🍔🍟 אכול כפי יכולתנו

זה קורה לעיתים מזומנות בכרך כמו תל אביב: מסעדה ניצבת לה נוצצת על נתיב ציד עיקרי של ההמון הרעב. בשלטה קבוע מסר לאמור “פתוחים 24”. בפנים צבא של מלצריות חסונות מחלקות המבורגר מבשר פרה מבכירה וצ’יפס בשמן זית זך במחירי פרימיום. ההמון נוהר, עד שהוא כבר לא נוהר, משום שעקב אילוצי האופנה הפך נתיב הציד העיקרי לנתיב ציד די משני ושטף הסועדים נהיה לזרזיף.
בפנים, במסעדה הריקה מלבד אחרון הסועדים הנאמנים המנקר בקינוחו, מתכנסים קברניטיה ומביטים בעיניים כלות בתזרים המזומנים, כלומר בוהים בחלל הריק. המסעדה שעד לא מזמן הייתה כמטבעת מטבעות זהב הפכה למטביעת רווחים. הקברניטים מביטים סביב במלצריות, בצוות המטבח, בחרסינות הנקיות כמעט מסדקים: כל אלו נחווים אצלם ככאבי כיס עזים. וכך גומלת בכיסם החלטה.
למחרת לפנות בוקר מגיעה קבוצה מאחרת של ציידים-לקטים למסעדה ומגלים דלת נעולה תחת השלט המכריז “פתוחים 24”. הבלבול מכה בהם – או אולי זה הרעב המכרסם בבני מעיהם לבשר פרה מבכירה וצ’יפס פרימיום בשמן זית זך. הם נעים אנה ואנה, מתדפקים בדלת הסוגרת על מסעדה אפלה ודוממת, ואז מבחינה עינם בדמות בוכיה על המדרגות הסמוכות. הם מנחמים אותה כמיטב יכולתם (הם, כזכור, עדיין מוכי רעב) והיא מספרת להם שעד לאותו בוקר נמהר שימשה כמלצרית במסעדה המעטירה, אבל כעת פיטרו אותה, וכן מחלו לעצמם על החובה לשלם לה את שכרה האחרון.
וכך הם הולכים הביתה – מי רעב, ומי שבור לב. למחרת קברניטי המסעדה מתקנים את טעותם, והם מדפיסים במדפסת שלט עם שעות פתיחה ומדביקים אותו על החלון וכן מפטרים את המלצריות מן הדלת האחורית.
למחרת, קצת לפני שעת הסגירה, מגיעה קבוצה אחרת של ציידים-לקטים ואותו רעב מכרסם בבטנה. הם מתקבלים לשולחנם בקלות האופיינית למסעדות העסוקות בטביעה, והם מזמינים המבורגר מבשר פרה מבכירה וצ’יפס זך בשמן זית. המלצרית מאשרת את הזמנתם ב”צוצ” חרישי ושעה בלתי קלה לאחר מכן הם באמת מקבלים את שהזמינו, כלומר סלט קטן וסנדוויץ’ עוף, ורגע קל לאחר שהם מעמידים את המלצרית על טעותה המנות נלקחות מהם, ולא מוחזרות אחרות במקומן, עד שהם קוראים קריאת שבר ואז באמת צוות המטבח פונה לטיגון הארוחה, וכשזו מתקבלת רעבם כה גדול שנדרשות מהם חמש או שש נגיסות, ואז דיון מהוסה ונבוך, כדי להבין שמשהו כאן אינו כתמול שלשום. הם מזמנים את המלצרית לשולחנם והיא מתגלגלת לשם על גביני עיניה ושואלת מה.
“ההמבורגר”, הם אומרים לה, “אינו מבשר פרה מכירה, אלא להפך”.
“צוצ”, היא משיבה.
“וכן הצ’יפס”, הם מוסיפים, “לא טוגן בשמן פרימיום ואיננו זך. הוא גם לא מהיום”, הם מוסיפים.
