חלק ניכר ממיליארד סינים לא טועים
מאות מיליוני סינים חיים בכפרים. העיתונאית רחל בית אריה יצאה מהעיר למסע של חצי שנה באזורים הפחות מסוקרים של סין
רחל בית אריה, מה עשית בסין?
“נסעתי לסין בתור כתבת של כלכליסט ונשארתי שם כפרילנסרית לרשת ב’, מגזינים אמריקאים ועוד. הייתי שם בבייג’ין, כמו רוב העיתונאים הזרים. זו סין האורבנית, ממוקדת בפיתוח, בהתקדמות העסקית והטכנולוגית, בפוליטיקה ובצמיחה של המעמד הבינוני של 300-400 מיליון אנשים, במשתמשי האינטרנט שמציבים אתגר בפני הממשל”.
מה חיפשת באזורים הכפריים של סין?
“בגלל שהיה לי סיבוב קודם – חייתי בכפר סיני כמתנדבת לפני כמה שנים – היה לי קשר מאוד חזק לסין הכפרית. שאלתי באיזשהו שלב, מה עם המיליארד סינים שעדיין בפאזה אחרת? איפה הם? למה אנחנו לא מתעסקים בהם? מזה נולד המסע, שהחל ב-2010 ונמשך חצי שנה. כתבתי בלוג שבועי לצ’יינה דיג’יטל טיימס, פרויקט של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שמתעסק בסין מזוויות לא שגרתיות. השתדלתי ככל האפשר להימנע מהערים הגדולות של סין, להגיע למקומות שלאו דווקא קרו בהם חדשות – אם מתפרצת מהומה באיזשהו כפר או מת שם מישהו, מגיעים עיתונאים – לתעד את חיי היום יום שם, לדבר עם אנשים, לשאול אנשים מה הם רוצים, איך הם רואים את העתיד שלהם, את המדינה שלהם, וכל הדברים שמרכיבים את החיים שלהם. לקחתי רכבת מבייג’ין דרומה למחוז סצ’ואן, והתקדמתי לאט לאט בתחבורה ציבורית חזרה לבייג’ין דרך שמונה מחוזות סיניים שונים. גיליתי על בשרי כמה סין מגוונת – במצב הכלכלי, בהיסטוריה, בתרבות”.
מה הדבר שהכי יפתיע ישראלים לשמוע על סין הכפרית?
“עד כמה האנשים שם אופטימיים בגדול. ודווקא הרבה פעמים אנשים שהחיים שלהם מאוד קשים – הם עובדים נורא קשה, היחסים שלהם עם השלטון לא כל כך טובים, יש להם טענות, הם סובלים מזיהום אוויר ומים. הרבה דברים לא התפתחו כמו שהם חשבו, אבל יש המון המון אופטימיות – ‘לילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו'”.

כרזה בכפר חביי בצפון סין קוראת לאיכרים לנצל סובסידיה ממשלתית של 13% על מכשירי חשמל שנועדה לתמרץ צריכה פרטית. צילום: רחל בית אריה
מה גילית שם שלא ידעת קודם?
“יש מקומות שננטשו לחלוטין כמעט על ידי השלטון. השלטון מבחינתם זה ראש הכפר שלהם, פקיד בדרג הכי נמוך בהיררכיה הסינית, ואין להם שום עניין מעבר אליו ולהקהילה שהם נמצאים בה. מבחינתם הוא הקיסר. ההרגשה שלי היא שהם ננטשו על ידי השלטון ועל ידי הסינים העירוניים. סינים עירוניים לא יודעים שום דבר על המקומות האלו, וזה לא מעניין אותם. יש קיטוב עמוק מאוד. זה לא שתי ארצות, אלה שני עולמות שונים”.

לי, קשישה עיוורת ששרדה את רעידת האדמה הגדולה של 2008, במחנה זמני לניצולים בסצ’ואן. צילום: רחל בית אריה
הסינים הכפריים יודעים שהמערב חושש מסין?
“אני לא חושבת שהם יודעים. יש הרבה אנשים שאומרים ש’ארה”ב רוצה לעצור אותנו כי אנחנו הולכים לעבור אותם’, יש המון פטריוטיות. אבל ברמת הספציפיקציות הם יודעים מעט מאוד על מה שקורה במערב, בערך כמו מה שאנחנו יודעים על סין. יש תחושה שהמקום הוא בתנועה קדימה, אנשים עם המון דרייב, רוצים להתקדם, הצריכה עולה גם במקומות העניים. כמעט כל קהילה, אפילו כאלו שחיו מהשדות שלהם ולא צרכו בכלל לפני חמש שנים, היום אתה רואה יותר טלוויזיות ומכוניות ומכשירי חשמל, זה שינוי גדול מאוד. רואים את התנועה הזאת קדימה, זה כוח מאוד משמעותי. אבל רואים גם בצורה מאוד חריפה את כל הבעיות הקשות של סין – הפקעת אדמות, קיטוב חברתי, זיהום – שלא ברור איך אפשר להתגבר עליהן. זה מאוד אמביוולנטי ודו צדדי, כמו כל דבר בסין. שאיפות מאוד גדולות, בעיות מאוד גדולות”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 7.2.2013
בהדר. תודה לרחל! אני עוקב אחרי כתיבתה כבר שנים, ומאד מעריך אותה.