אף פעם אחרת

החלטתי להרשם לקורס “איך לנבול נכון”.
עד לפני כמה ימים עוד התלבטתי בין “האסתטיקה של ההתאבדות” לבין “מבוא לאפילוג האישי”, אבל בחרתי בגסיסה הטבעית כי לא רציתי לשחק את אלוהים או את הגורל, ויש שאומרים ששניהם קרובי משפחה, או שכאשר אחד מהם מביט במראה, הוא רואה מולו את השני. ואני לא טובה בנחישוּת אבל יודעת לזרום, ולכן זה הקורס שכנראה הכי התאים עבורי.
התחלנו עם שיעור הִתאדשות שהעביר פרופסור מאפיר עם שם גנרי, בא בימים ומת בלילות, וזה היה כל כך מוצלח שפִּהקתי בשרשרת. אומרים שפיהוק מדבק, ואם זו שרשרת, חוליה אחת כנראה הדביקה את השניה, ומכאן ועד אינסוף הדרך קצרה. סיימתי את השיעור עם עיניים חצי-עצומות, ולא יכולתי שלא להתאפק עד לפעם הבאה.
ככל שנקף הזמן, האצבע שלו היתה פחות מאשימה. החיים נלעסו לשגרה שהצבע שלה היה מריחה של כל הצבעים יחד. באור זה נראה לבן, כמו שבשבת צבעונית שמסתובבת, אבל כולם יחד משוחים על נייר מקבלים גוון של חרא, כמו בציורי ילדים. זה נקרא “תכל’ס”.
בסיום הקורס מָלקוּ לי את האישונים שכבר גססו מחוסר מיקוד וספיגה, מה שנקרא “עיניים עלומות”, וקִבלתי תעודת הצטיינות אבל אף אחד לא מחא כפיים.

כשאתה מתעטש אומרים לך לבריאות. כשאתה מתאדש לא אכפת לך מה אומרים.

אמרתי זאת פעם ואומר זאת שוב: אמרתי זאת פעם.

פעם במלעיל הלב פעם במלרע.