הקעקוע שיגלה אם אתם מדברים עם אדם או מחשב // צילה חסין // יוצרשת

עידו קינן

צילה חסין תרגמה לאחרונה לעברית את המניפסט “המהנדס הביקורתי”, שכתבו “חברים האקרים שלי מהלימודים”. “במניפסט הזה הם מתייחסים למהנדס התוכנה כאל הכוח המעצב המשמעותי של זמננו. אני מסכימה עם כך בכל לבי – קשה להפריז בכוח של האלגוריתם של פייג’ראנק ואחרים. פייסבוק, למשל, מעצב את המציאות שאנחנו חיים בה ברמות העמוקות ביותר. בעבודה שלי אני מנסה לחקור יצירת פלטפורמות שמטרתן לגרום לחשוב או לבחון דברים מזווית שונה”.

אחת העבודות הללו היא Humanum Unknown Error, שמוצגת בימים אלה בתערוכת “חיים אחרים” שמעין שלף אצרה במוזיאון המדע בירושלים. התערוכה מוקדשת לאבי המחשוב המודרני, אלן טיורינג, שהגה את מבחן טיורינג שאמור לאפשר הבחנה בין בני אדם למחשבים. בעבודה של חסין, הצופים מוזמנים לבחור בין קעקועים של קוד QR, שמכונות יודעות לפענח ולתרגם לטקסט (כמו כתובת אתר אינטרנט) ובני אדם לא, לבין קעקועי CAPTCHA, שמציגים סדרה של אותיות מעוותות על רקע מבלבל, שבני אדם מצליחים לקרוא ומכונות לא (או, יותר מדויק, לא תמיד).

חסין למדה מתמטיקה ומדעי המחשב, ואז נכנעה לתשוקה קדומה שלה והחליטה לעבור לאמנות. שיחה עם בן זוגה וכתבה שקראה על טכנולוגיה כאמנות – תערוכה שבה הוצג, בין השאר, וירוס מחשבים כאמנות – משכו אותה לתחום הזה. “ההתייחסות לטכנולוגיה כמשהו שמעצב את החיים שלנו, בצורה שקופה, בצורה שאנחנו לא ממש מודעים אליה, הצורה שבה גרמו לטכנולוגיה להיות נוכחת, היתה מרתקת בעיניי”. היא פועלת תחת השם missdata – על משקל מיסאינפורמציה. “אני עושה misdata, איזשהו עיוות למידע שיש ברשת, כדי לקבל השתקפות אחרת של המציאות, ולא בהכרח השתקפות שנקבעת על ידי האלגוריתמים של התאגידים”.

עבודה שממחישה זאת היא מנוע החיפוש שמוגל. “אנחנו חיים כיום במערת גוגל, אם להתייחס למשל המערה של אפלטון, מכיוון שהוא מנוע החיפוש השולט”, היא אומרת. “שמוגל הוא מנוע חיפוש רנדומלי ולא דטרמיניסטי, שמציג את כל מאות תוצאות החיפוש שגוגל מציג לך, אבל בסדר רנדומלי, מבטל את היררכיית המידע ומעשיר את תפריט המידע הנפוץ שלך. גוגל הוא סרץ’ אנג’ן (מנוע חיפוש), ושמוגל הוא ריסרץ’ אנג’ן (מנוע מחקר) – אתה מחליט מה אתה מקבל, לא האלגוריתם”.

בשנה שעברה הציגה סדרת הארדיסקים משומשים שרכשה בשוק הפשפשים תחת לוגו של חברה מומצאת בשם Society for the Preservation of Found Digital Heritage. “ההארדיסקים הם אחד הארטיפקטים המשמעותיים של דורנו, הם מכילים את כל המידע עלינו”, היא מסבירה. “מה התקופה שלנו משאירה לעתיד? מה שהיה פעם כדים שהכילו המון מידע – מה עכשיו מכיל את המידע הזה? עד כמה עמוק אפשר להכיר אדם רק על פי חיטוט בנבכי ההארדיסק שלו?”

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון פברואר 2013 של מוסף פירמה של גלובס

הראיון המלא עם חסין:

“למדתי מתמטיקה בתואר ראשון ואח”כ השלמתי לתואר ראשון במדעי המחשב, וכשכבר הייתי רשומה לתואר שני במתמטיקה החלטתי להיכנע לתשוקה שלי מימים ימימה ולחתוך ולעבור לאמנות. חיפשתי באיזה תחום להמשיך – התלבטתי בין אדריכלות, צילום, קולנוע, ובן זוגי, שהוא מדען, דיבר על אמנות מחשבים. בדיוק קראתי בהארץ על תערוכה בשם Open Source Art Hack, שהדהימה אותי. חלק מהדברים שהציגו שם היה וירוס כמעשה אמנות, ותוכנה שעושה סקאנינג לפורטים פתוחים ופרוצים כמעשה אמנות. התפתח דיון גדול לגבי אם זה אמנות ואם ראוי להציג. ההתייחסות לטכנולוגיה כמשהו שמעצב את החיים שלנו, בצורה שקופה, בצורה שאנחנו לא ממש מודעים אליה, הצורה שבה גרמו לטכנולוגיה להיות נוכחת, היתה מרתקת בעיניי. וגם התחברה לי עם עבודות מוקדמות יותר של ברוס נאומן, שעשה עבודות מרתקות עם מצלמות מעקב”.

