס, כמו פרשן כדורגל, כמו קונדומים בטעמים, כמו כוס קפה לפני השינה, כמו “אלטרנטיבה אחרת”, כמו “טעות לעולם חוזרת”, כמו “שוב פעם”, כמו “ניואנסים דקים”, כמו כפתור מיוט לשפת הסימנים, כמו רגשות לאבן, כמו גלגל חמישי, כמו חמש פעמים שיפט, כמו תחנת הרכבת בעתלית, כמו מסטיק משומש, כמו דייט בחשכה, כמו מח לעכבר מעבדה. ואם המשפט הזה מיותר, אז גם זה. וגם זה. וגם זה. זהו, נגמר לי, תודה.

ההצגה חייבת להמשך עד שהגברת השמנה שרה.

אז, בעצם, הגברת השמנה שרה את שירת הברבור.

חבל שאתה לא דובר שפת גוף.

הוא: אני לא מבין למה את כועסת.
היא: אני כועסת כי אתה לא מבין.

לא מבינה אנשים עם שמחת חיים. מה הם לא יודעים שאני יודעת.

אני שמחה שמצאתי אותך בים האנשים. אומרים שיש הרבה דגים בים, אבל דגים, בניגוד לאנשים, זה מה שרוצים למצא שם. לפחות זה מה שאומרים. ואמור זה שם של דג ששוחה לאורך ולרוחב החיים, במעגלים, בקוים מקבילים שנפגשים, מקריס יקומים ומחריב תקוות, כוונות ומשאלות לב. לפחות וליותר, זה מה שאומרים. אולי הם יודעים על מה הם מדברים. אולי בזאת דברים אמורים וכך הם אמורים להיות. דגי זהב צפים בים של מליחות ומרירות ומחשבות. אני שמחה שמצאתי אותך. להתראות.

התחלתי לפסל בעצמי חיות כאלה, כדי להעביר את הזמן. יצרתי דוגמאות מגומי בצבעים שונים, מִלאתי את רֵאוֹתיי בשעמום ונשפתי לתוכן. עד מהרה היה לי ספארי מפואר, נטול כלובים וגדרות, ונִצבתי כגולם במרכז השממון. חיינו לא באושר ובעושר, אבל לא אושר ועושר לא אומר בהכרח אומללות ועוני, כמו ש”לא רע” לא אומר בהכרח טוב. כשהגיעו גלים של עניין, תפקדתי כנח של היאוש-נעשה-יותר, והעלתי לתיבת הפנדורה שלי זוגות-זוגות של מייצגי שעמום מרהיבים. הגלים שהפכו לים ולאוקיינוס ולשצף-קצף של מליחות ושל שיירי בתולות ים, העלו מהסיפון עננות מפוהקות. נִשאנו בעין הסערה, ובעין הסערה אין סערה, וזו לא שגיאה, גם לא שגיאת כתיב. וכך העברנו את הימים והלילות, בעין-אין סערות, ואנחנו חיים בלא אושר ועושר עד עצם היום הזה.

עוד ליל שִשי בודד. ירח ריק ואין למי ליילל. מנסה לחרוז מלים לשקט, אבל אין אפילו הד. המקרר מקרקר. הרעב מתגבר. הסערה בעיני המתבונן.

אין לי ראש למלים ארוכות, ואתה מין.

להתעלס זו מלה נהדרת. זה כמו ללעוס עם כל הגוף.

מוֹכר מבוגר מהמיציה שבין פינסקר לבוגרשוב, נִסה לעזור לפרוץ מכונית שננעלה מבפנים. אמר שהתמחה בזה. פעם הוא היה סוחט אנשים, היום הוא סוחט תפוזים.

חרוזים תמיד מחייבים לשטויות. במיץ עגבניות.

למה אומרים “מיץ תפוזים” ו”מיץ תפוחים” אבל לא “מיץ גזרים”? זה עמוק מדי?

אני אוהבת את הביטוי “תהומות הנשיה”, אבל הוא מטעה כי הוא נשמע סקסי, כמו ליפול לתוך מחשוף עמוק או לאורך שסע בשמלה, כשזה למעשה להאבד במחשכי השכחה.