המלצרית משיבה שוב את פניהם ריקם בצוצ ואז הם תוהים בקול רם, מה קרה למלצריות במקום הזה, שהיו לפנים ידועות ברהיטותן ובחלקות לשונן, ואז מסבירים להם שחל קיצוץ מטריציוני בשכר המגישים וזהו הצוות המוכן לעבוד בשכר כזה, ולא מאהבת מרדכי. לא מאוד שבעים ולא מאוד טובי לב הם מזמינים את החשבון, וכך הם מגלים שיש בחיים דברים שנשארים פרימיום.
למחרת המסעדה, שהייתה לפנים נוצצת, עומדת דוממה גם בשעות הפתיחה. קברניטי המסעדה יושבים בה ובוהים בתזרים. צבא המלצריות המדולדל, הטבח הערירי המשמש גם כשוטף כלים, אפילו הדלת הנפתחת לפעמים ומכניסה סועדים בודדים – כולם נחווים אצלהם בכאב-כיס גדול. ואז נורה בודדת – חוסכים בהוצאות החשמל – עומדת מעל ראשם.
“או!” הם אומרים.
למחרת מגיעה חבורה לקטים מיואשת למסעדה. הם ניסו להזין את עצמם בנתיבי ציד ראשיים יותר אבל הובסו על ידי חבורות אחרות שהיתה להם הזמנה או פרוטקציות במטבח. הם יודעים שההמבורגר במסעדה, ממש כמו הפרות המרכיבות אותו, ראו ימים יפים יותר; שהצוות בלתי מקצועי ומתקשר בצוצ; שהצ’יפס לא זך. אבל הם נזכרים בערגה בימים בהם בלסו ברעש גדול, ובשלוש לפנות בוקר, המבורגר פרה מבכירה וצ’יפס שמנוני-זיתי זך, וכידוע לכל רעב ונוסטלגיה מהווים שילוב שלא קל לעמוד בפניו, ולכן הם עומדים להכנס כשהם מבחינים בפתקה, התלויה על הדלת וממוענת אליהם, כלומר אל הסועדים, מאת קברניטי המסעדה.
סועדים יקרים! מכריזה הפתקה, החל מהיום נעלה את מחירי המבורגר הפרימיום והצ’יפס הזך למחירי סופר-פרימיום. ההגיון של הצעד הזה פשוט: הכנת אוכל איכותי עולה לא מעט, ובזמן האחרון השקענו השקעה רבה בצלחות החרסינה היפות שאתם אוכלים עליהן. נקווה להמשיך ולראותכם במסעדה.
“זה כבר מגוחך!” אומרים זה לזה הציידים-הלקטים. “בשלב הזה באנלוגיה אנחנו מעדיפים לבשל לבד!” וכך באמת הם רוכשים לעצמם ספר בישול ומורידים חמישה-שישה קילו בחודשיים.
ג’וני זילבר הוא הדבר השחור הזה שמוצאים מתחת לכיור. הפוסט התפרסם במקור בבלוגו, “זהלאזה”. הוא כתב על
האסיר X שום דבר מיוחד בגליון פברואר 2013
מה אתה רוצה
פלאפל.
אפשר רק לדעת איזה מסעדה זו? שלא נבנה עליהם ב-3 בבוקר כי זכרנו שהם פתוחים, ואז נתאכזב לדעת שהם כבר לא.
זו לא באמת מסעדה, זו אלגוריה לתוכנת בבילון…. אה… למגבלת השני מגה לתיבת הוטמייל ומחיקת תיבות של משתמשים שלא נכנסו לאתר 90 יום…. אולי לתעשיית המוזיקה וההחלטה של סוני להכביד על רוכשי הדיסקים ב drm ורוגלות שונות… אולי ההחלטה של ynet לאפשר רק למשתמשים רשומים להמליץ על תגובות שהביאה לכך שרק לבעלי אינטרסים יהיה כדאי להשתמש במנגנון המסורבל הזה. בכל מקרה זה בטח לא יכול להיות קשור לעיתון הארץ.
יצאתי נעל. נו, קורה.
אם כך זו כנראה האלגוריה המחורבנת ביותר שנתקלתי בה מימיי.
[…] זילבר כתב על מסעדה אלגורית בגליון מרץ […]
אם כך פלאפל.