מה זה אומר טכנולוגיה שמעצבת?
“אנחנו חיים כיום במערת גוגל, אם להתייחס למשל המערה של אפלטון, מכיוון שהוא מנוע החיפוש השולט. יש לי שתי עבודות עם גוגל – אחת היא שמוגל [האתר לא עובד מאז כתבה עליו בקפטן אינטרנט ב-2013; מידע עליו מהאתר של חסין כאן] (shmoogle) – גוגל שמוגל, בהשראת ‘אום שמום’. זה מנוע חיפוש רנדומלי ולא דטרמיניסטי, שמציג את כל מאות תוצאות החיפוש שגוגל מציג לך, אבל בסדר רנדומלי. מבטל את היררכיית המידע ומעשיר את תפריט המידע הנפוץ שלך. גוגל הוא סרץ’ אנג’ן (מנוע חיפוש), ושמוגל הוא ריסרץ’ אנג’ן (מנוע מחקר) – אתה מחליט מה אתה מקבל, לא האלגוריתם.

“השניה כבר מתייחסת לסדר של גוגל כעוד נדבך במערך שלם של פרמטרים שיש לקרוא אותם כדי להבין את מה שאנחנו רואים. העבודה, Image Tracer, מתחקה לאורך זמן אחר אימג’ים שמופיעים בתוצאות החיפוש של שאילתה מסוימת. אחת הגירסאות היא גירסה ישראלית פוליטית שמתחקה אחרי מונחים כמו קפיטליזם, PLO, Zionism, דברים כאלה. התחלנו להריץ את זה ב-2006 וההרצה האחרונה היתה ב-10′ או 11′. הרצנו את השאילתות פעם אחר פעם, שמרנו את כל התמונות שמתקבלות באימג’ סרץ’, וערמנו אותן זו על זו. אתה יכול לראות, למשל, את התמונות שהופיעו במקום הראשון ב-Zionism לאורך זמן”.

מתי התחלת לכנות את עצמך missdata?
“השם missdata נולד ב-2007, כשהייתי כבר בתוך העשייה האמנותית. מצאתי לזה תרגום לאחרונה – מידע’לה. זה לא ‘מיס דאטה’, אני לא באיזה דאנג’ן או משהו, זה המשך של מיסאינפורמיישן, כשפּׂה זה לא אינפורמיישן, האינטרנט נשען על דאטה, שאתה עושה לו עיבוד והופך לאינפורמיישן. אני עושה Misdata, איזשהו עיוות למידע שיש ברשת, כדי לקבל השתקפות אחרת של המציחאות, ולא בהכרח השתקפות שנקבעת על ידי האלגוריתמים של התאגידים”.

את מדברת רק על מידע בעבודות שלך?
“העבודות המוקדמות מדברות על מידע והמאוחרות יותר על האימפקט הרחב שיש למידע על ההוויה העכשווית שלנו. העבודה שאני מציגה בתערוכת ‘חיים אחרים’, שאצרה מעין שלף עכשיו במוזיאון המדע בירושלים, נקראת Humanum unknown error. היא מאפשרת למשתמש בדיקה מהירה, האם הישות שהוא משוחח איתה פנים אל פנים היא אדם מכונה. אם הישות מסוגל לקרוא את הקעקוע שהוא הדביק על עצמו, הוא יודע שזה אדם, ואם לא – זה מכונה. זה הפן הפרקטי. יש פה מבחן טיורינג הפוך, שמפקיע אותו מהמכונה. מבחן טיורינג ההפוך זה כלי בידי מכונות שיוכלו להבדיל מי אדם ומי מכונה [לדוגמה, CAPTCHA, שבה מחשב בוחן אם הגורם שמתקשר איתו הוא אדם או מכונה, ע”ק]. רציתי להפקיע את זה מה-realm של המכונה ולהחזיר את זה לידי בני אדם. בתסריט בדיוני או לא בדיוני, בעולם שוורצנגרי, נצטרך כלי להכריע מי עומד מולנו, או להציג מסרים שיובנו רק על ידי מכונות או רק על ידי בני אדם. לכן בקעקועים יצרתי גם QR code וגם קפצ’ות. גם הקפצ’ות וגם ה-QR קודים יוצרים שפה חדשה שמרתק לשחק”.

“תרגמתי מניפסט שכתבו חברים האקרים שלי מהלימודים, שנקרא ‘המהנדס הביקורתי‘. במניפסט הזה הם מתייחסים למהנדס התוכנה כאל הכוח המעצב המשמעותי של זמננו. אני מסכימה עם כך בכל לבי – קשה להפריז בכוח של האלגוריתם של פייג’ראנק ואחרים. פייסבוק מעצב את המציאות שאנחנו חיים בה ברמות העמוקות ביותר. בעבודה שלי אני מנסה לחקור, גם באמצעים אונלייניים, יצירת פלטפורמות שמטרתן לגרום לחשוב או לבחון דברים מזווית שונה, וגם בעבודות שהן אופליין, כמו הקעקועים האלה.

“היתה עבודה שהצגתי במגדל דוד בי”ם בשנה שעברה – לקחתי הארדיסקים שקניתי בשוק הפשפשים בעשרה שקלים, שמתי בקופסת תכשיטים מהודרת עם לוגו של חברה שהגיתי, ‘Society for the Preservation of Found Digital Heritage’, כתבתי לזה תעודת אותנטיות, שכל המידע על ההארדיסק היה שייך לאדם או מכונה אמיתיים – לא נגעתי, לא מחקתי ולא התערבתי, ושהצורה שהגעתי להארדיסק הזה היתה אקראית לחלוטין. המחשבה שלי היא על ההארדיסקים כאחד הארטיפקטים המשמעותיים של דורנו, הם מכילים את כל המידע עלינו. מה התקופה שלנו משאירה לעתיד? מה שהיה פעם כדים שהכילו המון מידע – מה עכשיו מכיל את המידע הזה? עד כמה עמוק ארפשר להכיר אדם רק על פי חיטוט בנבכי ההארדיסק שלו”.